המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות השלושים של המאה העשרים ישבו ברוהטין כ-3,000 יהודים – כמחצית תושביה. הם התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. בעיירה פעלו כמה מפלגות יהודיות, ובלטו בהן הציוניות, וכן פעלו בה תנועות נוער ואגודות ספורט. מקצת הילדים למדו בתלמוד תורה או השלימו את לימודיהם בבית ספר עברי משלים. בעיירה פעלו ארגוני סיוע ורווחה יהודיים.
בעקבות כיבוש רוהטין בידי הצבא האדום ב-18 בספטמבר 1939 נפסקה הפעילות הקהילתית והפוליטית היהודית, ורק בתי הכנסת נשארו פתוחים. מפעלים של יהודים הולאמו והמסחר הפרטי הצטמצם בהדרגה, ובמקביל השתלבו יהודים במנגנונים כלכליים סובייטיים. לעיירה הגיעו כ-2,000 פליטים יהודים ממערב פולין.
באביב 1940 הוגלו לפנים ברית-המועצות עסקנים פוליטיים יהודים ומי שהוגדרו כבורגנים יהודים, ובסוף יוני גורשו כמה מאות פליטים. עם נסיגת הסובייטים מזרחה ביוני 1941 יצאו אִתם כמה עשרות צעירים יהודים.
הגרמנים כבשו את רוהטין ב-2 ביולי 1941. כעבור ימים אחדים החלו אנשי המשטרה האוקראינית להתעלל ביהודים ולהשפיל אותם; בין השאר הם ריכזו כ-500 מאות יהודים בבית הכנסת והכריחו אותם להתפלל לניצחונו של היטלר. בסוף יולי הוקם בעיירה יודנרט בראשותו של שלמה אמרנט (Emernet), ועם חבריו נמנו גם כמה פליטים ממערב פולין. הוקם גם שירות סדר יהודי בהנהגת מ' וייסברום (Weisbrum). על היודנרט הוטל לערוך מיפקד של האוכלוסייה היהודית ולספק לגרמנים מאות עובדי כפייה ובעלי מקצוע יהודים. הגרמנים דרשו מהיהודים באמצעות היודנרט למסור לידיהם דברי ערך, הטילו עליהם קנס גדול, ובדצמבר 1941 דרשו את כל הפרוות שברשות היהודים.
בסתיו 1941 רוכזו יהודי רוהטין בגטו סגור ברובע דל ורעוע. בגלל הצפיפות והמחסור פשׂה בגטו הטיפוס, ועשרות יהודים מתו בו יום-יום. בית חולים למחלות מידבקות שהוקם בגטו שימש בעיקר לבידוד החולים, משום שלא היו ברשותו אמצעים מספיקים לטיפול בהם. הצפיפות בגטו גברה עוד יותר בשלהי 1941, כשנדחסו בו גם יהודים שגורשו אליו מיישובים סמוכים. מפעם לפעם היו חברי כנופיות אוקראיניות פורצים לגטו, שודדים את היהודים ובוזזים את רכושם. קבוצה של צעירים יהודים הקימה מיליציה להגנה עצמית, והצליחה לפעמים להניס את הפורעים.
ב-20 במרס 1942 התבצעה ברוהטין האקציה ההמונית הראשונה. שוטרים גרמנים ואוקראינים בפיקודו של הנס קריגר (Hans Krueger) נכנסו לגטו, ריכזו את היהודים והוליכו אותם לבורות שהוכנו מראש ליד תחנת הרכבת, ושם ירו בהם למוות. יהודים שניסו להימלט ממקום האיסוף או לפרוץ מהגטו נורו במקום. בטבח נרצחו כ-2,300 יהודים ובהם כמה מאנשי היודנרט. אף ששטח הגטו צומצם לאחר האקציה, שוב הובאו אליו יהודים מיישובים אחרים, ובקיץ 1942 הגיעו לשיאן מצוקת הרעב והמגפות. רבים מיושבי הגטו ביקשו לקדם את פני האקציות הבאות ועשו מאמצים קדחתניים להכין להם מקומות מסתור בגטו.
האקציה השנייה בגטו רוהטין החלה ב-21 בספטמבר 1942 בבוקר. ביום זה ריכזו הגרמנים ברכבת גירוש שעצרה ברוהטין אלפי יהודים שהובאו לשם מעיירות הסביבה, ובמקביל נערכו לאקציה גדולה בגטו. כשנודע שהגרמנים והאוקראינים מתקרבים לגטו, נכנסו יהודים רבים למחבואים שהכינו. לאחר כמה שעות של חיפושים נרחבים ריכזו הגרמנים והאוקראינים כ-1,000 יהודים וצירפו אותם לרכבת הגירוש למחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-300 יהודים שפרצו מהקרונות נהרגו ברובם, ורק אחדים הצליחו לחזור לגטו.
באוקטובר-נובמבר 1942 המשיכו הגרמנים לרכז בגטו יהודים מקהילות אחרות. ב-8 בדצמבר 1942 ביצעו הגרמנים אקציה נוספת. כ-300-250 יהודים קשישים וחולים נרצחו במקום, וכ-1,500-1,300 יהודים ובהם סגל בית החולים גורשו למותם בבלז'ץ.
לאחר אקציה זו נשארו בגטו כ-2,700 יהודים. במחצית הראשונה של 1943 הוסיפו הגרמנים לרצוח מפעם לפעם קבוצות קטנות של יהודים מתושבי הגטו, ובין היתר רצחו באפריל את חולי הטיפוס. שטחו של הגטו צומצם שוב ושוב בהתמדה, ופיקוח הגרמנים עליו התהדק. למרות זאת ניסו יהודים להיחלץ ממנו בכל מיני דרכים. עשרות מצאו מסתור בעיירה ובסביבתה אצל משפחות אוקראיניות ופולניות שסיכנו בכך את חייהן; אחרים ברחו ליערות והתארגנו בבונקרים; והיו שניסו להצטייד בתעודות אריות מזויפות. תושבים מקומיים עוינים רצחו או הסגירו לידי הגרמנים יהודים רבים.
באמצע מאי 1943 החליטו אנשי היודנרט ואחדים מאנשי שירות הסדר היהודי לפעול במאורגן לרכישת נשק ולהוצאת קבוצות צעירים חמושים מהגטו ליער, ומשלחת של צעירים נשלחה לבדוק את השטח. כשנודע הדבר לגרמנים, הם פרצו לגטו ב-6 ביוני 1943, הוציאו להורג את השוטרים היהודים והחלו בחיסול הגטו. באקציה שנמשכה שלושה ימים הם השליכו רימונים והציתו בתים כדי להוציא יהודים ממחבואיהם, הוליכו אותם לבורות שהוכנו ליד בית העלמין החדש, ורצחו אותם שם ביריות.
עוד שבועות ארוכים לאחר חיסול הגטו רדפו הגרמנים ועוזריהם אחר יהודים מסתתרים ולכדו במצודים שלהם יהודים רבים. בין היתר גילו שלושה בונקרים – שכונו "סטלינגרד", "סבסטופול" (Sevastopol) ו"לנינגרד" – מצוידים במזון לזמן ממושך. 60 יהודים חמושים שנמצאו באחד מהם פתחו באש על הגרמנים.