מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אודות חסידי אומות העולם

 

"אם יש טעם להבין מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים – אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם."
פרימו לוי מתאר את מצילו, לורנצו פרונה, חסיד אומות העולם.

יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים בתקופת השואה היה נגוע באדישות או בעוינות. רוב האנשים צפו כיצד שכניהם זה מכבר הוצאו מבתיהם, נשלחו או נרצחו במקום; חלקם שיתפו פעולה עם הרוצחים; רבים הרוויחו משוד רכושם של היהודים. אולם בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אלו הם חסידי אומות העולם. הם עמדו בניגוד מוחלט לזרם המרכזי של אדישות ועוינות שהיה שכיח בזמן השואה. בניגוד לסובבים אותם, מצילים אלו ראו ביהודים בני אדם וסברו שיש להם מחויבות מוסרית כלפיהם.

רוב המצילים היו בתחילה עומדים מן הצד, כמו סביבתם. במקרים רבים חל המפנה כאשר למדו על גירוש ורצח היהודים. הם עמדו מנגד בזמן שזכויותיהם של היהודים נשללו ורכושם הוחרם, אך היה קו אותו לא היו מוכנים לחצות - נקודה מסוימת בה החליטו לפעול. בניגוד לאחרים, הם לא היו מוכנים להשאר אדישים ולהמשיך להתקרנף לנוכח ההקצנה של הצעדים נגד היהודים. במקרים רבים היו אלו היהודים שפנו ללא-יהודים על מנת לקבל עזרה. חשוב לזכור שהיו אלה לא רק המצילים שהפגינו תושייה ואומץ לב, אלא גם היהודים אשר נאבקו בכל דרך על מנת לשרוד. וולפגאנג בנץ, שחקר בהרחבה את הצלת היהודים בזמן השואה כתב שלמשמע סיפורי ההצלה הניצולים עלולים להצטייר כמושא להצלה ולחסדו של המציל, ואולם "הניסיון לשרוד במסתור היה, לפני הכל, עמידה עצמית איתנה והפגנת התנגדות יהודית כנגד המשטר הנאצי. רק מעטים הצליחו בהתנגדות זו".

כשהיהודים התדפקו על דלתותיהם, העומדים מהצד נאלצו לקבל החלטה מיידית. בדרך כלל היתה זו מחווה אנושית אינסטינקטיבית, אשר נעשתה מתוך דחף רגעי, ושאולי רק מאוחר יותר הבשילה להחלטה מוסרית. לעיתים היה זה תהליך הדרגתי שבו מעורבות המצילים בעזרה ליהודים הנרדפים עלתה בהדרגה עם הזמן. ההסכמה לתת מסתור בעת פשיטות או מעצרים – מתן מקלט זמני ליום או יומיים עד אשר ימצא מקום אחר – התארכו להצלה שנמשכה חודשים ואף שנים.

המחיר שמצילים שילמו על מעשיהם היה שונה ממדינה למדינה. במזרח אירופה, הגרמנים הוציאו להורג לא רק את מי שהסתירו יהודים, אלא גם את בני משפחותיהם. בכל מקום נתלו הודעות אשר הזהירו את האוכלוסיה המקומית לבל תסייע ליהודים. באופן כללי, הענישה במערב אירופה היתה פחות קשה, אף כי גם שם התוצאות יכלו להיות טרגיות. אחדים מחסידי אומות העולם במערב אירופה נאסרו ונשלחו למחנות ונספו שם. יתרה מזו, לנוכח האכזריות בה נרדפו היהודים והנחישות של רודפיהם לצוד אותם עד האחרון, אין ספק שאנשים פחדו שאם יסייעו לנרדפים, יפלו גם הם קורבן לאותה ברוטליות. כתוצאה מכך, חיו המצילים והניצולים בפחד מתמיד מחשש שיתפסו. מעליהם ריחפה הסכנה של הלשנה או הסגרה מצד שכנים או משתפי פעולה. כל אלה היקשו עוד יותר על אנשים רגילים להפר את המוסכמות והכללים. אלו שבחרו להסתיר יהודים נאלצו להקריב את חייהם היומיומיים ולקיים אורח חיים מחתרתי – פעמים רבות בניגוד לנורמות המקובלות של החברה בה חיו, ולחיות תחת פחד ואימה מפני הלשנה והסגרה.

רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך הכרה פוליטית, אידיאולוגית או דתית. אחרים לא היו אידיאליסטים, אלא אנשים פשוטים שגורלו של האחר נגע לליבם. במקרים רבים, הם לא תכננו להפוך למצילים ולא היו מוכנים כלל לרגע בו יצטרכו לקבל החלטה כה מרחיקת לכת. הם היו אנשים רגילים, והאנושיות המובנת מאליה שלהם צריכה לשמש לנו לדוגמה.

חסידי אומות העולם הם קבוצה מגוונת: יש בה נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים; החסידים באים מכל השכבות החברתיות – משכילים ואיכרים חסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה, מכל המקצועות -- מרצים באוניברסיטאות, מורים, רופאים, אנשי כמורה, נזירות, דיפלומטים, פועלים קשיי-יום, משרתים, לוחמי מחתרת, אנשי משטרה, איכרים, דייגים, מנהל גן חיות, בעל קרקס ורבים אחרים.

חוקרים ניסו לאפיין את החסידים ולזהות מיהם אלו שסביר יותר שיושיטו את ידם לעזור ליהודים או לאנשים נרדפים. חלקם טוענים שהחסידים הם קבוצה מגוונת של אנשים אשר הדבר היחיד המשותף להם הוא אנושיותם ואומץ הלב אשר הפגינו בכך שעמדו על ערכי המוסר שלהם. סמואל אולינר ופרל אולינר הגדירו אישיות אלטרואיסטית. על ידי השוואה והנגדה בין מצילים לבין עומדים מהצד בזמן השואה, הם הצביעו על כך שמי שבחרו להתערב, התאפיינו בתכונות אופי של אמפתיה ותחושה של חיבור לזולתם. נחמה טק שחקרה מקרי הצלה רבים, מצאה שרבים מבין המצילים היו אינדיבידאוליסטים שהיה בדמותם משהו שהעמיד אותם בשולי החברה. העצמאות שהפגינו אפשרה להם לפעול בניגוד למוסכמות ולאמונות המקובלות.

בזמן השואה, מי שעמדו מנגד היוו את הכלל, ואילו החסידים היו היוצאים מן הכלל. אך דווקא המיעוט הזה מלמד אותנו שתמיד קיים במידה זו או אחרת חופש בחירה, גם אם נדרשים אומץ בלתי רגיל כדי לממש אותו. הצלת יהודים לא היתה בלתי אפשרית, אך המחיר יכול היה להיות גבוה מאד, וההחלטה לשלמו אינה מובנת מאליה ודרשה תעצומות נפש גדולות ועצומות.

לעזרה ליהודים היו דרגות שונות: היו שנתנו מזון ליהודים, תחבו תפוח לכיסם או השאירו אוכל במקום בו יעברו יהודים בדרכם לעבודה; אחרים הובילו את היהודים אל אנשים שיוכלו לעזור להם; חלק הסתירו יהודים ללילה אחד וביקשו שיעזבו למחרת; רק מעטים לקחו על עצמם את מלוא האחריות על הישרדותם של היהודים. אלו שמשתייכים לקבוצה האחרונה, הם בעיקר אלו הנקראים - חסידי אומות העולם.

הדרכים העיקריות בהם סייעו חסידי אומות העולם:
הסתרת יהודים בבתי המצילים או בחוותם. באזורים הכפריים של מזרח אירופה נחפרו מסתורים או בונקרים מתחת לבתים, לרפתות ולאסמים בהם היהודים יכלו להיות נסתרים מן העין. יהודים הוחבאו בעליות גג, במקומות מסתור ביער ובכל מקום אחר שיכל לספק מחסה ומסתור כגון: בית קברות, ואפילו בתעלות ביוב ובכלובים בגן החיות. בנוסף לסכנת המוות שריחפה מעל ראשיהם של היהודים, התנאים הפיסיים במקומות אלו היו קשים מנשוא. המסתתרים חיו בצפיפות, בחושך, בקור. גם המצילים חיו תחת אימה מפני גילוי. הם דאגו לספק מזון למתחבאים - משימה לא פשוטה עבור משפחות עניות ועוד בתקופת מלחמה, ונדרשו לפנות את הצרכים של המסתתרים. לפעמים הציגו את היהודים בתור לא-יהודים, קרובים של המצילים או ילדים מאומצים. יהודים גם הוחבאו בדירות מסתור בערים, ילדים הושארו במנזרים בהם הנזירות הסתירו את זהותם האמיתית. במערב אירופה יהודים הסתתרו בעיקר בבתים, חוות ומנזרים.

המצאת ניירות מזויפים וזהויות בדויות – על מנת שיהודים יוכלו לאמץ זהות לא-יהודית הם נזקקו לניירות מזויפים ובעזרה כדי לשרוד תחת זהות בדויה. במקרים אלו, המצילים היו זייפנים או פקידים אשר הנפיקו מסמכים מזויפים, אנשי כמורה שזייפו תעודות הטבלה וכן דיפלומטים זרים אשר הוציאו ויזות, דרכונים או תעודות חסות בניגוד למדיניות של מדינותיהם. בשלהי 1944, דיפלומטים בבודפשט הנפיקו ניירות הגנה ותלו את דגלי מדינותיהם על בתים שלמים, על מנת לקחת יהודים תחת חסותם הדיפלומטית. מצילים גרמנים, כמו אוסקר שינדלר, נעזרו בתירוצים והוליכו שולל על מנת להגן על העובדים שלהם מפני גירוש בטענה שהיהודים היו נחוצים למאמץ המלחמתי הגרמני.

הברחה וסיוע לבריחתם של יהודים – היו מצילים שסייעו ליהודים לצאת מאזורים מסוכנים במיוחד ולברוח לאזור מסוכן פחות. הברחת יהודים מתוך גטאות ובתי כלא, סיוע בחציית גבולות אל מדינות שלא נכבשו על ידי הגרמנים, כמו למשל אל שוויץ הנייטרלית, אל אזורים בשליטת האיטלקים מהם לא גורשו יהודים או להונגריה, לפני הכיבוש הגרמני במרץ 1944.

הצלת ילדים – הורים עמדו בפני דילמות מייסרות אם להיפרד מילדיהם ולמסור אותם לזרועות זרים בתקווה שכך יגברו סיכוייהם של הילדים לשרוד. בחלק מהמקרים, ילדים שנמסרו לאחר שהוריהם נרצחו אומצו על ידי משפחות או מנזרים. במקרים רבים משפחות בחרו לקחת ילד ולהסתירו. במדינות שונות, ובעיקר בפולין, בלגיה, הולנד וצרפת, היו ארגוני מחתרת אשר מצאו בתים עבור ילדים, סייעו בכספים, במזון ובאמצעים רפואיים ווידאו שהילדים יטופלו כראוי.