המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

רדום (Radom)

מקום לפני המלחמה: עיר נפה במחוז קילצה (Kielce), פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז רדום

Poland ,Radom, בני נוער עומדים בתור בגטו. ארכיון יד ושם, 3032/1 Poland ,Radom, בני נוער עומדים בתור בגטו. ארכיון יד ושם, 3032/1
Poland ,Radom, יהודים מתחממים סביב אח בחדר בגטו. ארכיון יד ושם, 1605/1824 Poland ,Radom, יהודים מתחממים סביב אח בחדר בגטו. ארכיון יד ושם, 1605/1824

לפני המלחמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו ברדום כ-30,000 יהודים – כשליש תושביה. מרביתם התפרנסו ממלאכה, מתעשייה זעירה וממסחר, בעיקר בענפי ההלבשה, המזון, הבנייה והמתכת. הם הסתייעו באיגודים מקצועיים יהודיים, מרביתם בהשפעת הבונד ו"פועלי ציון". עמדו לרשותם גם קופת מלווה וחיסכון בתמיכת הג'וינט וכן כמה בנקים יהודיים שפעלו בעיר. ברדום פעלו מוסדות סעד וצדקה מסורתיים והקהילה תמכה במובטלים. סניף של טא"ז סיפק לילדי רדום היהודים טיפול רפואי, הפעיל קייטנות קיץ לכ-100 ילדים ותמך בבית החולים היהודי של רדום. עם מוסדות החינוך היהודיים בעיר נמנו בית ספר יבנה, בית ספר חורב ובית ספר מקצועי של רשת אורט. לתנועת החסידות הייתה השפעה גדולה ברדום והיו בעיר כמה שטיבלים.
ברדום פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והקימו בה הכשרות חלוציות, ופעלו בה גם אגודת ישראל והבונד. פועלים יהודים רבים היו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. לכל מפלגה היו בעיר ספריות אחדות, ומפעם לפעם יצאו בה לאור כתבי עת ביידיש, מפלגתיים ואחרים.
בשנות העשרים והשלושים נרצחו יהודים בשורה של אירועים אנטישמיים שהתרחשו ברדום.
הכיבוש הגרמני. רבים מיהודי רדום, ובכללם מנהיגים ואישי ציבור, ברחו מזרחה עם פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939. ב-8 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את רדום, כמה ימים אחר כך נכנסו לעיר כוחות ס"ס, ועד מהרה הם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה ובהתעללות בהם. בסוף ספטמבר 1939 מינה המושל הצבאי 50 מנכבדי הקהילה לחברים בְּוועד היהודים הזמני בראשותו של יעקב גולדנברג. לסגנו מונה יוסף דיאמנט, פעיל ותיק בקהילה היהודית. ב-4 באוקטובר 1939 הצטווה הוועד לאסוף תשלום כופר ולספק לגרמנים ביגוד ומצעים. בינתיים השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים; הם החרימו לטובת הרייך עסקים שבבעלות יהודים והפקידו אותם בידי "נאמנים" – אזרחים גרמנים ופולקסדויטשה שהגיעו לעיר. רבים מבעלי העסקים היהודים המשיכו לעבוד בעסקיהם תמורת שכר זעום. יהודים שגרו באזורים מסוימים של העיר פונו בכוח מדירותיהם והן אוכלסו בגרמנים.
בדצמבר 1939 הוקם יודנרט של 24 חברים ובראשו הועמד יוסף דיאמנט. היודנרט שימש גם יודנרט מחוזי (Oberjudenrat). הועסקו בו כ-500 עובדים והוקמו בו מחלקות רבות. מחלקת הדיור הופקדה על מציאת פתרונות דיור ליהודים שגורשו מבתיהם ולפליטים שהגיעו לרדום מפשיטיק (Przytyk) הקרובה וכן מוורשה, מלודז' ומקליש (Kalisz). מחלקת העבודה הייתה אחראית על גיוס עובדי הכפייה. בחודשי הכיבוש הראשונים דרשו הגרמנים 100-80 עובדים ביום, אך מספר זה עלה אחר כך ל-500 ול-600, וב-1940 הוא גדל ל-1,000 ולבסוף ל-1,400 עובדים ביום. ועדת הבריאות פעלה למניעת התפשטות מגפת הטיפוס. באפריל 1940 הורחב בית החולים היהודי, שעל ניהולו הופקד ד"ר קליינברגר, ונפתחו מרפאת שיניים, חדר חיטוי ומכון רנטגן. הגרמנים העבירו את כל החולים שהיו מאושפזים בבית החולים הכללי של רדום לבית החולים היהודי, וזה הפך למרכז המאבק בהתפשטות מחלות מידבקות בעיר. באביב 1940 הקים הג'וינט סניף ברדום כדי לסייע לנזקקים, ובשלושת המטבחים הציבוריים שפתח בעיר חילקו יותר מ-3,700 ארוחות חמות ביום, בתשלום סמלי או בחינם. בשלושה מטבחים ציבוריים נוספים שהקים הג'וינט ביולי 1940 חולקו ללא תשלום ארוחות לילדים.
באפריל 1940 ביצעו הגרמנים "אקציה פוליטית" נגד אישי ציבור ברדום, והוציאו בה להורג גם 18 יהודים, מרביתם חברי "פועלי ציון שמאל". ביולי 1940 הושלמו החרמת רכוש היהודים והעברתו לניהולם של גרמנים. בקיץ 1940 החל היודנרט בגיוס יהודים לעבודת כפייה במחנות העבודה באזור לובלין. ב-20 באוגוסט נשלחה למחנות קבוצה ראשונה של כ-2,000 עובדים והועסקה בהקמת ביצורים ובחפירת תעלות נגד טנקים. היודנרט שלח מזון וביגוד לעובדים, אך רובם ככולם נספו. בחודשים שלאחר מכן נשלחו עוד שתי קבוצות למחנות עבודה ליד רדום, ובהם מחנות בקרושינה (Kruszyna) ובידלינסק (Jedlinsk). מרבית העובדים לא שרדו; מי שחזרו לרדום היו במצב קשה, ורבים מהם הועברו לטיפול בבית החולים היהודי.
בדצמבר 1940 הורה הנס פרנק (Hans Frank), המושל הכללי של הגנרלגוברנמן, לגרש 10,000 יהודים מרדום למקומות אחרים במחוז. חברי היודנרט עשו כל מאמץ לצמצם את מספר המגורשים ולמצוא להם יישובים שיוכלו לעבור אליהם. ב-18 בדצמבר גורשו מרדום 1,840 יהודים, ובה בעת הובאו אליה יהודים שגורשו ממקומות אחרים. בתחילת דצמבר 1940 הובאו לרדום כ-2,000 יהודים מקרקוב, ובאביב 1941 הגיעו אליה מגורשים רבים מפשיטיק ומיישובים אחרים באזור. ערב הקמת הגטו הגיע מספר היהודים ברדום לכ-32,000.
הקמת הגטו וניהול החיים בו. במרס 1941 פרסמו הגרמנים הוראה לרכז את יהודי רדום בשני גטאות במרחק קילומטרים אחדים זה מזה. כ-27,000 יהודים עברו לגטו שבמרכז העיר, מסביב לרחוב ולובה (Walowe), וכ-5,000 רוכזו בגטו ברובע העוני גליניצה (Glinice). ב-1 באפריל 1941 נצטווה היודנרט להקים שירות סדר יהודי. למפקדו מונה יואכים גייגר, וצעירים בני 21 ומעלה ששירתו בצבא פולין נקראו להצטרף לשורותיו. ב-7 באפריל 1941 הושלם כינוס היהודים בשני הגטאות והם נחתמו. את גבולות הגטאות ציינו הבניינים שמסביבם. על 13 השערים של הגטו הגדול נקבעו שלטים ועליהם הכתובת: "סכנה – מחלות מידבקות – הכניסה אסורה". אף שהגטו הקטן היה צפוף פחות, העדיפו רוב היהודים לגור בגטו הגדול, שהיה מקום מושבם של היודנרט ושל מוסדות הרווחה.
בגטו התנהלה בחשאי פעילות חינוכית. מורים וצעירים בוגרי גימנסיה ארגנו פעילויות לילדים בגיל הגן. בנובמבר 1941 ארגנו מהנדסים וטכנאים בגטו קורסים להכשרה מקצועית במסגרות, מכניקה ועוד מקצועות, כדי לאפשר לבני-העֶשְׂרֵה למצוא עבודה מחוץ לגטו. מרבית הקורסים התנהלו בגטו הקטן.
בית החולים היהודי פעל בגטו הגדול, ואילו בית הזקנים ובית היתומים נשארו מחוץ לגטו. שני מוסדות נוצריים פעלו בתוך הגטו הגדול: בית זקנים ובית מחסה לחולי רוח. הבעיה הרפואית הקשה ביותר שמערכת הבריאות בגטו התמודדה אִתה הייתה מגפת הטיפוס. עד סתיו 1942 אושפזו בבית החולים היהודי בין 3,000 ל-4,000 חולים, ורבים אחרים טופלו בבתיהם בשל המחסור במיטות אשפוז.
האקציות וחיסול הגטו. ב-19 בפברואר 1942 פשטו הגרמנים על הגטו ורצחו כמה עשרות בני אדם. הם גם עשו "אקציה פוליטית" ובה עצרו ושילחו לאושוויץ כ-40 מראשי הקהילה; רוב העצורים באקציה הזאת היו פעילים במפלגות השמאל. המעצרים נעשו על-פי רשימות שהוכנו מראש.
ב-28 באפריל 1942 – שֶׁכּונה אחר כך "יום רביעי העקוב מדם" – ביצעו אנשי הס"ס אקציה נוספת שנועדה לחסל את ההנהגה היהודית ברדום ולסכל כל התנגדות בעתיד, כשיחוסל הגטו. אנשי גסטפו בראשותם של ריכרד שגל (Richard Schoeggl) ופאול פוקס (Paul Fuchs) נכנסו לגטו וחטפו יהודים רבים מבתיהם. בין 58 ל-70 יהודים נרצחו מיד ליד בתיהם, ועוד 150 יהודים, ובהם יושב ראש היודנרט דיאמנט ושלושה מעוזריו, נלקחו לבית הכלא המקומי ושולחו משם לאושוויץ. בעקבות האקציה הורכב יודנרט חדש בראשותו של לודוויג פסמן (Ludwig Fasman).
אחרי האקציה של אפריל 1942 נפוצו בגטו שמועות שיהודי רדום צפויים לגירוש. שמועות אלו התבססו בין השאר על הידיעות שהגיעו לרדום בדבר גירוש רוב יהודי לובלין לבלז'ץ. בתקופה זו גברה הדרישה למקומות עבודה, בתקווה שאישורי עבודה ייתנו לבעליהם סיכוי להינצל.
בתחילת קיץ 1942 נשלח לרדום קצין הס"ס וילהלם בלום (Wilhelm Blum) כדי לתכנן ולהכין את שילוחם של היהודים מן העיר בתיאום עם איש הס"ס ומפקד המשטרה הרברט בטכר (Herbert Boettcher). בלילה שבין 5 ל-6 באוגוסט 1942 כיתרו אנשי הס"ס את הגטו הקטן, ובאתר סמוך לפסי הרכבת נעשתה סלקציה אכזרית בהשתתפותם של בטכר, בלום, פרנץ שיפרס (Franz Schippers) ואדולף פויכט (Adolf Feucht) ושל שוטרים אוקראינים בפיקודו של אריך קפקה (Erich Kapke). אחרי הסלקציה העבירו קציני הס"ס והשוטרים האוקראינים כ-800 יהודים בעלי אישורי עבודה לגטו הגדול. כ-600 ילדים וזקנים נרצחו בסלקציה, והיתר שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה עם כ-2,000 יהודים מהגטו הגדול. כ-100 צעירים יהודים בעלי אישורי עבודה הצטוו לקבור ליד בית החרושת "לנץ" (Lenz) את היהודים שנרצחו בסלקציה ולאסוף את חפציהם.
ב-16 באוגוסט 1942 נחסמו כל שערי הגטו הגדול וכוחות משטרה גרמניים ואוקראיניים כיתרו אותו; בלילה התבצעה אקציה נוספת בפיקודם של בטכר ובלום וכ-1,000 יהודים נרצחו בגטו. יהודים שניסו להתנגד או שנמצאו במקומות מחבוא נרצחו בו במקום. קבוצת ילדים נרצחה ברימוני יד בבית מטבחיים. יתר תושבי הגטו רוכזו בכיכר העיר העתיקה, וקציני ס"ס בפיקודו של פויכט עשו בהם סלקציה. כ-4,000 בעלי אישורי עבודה נשלחו לעבודת כפייה. כמעט כל יתר תושבי הגטו, קרוב ל-18,000 בני אדם, גורשו ב-17 באוגוסט למחנה ההשמדה טרבלינקה. 50 חולים מבית החולים היהודי נרצחו בבורות שהוכנו ליד הגטו. מאות יהודים הצליחו למצוא מקומות מסתור באזור.
אחרי האקציה הוטל על כ-200 עובדים יהודים לאסוף ולמיין את חפצי היהודים, וחלקם נמכרו או נמסרו בחינם לתושביה הפולנים של רדום. חפציהם של היהודים מיישובים אחרים בסביבה, שאף הם שולחו לטרבלינקה, הועברו אחר כך למחסן של רכוש יהודים ברדום.
אוכלוסיית הגטו הקטן גדלה בהדרגה ככל ששבו אליו יהודים שהסתתרו במקומות אחרים. כ-5,000 עובדים ובני משפחותיהם וכן 300 אנשי שירות הסדר היהודי ובני משפחותיהם הועברו לגטו הקטן. שלושה מחברי היודנרט, ובהם היושב ראש פסמן, הועברו אף הם לגטו הקטן. היהודים היו מרוכזים עתה בשני מחנות עבודה, האחד בגטו הגדול והאחר בגטו הקטן.
ב-3 בדצמבר 1942 גירשו אנשי יחידת משמר אוקראינית וקבוצה של חיילי ס"ס כ-800 יהודים מהגטו הגדול אל גטו חוזר בשידלובייץ (Szydlowiec). אחדים נרצחו בידי האוקראינים בדרכם למקום. היתר נספו ברובם.
ב-13 בינואר 1943 שולחו לטרבלינקה כ-1,600 יהודים ששמותיהם הופיעו ברשימה של מבקשי אשרות הגירה לפלשתינה או שקיבלו סרטיפיקטים לעלייה. אקציה זו כונתה "אקציית פלשתינה". ב-30 בינואר 1943 רצחו הגרמנים קבוצה של יהודים שהואשמו בחבלה במקומות עבודתם.
בינואר 1943 נעצר פסמן וגורש לאושוויץ. ליורשו בתפקיד מונה נחום שנדרוביץ' (Shenderovich). ב-1 במאי 1943 עצר הגסטפו את יתר חברי היודנרט ואת פקידיו ושלח אותם למחנה עבודה ליד וולנוב (Wolanow). רובם נרצחו שם, ואחדים מהם, ובהם שנדרוביץ', שולחו לאושוויץ.
הגטו הקטן הפך למחנה עבודה בפיקוח הס"ס. העובדים נרשמו וקיבלו מספרי עובד. הם גרו במחנה עם כמה מאות יהודים ששרדו מהאקציות במקומות מסתור ואחר כך הסתננו שוב לגטו.
ב-8 בנובמבר 1943 חיסלו הגרמנים את הגטו הקטן. כ-100 נשים, ילדים וזקנים נורו למוות, ויתר תושביו הועברו למחנה של צריפונים ברחוב שקולנה (Szkolna). 200 עובדים יהודים הועברו לסקרז'יסקו-קמיינה (Skarzysko-Kamienna) ולפיונקי (Pionki), לעבודה במפעלי נשק.
כ-3,000 יהודים – כ-2,450 גברים, כ-500 נשים וכ-50 ילדים – שרידי גטו רדום והיישובים הסמוכים, הוחזקו במחנה שקולנה. ריכוז זה של צריפים קטנים תפקד כמחנה ריכוז בפיקוחו של הס"ס ובראשו עמד יחיאל פרידמן. המחנה חוסל ב-26 ביולי 1944.
התנגדות. כמה מתושבי גטו רדום ניסו להצטרף לקבוצות של פרטיזנים באזור. בתחילת דצמבר 1942 ברחה מהגטו קבוצה של 76 יהודים, ובהם נשים וילדים, ויצרה קשר עם ארמיה לודובה במחוז רדום. הם הגיעו ליחידה של פרטיזנים פולנים שפעלה באזור, אך הגרמנים כיתרו אותם. אחרי קרב ממושך הצליחו כמה מחברי הקבוצה להיחלץ, אך לא נודע מה עלה בגורלם.
מיד אחרי הגירוש הגדול של אוגוסט 1942 התארגנה קבוצה מחתרת של 30 איש בפיקודם של האחים זלמן, לייב ויונה בורנשטיין. חברי הקבוצה יצרו קשר עם נציגי המחתרת הפולנית והצליחו להשיג כמה כלי נשק. מטרתם הייתה להצטרף לפרטיזנים ולא לארגן התנגדות מזוינת בתוך הגטו. ככל הידוע, בסוף אוקטובר 1942 יצאו כמה מחברי הקבוצה מהגטו בדרך לאזור המיוער של סווייטוקז'יסקה (Swietokrzyska) בחיפוש אחר פרטיזנים פולנים, אך הם לא הצליחו במשימתם. אחדים מהם נהרגו במצוד של הגרמנים, ולנוכח עוינותה של האוכלוסייה המקומית נאלצו היתר לחזור לגטו. לבד מהקבוצה הזאת הייתה התארגנות מחתרתית רופפת של קבוצות צעירים נוספות שחיפשו דרכים להתנגדות, אך לא נודעו פרטים על פעילויותיהם.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog