המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

לובלין (Lublin)

מקום לפני המלחמה: עיר מחוז, פולין
מקום בזמן המלחמה: גנרלגוברנמן, מחוז לובלין

Poland ,Lublin, ילד מוכר סירים בגטו. ארכיון יד ושם, 958/4
<br>
Poland ,Lublin, ילד מוכר סירים בגטו. ארכיון יד ושם, 958/4

Poland ,Lublin, מראה רחוב בגטו. ארכיון יד ושם, 958/4
<br>
Poland ,Lublin, מראה רחוב בגטו. ארכיון יד ושם, 958/4


לפני המלחמה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חיו בלובלין כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים. בעיר פעלו עשר אגודות למתן אשראי ללא ריבית וכן פעלו בה איגודי עובדים רבים שייצגו אלפי עובדים, בעלי מלאכה וסוחרים. היו בה אגודות צדקה מסורתיות רבות, ובהן בית יתומים וחברת הכנסת אורחים שהפעילה אכסניה. לסניף המקומי של טא"ז היו מרפאות רבות, 22 רופאים ובית חולים יהודי ובו 66 מיטות. טא"ז גם ארגן מחנות קיץ, וב-1939 הגיע מספר המשתתפים בהם ל-1,200.
בלובלין פעלו המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל, הן ותנועות הנוער המסונפות אליהן, וכן היו בה כמה תאים של מפלגת הפולקיסטים. גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית, שהוצאה אל מחוץ לחוק, היו פעילים יהודים. הציונים והבונד הפעילו ספריות וקיימו במסגרתן אירועי תרבות למיניהם.
בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם. היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.
ב-1919 נהרגו בלובלין שלושה יהודים ונפצעו כ-60 בפוגרום שעשו טירונים של צבא פולין.
הכיבוש הגרמני. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.
חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר ואוקטובר 1939 הוקמו בתי המחסה הראשונים, נפתחו בתי תמחוי, וכן הוקמו מוסדות סיוע כספי ורפואי. טא"ז וצנטוס השתתפו בפעילויות של ועד הקהילה, והג'וינט ויס"ס בקרקוב הגישו מפעם לפעם סיוע כספי ליהודי העיר.
הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת).
בתחילת אוקטובר 1939 נפתח בלובלין "ארבייטסאמט" (Arbeitsamt; משרד עבודה) לגיוס עובדי כפייה: נערים וגברים בני 60-14 שנה (הגיל המינימלי הורד אחר כך ל-12) ונערות ונשים מגיל 15. הגרמנים העריכו את מספר היהודים הכשירים לעבודה בלובלין באותה העת ב-28,000. מאות נשלחו למחנה עבודה שהוקם ברחוב ליפובה Lipowa) 7), למחנות עבודה אחרים בלובלין ובסביבתה וכן לחוות חקלאיות ולבתי חרושת. לקראת סוף אוקטובר 1939, בעקבות האבֵדות בקרבות על כיבוש העיר, הקור העז והחטיפות לעבודות הכפייה, ירד מספר היהודים בעיר לכ-37,000.
ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.
בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה. יושב ראש ועד הקהילה, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker), התמנה ליושב ראש היודנרט ועורך הדין מרק אלטן (Marek Alten) – לסגנו. ביודנרט פעלו מחלקות וּועדות סעד שונות והגישו סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודים, לפליטים וליהודים תושבי המקום שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט הפעיל מחדש את בית היתומים, את בית הזקנים ואת בית החולים היהודי. מדי פעם בפעם הפנה היודנרט בקשות לגרמנים, אך הדבר היה כרוך בסיכון, שכן כמה מחבריו נעצרו והולקו בשל פניות כאלה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הציפו את לובלין אלפי פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. העיר שימשה תחנת מעבר למגורשים לפני פיזורם באתרים שונים במחוז לובלין. בדצמבר 1939 היו בלובלין כ-5,000 פליטים מלודז' (Łódź) משיירדז (Sieradz) מקליש (Kalisz) וממקומות אחרים במערב פולין ובמרכזה. בתחילת ינואר הגיע מספר היהודים בעיר לכ-40,500. בפברואר 1940 הגיעו לעיר עוד כ-1,200 יהודים שגורשו מן העיר שטטין (Stettin) שבגרמניה, אך רובם פוזרו במהרה למקומות אחרים.
מדי יום ביומו מתו בעיר פליטים בגלל תנאי התברואה הירודים ובגלל החורף הקשה במיוחד. כ-2,400 פליטים שוכנו ב-43 בתי מחסה שפתחה ועדת הסיוע לפליטים שהקימו ראשי הקהילה, ובעיר הופעלו שלושה בתי תמחוי. בפברואר ובמרס 1940 פתח צנטוס עוד שלושה בתי תמחוי, ויום-יום הוגשו בהם 2,000 ארוחות חמות לילדים. מרפאה של טא"ז חיסנה אלפי יהודים והגישה להם טיפול רפואי. בסוף 1940 או תחילת 1941 הוקם בלובלין שירות סדר יהודי ובו עשרה חברים.
פליטים יהודים הוסיפו לזרום ללובלין מכל רחבי פולין. אף שבשנת 1940 מתו בלובלין 1,224 יהודים, בינואר 1941 גדל מספר היהודים בעיר והגיע ל-43,200.
אלפים מיהודי לובלין עבדו בשלושה מחנות עבודה בתוך העיר (ובהם המחנה שברחוב ליפובה 7) ובעשרות מחנות עבודה באזורים אחרים, בין היתר בהרוביישוב (Hrubieszow), בחלם (Chelm), בטישובצה (Tyszowce) ובבלז'ץ. רבים מהם מתו במחנות. בתחילת 1940 נכלאו במחנה שברחוב ליפובה אלפי שבויים יהודים, חיילים לשעבר בצבא פולין. מקומות מגוריהם של רוב השבויים השתייכו עתה לגנרלגוברנמן; שבויים אלו שוחררו ונשלחו לבתיהם זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, אך כאלף שבויים מאזורי מזרח פולין שסופחו לברית-המועצות נותרו במחנה. הגרמנים הפשיטו אותם ממדיהם והכפיפו אותם לסמכותו של היודנרט של לובלין. רוב אלה שהתנגדו לכך ועמדו על זכותם לקבל מעמד של שבויי מלחמה, הוצעדו צפונה. במהלך הצעדה נרצחו רובם, ורק כ-200 מהם הגיעו בחיים לביאלה פודלסקה (Biala Podlaska). בסתיו 1940 החלו הגרמנים לרכז במחנה שבויים יהודים נוספים, ובראשית 1941 היו בו יותר מ-2,500 שבויים יהודים תושבי מזרח פולין. היודנרט של לובלין סייע לשבויים שבמחנה בכל מיני דרכים, יהודים תושבי לובלין עבדו לצדם יום-יום, ובין שתי הקבוצות נרקמו יחסים חברתיים. עם זאת, המחנה מעולם לא הפך לחלק אינטגרלי של הגטו.
ב-10 במרס ובסוף אפריל 1941 גורשו מלובלין כ-15,000 יהודים: כ-2,300 לשיידלישצ'ה (Siedliszcze); כ-2,800 לסוסנוביצה (Sosnowica) – יישוב קטן שהיו בו 412 יהודים; 1,250 לריובייץ (Rejowiec); והיתר למקומות שונים במחוז לובלין. יהודים אחדים נרצחו במהלך הגירושים. לקראת סוף 1941 גורשו ליישובים קטנים עוד רבים מיהודי העיר. אחדים מהם קיבלו פיצוי כספי מן היודנרט, אשר עודד אותם לצאת, אך קצתם שבו אחר כך ללובלין.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. המחנה ברחוב ליפובה המשיך לפעול. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.
בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.
מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם.
למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.
האקציות וחיסול הגטו. יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik). במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.
בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B, שבו היו התנאים טובים יותר.
ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא אישורים.
בלילה שבין 16 ל-17 במרס 1942 הודיעו קציני הס"ס הרמן הפלה (Hermann Hoefle; סגנו של גלובוצ'ניק והמארגן הראשי של השילוחים במבצע ריינהרד) והרמן וורטהוף (Hermann Worthoff); (האחראי על סילוק היהודים מלובלין) לראשי היודנרט כי החל ב-17 במרס ישולחו מדי יום ביומו 1,400 יהודים לעבודה במזרח. בו בלילה כיתרו אנשי ס"ס ואוקראינים את הגטו, ולמחרת החלו השילוחים. יעדם היה מחנה ההשמדה בלז'ץ, שיהודי לובלין היו הראשונים שנרצחו בו. לא ידוע אם יהודי לובלין הבינו את מלוא משמעותם של השילוחים, שבאותה העת לא היה להם תקדים בהיקפם ובאופיים. בין שהגיעו אליהם שמועות על בלז'ץ ובין שלא הגיעו אליהם שמועות עליו, היו היהודים בלובלין עדים לאלימות שננקטה בעת הגירושים והכירו את התנאים הקשים במחנות העבודה. לפיכך הם ניסו לחמוק מן הגירושים ורבים חיפשו להם מקומות מסתור. הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, עברו מבית לבית ורצחו בו במקום את כל מי שמצאו. ב-31 במרס 1942, לאחר הפסקה של יומיים, חזרו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית חברי היודנרט, ובהם יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים עם בני משפחותיהם. באותו היום הם מינו בִּמְקום הנרצחים 12 חברי יודנרט חדשים בראשותו של ד"ר מרק אלטן. שלושה מחברי היודנרט החדשים נרצחו ב-7 באפריל 1942.
בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.
קצין הס"ס ד"ר הרי שטורם (Harry Sturm), סגנו של וורטהוף, הודיע ליודנרט ב-14 באפריל 1942 כי השילוחים לבלז'ץ נפסקים וכי הגרמנים החליטו שעד 20 באפריל 1942 יועברו יתר היהודים מגטו לובלין לגטו חדש במיידן טטרסקי (Majdan Tatarsky) – פרוור באזור תעשייה בפאתי העיר, מרחק כשני קילומטרים ממיידנק. בגטו חדש זה שוכנו אחדים בקסרקטינים, והאחרים נותרו בלא כל קורת גג. בבוקרו של 20 באפריל הקיפו אוקראינים ואנשי ס"ס את הגטו החדש ואסיריו נבדקו. כ-3,300 יהודים קיבלו תעודות חדשות; היתר, כ-4,000 בני אדם, גורשו למיידנק. מרבית המגורשים נרצחו מיד למחרת ביער קרפייץ (Krepiec), והאחרים, כמה מאות צעירים, הוחזרו למיידנק.
באוגוסט 1942 כבר עמדה אוכלוסיית גטו מיידן טטרסקי על 4,400 נפשות, בגלל הסתננות של יהודים אליו. דמות המפתח בגטו הייתה בשלב זה סַפָּר ששמו שמאי גרייר (Shamai Grajer), איש העולם התחתון, שהיו לו קשרים הדוקים עם הגרמנים.
גטו מיידן טטרסקי כותר ב-2 בספטמבר 1942; כ-500 נשים, ילדים וזקנים נרצחו ביער קרפייץ, וכ-500 נשלחו לעבודה במיידנק ובסביבה. עוד 1,000 שולחו מן הגטו למיידנק ב-25 באוקטובר 1942 ונרצחו באותו היום.
גטו מיידן טטרסקי חוסל ב-9 בנובמבר 1942. כל 2,350 תושביו אולצו לרוץ עד מיידנק. החולים, הזקנים והילדים נרצחו; הצעירים נלקחו לעבודות כפייה. שטורם וּווֹרטהוף רצחו בעצמם את יושב ראש היודנרט מרק אלטן ואת מפקד שירות הסדר היהודי מוּנייק גולדפרב וכן את שמאי גרייר. מיד אחרי 9 בנובמבר פתחו הגרמנים במצוד אחר היהודים שמצאו מסתור באזור הגטו. כל מי שהתגלה נרצח במקום. כמה עשרות יהודים הושארו באחד מן המחנות שבתחום הגטו כדי למיין, לחטא ולארוז את חפצי המגורשים. לאחר שהשלימו את מלאכתם גורשו גם הם למיידנק ונרצחו שם.
במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין והמחנה שברחוב ליפובה – חלק מ"מבצע ארנטפסט" (Erntefest; "חג הקציר"), מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.
רבים מאסירי המחנה שברחוב ליפובה הצליחו להימלט ליערות והיו לגרעין של קבוצת פרטיזנים יהודית באזור. בין 19 ל-22 ביולי 1944, ימים אחדים לפני שחרור לובלין בידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא של מצודת לובלין 1,600 בני אדם ובהם יהודים רבים.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog