המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בבורשטין כ-1,800 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. בעיירה פעלו מוסדות יהודיים לעזרה הדדית, סניפים של מפלגות יהודיות שונות ותנועות נוער. בימי השלטון הסובייטי (מספטמבר 1939 ועד יוני 1941) הולאמו מפעלים וכמה משפחות יהודיות הוגלו לברית-המועצות.
עם נסיגת הצבא הסובייטי בראשית יולי 1941 נכנסו לעיירה כוחות של צבא הונגריה, בעלת בריתם של הגרמנים, ואוקראינים מקומיים החלו בהתעללות ביהודים ובגזל רכושם. ב-1 באוגוסט 1941 הועברה העיירה משלטון הונגרי לשלטון גרמני. בתחילת אוגוסט 1941 הוקם בבורשטין יודנרט בראשותו של ליפא שומר (Lipe Shumer) והוטל עליו לספק לגרמנים סכום כסף גבוה ורכוש. זמן קצר לאחר מכן נמלט שומר למקום מסתור ובמקומו התמנה מינא טוביאס (Mina Tobias).
בספטמבר 1941 הועברו היהודים מרחובותיה הראשיים של העיירה לגטו. הגטו לא נסגר, אבל הוטלו על יושביו הגבלות תנועה קשות. היהודים חויבו לשאת סרט לבן שעליו מגן דוד, והגברים נשלחו לעבודת כפייה. כשנתבקש מינא טוביאס למסור לגרמנים רשימה של 250 איש לשילוח למחנות העבודה, הוא סירב והתפטר. פיליפ טוביאס (Tobias), שהתמנה תחתיו, ציית להוראות הגרמנים, וכך נהג גם שירות הסדר היהודי שפעל בפיקודו.
באביב ובקיץ 1942 ניסו קבוצות צעירים יהודים מבורשטין להימלט לרומניה, אך רובם נתפסו בדרך ונרצחו. אחרים ניסו להקים מקומות מסתור ביערות סמוכים. ב-21 בספטמבר 1942 גורשו 200 מתושבי גטו בורשטין לגטו רוהטין הסמוך.
הגטו חוסל ב-15 באוקטובר 1942. כל תושביו גורשו באכזריות לעיירה הסמוכה בוקצ'ובצה (Bukaczowce) שבה רוכזו יהודי הסביבה. קצתם נרצחו במקום ואחרים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-30 יהודים שנותרו בבורשטין שוכנו במחנה העבודה במקום, אך כעבור כחודש הועברו גם הם לגטו רוהטין. יהודים מבורשטין הסתתרו בבונקרים, ביערות ואף בעיר עצמה עד השחרור ב-27 ביולי 1944. קצתם הוסגרו בידי מקומיים, אך אחרים קיבלו עזרה וניצלו.