30 בנובמבר 1942

גטו זברז', פולין

"... תקחו את ילדתי אליכם, מן המשפחה הנכרית, שאני מוסר אותה לה, ותגדלו אותה לבת ישראל נאמנה לתורתה ולעמה... כי מי כמונו יודע שבכל ארצות הגולה חיינו הם על פי הר-געש".

מכתבו האחרון של שלום ברוין-כהנא

כך כתב שלום-שכנא כהנא-ברוין במכתב ששלח מגטו זברז' אל קרוביו בארצות הברית.
שלום כהנא ואשתו, חנה-מירל לבית ברטלר, חיו בז'שוב, במחוז לבוב שבדרום מזרח פולין. ב-1938 נולדה בתם היחידה אסתר-הדסה (על שם סבתה מצד אביה). שלום, בוגר אוניברסיטה ובוגר המכון ליהדות בוורשה, היה מורה לעברית בתיכון היהודי בז'שוב, דתי וציוני נלהב. בין זכרונות ילדותה הראשונים של אסתר-הדסה, מגיל שלוש, זכור לה אביה, כשהוא מלמד אותה את האלף-בית העברי.
לאחר פרוץ המלחמה עברו שלום, חנה והדסה לזברז' שבמחוז טרנופול, אל משפחתו האמידה של שלום. המשפחה נכלאה בגטו זברז'. בהיותם בגטו מסרו שלום וחנה את בתם הדסה לנוצרייה בשם סבינה ולבעלה, יהודי ממוצא צ'כי, שגרו בטרנופול. להדסה סופקו מסמכי זהות מזויפים והיא הוסתרה בביתם של סבינה ובעלה כילדה ארית עד שחרור האזור על ידי הצבא האדום. עוד בזמן המלחמה נודע להדסה שהוריה נרצחו.
במכתבו האחרון של שלום, מנובמבר 1942, אותו כתב בעברית לדודיו ודודותיו בארצות הברית, עולה בקיאות רבה בשפה העברית ובמקורות היהודים. במכתב ביקש מקרוביו לדאוג לבתו אם רעייתו והוא לא ישרדו. הוא הוסיף:

"לבתי תחי' [שתחייה] יש סימן מובהק להכירה: האזנים שלה אינן שוות [בגודלן זו לזו]".

ב-1993 מסרה ליד ושם ד"ר דסיה (הדסה) בלק גוטמן, בתם של שלום וחנה, דפי עד לזכר הוריה וכן את המכתב האחרון שכתב אביה. המכתב נשלח להדסה בתום המלחמה מקרוביה בארצות הברית, לאחר שיצרה עמם קשר.

ב"ה
אור ליום ג', כ"א כסלו תש"ג לפ"ק
30 / XI 1942

שלום קרובי באמריקה וסגי! [מכובדי!]

זקוקים אנו לעטו של איוב לו באנו לתאר קורטוב של מרירות חיינו וצערנו. כמדומני שאין זה בתחום יכולתו של אנוש לתאר למישהו או לעצמו מה שאנו מרגישים, ואין כאן המקום והזמן להאריך בנדון זה.

בי"ט תמוז תש"ב [4 ביולי 1942] שבק אבי מו"ר [מורי ורבי] יצחק מנחם בן שלום שכנא האכ"מ [הרי אני כפרת משכבו] חיים לכל חי. מסופק אני אם מישהו מן משפחת דודתי, חי' ויינר מן לנובצה (Łanowce) נמצא בין החיים, ואפשר שאני ובתי הם היחידים מן בני בניו של סבי שלום ז"ל מן פודקמין (Podkamień) שחיים. תקוותי חזקה שהשי"ת [שהשם יתברך] יעזור לנו להבא ויוציאנו משעבוד לגאולה. מוכרח אני להסתיר את החוטר הרך, את ילדתי תחי' [תחיה], עד יעבור זעם. קשה לתאר לי את הצער והכאב שמכרסם את הלב בראותי ילדתי המחייכת שאינה יכולה להשיג מדוע מרחיקים אותה מזרועות ההורים. תקוותי חזקה שאני ורעייתי תחי' נזכה בעשי"ת [בעזרת השם יתברך] לגדלה, אבל אפשר גם כן שאחרי זמן אתם דודי משה אהרן, שלמה ומאיר תחיו, ודודותי מינדל, רחל ורוזיל תחיינה, תהיו גואלי הדם שלי וקרובי ילדתי היחידים מצד משפחת ברוין ואז, במטותא מכם, תקחו את ילדתי אליכם, מן המשפחה הנכרית, שאני מוסר אותה לה, ותגדלו אותה לבת ישראל נאמנה לתורתה ולעמה, ותדע גם כן שרצוני הוא שתבנה את עתידה בארץ ישראל כי מי כמונו יודע שבכל ארצות הגולה חיינו הם על פי הר-געש.

בתי נולדה בעיר רישא-ז'שוב (Rzeszów) ביום ז' אדר תרח"ץ לפ"ק (8 / II 1938), ושמה אסתר הדסה (כשם אמי ז"ל). כמו שרשום באפותקאות [במסמכים], יש לאשתי בעיר רישא בית ברחוב אסנוקא 14, שלושה אקרים שדה בעיר מיקולינצה (Mikulińce), שגם כן רשומים על שם רעייתי תחי' חנה מירל מן משפחת ברטלר. יש לי גם כן כחצי בית בעיר זברז' (Zbaraż) – ומקווה אני שזכות אבותי כמהר"ל מפרג ובניו ובני בניו, ולמעלה עד דוד המלך ע"ה [עליו השלום] יעמוד לילדתי שתנצל מן גזרות רעות ותזכה לראות בהרמת קרן ישראל.

בבקשה גם מכם להעניק כראוי למשפחה הנכרית שקבלה על עצמה להסתיר את ילדתי. כאמור תקותי חזקה שבעהש"י [בעזרת השם יתברך] נגדל אני ורעיתי תחי' בעצמנו את בתנו ונזכה להתראות.

בחודש יולי אשתקד היתה לנו ידיעה מן דודתי חי' תחי', ואבי מו"ר האכ"מ המחה לה [נתן לה המחאה] אז סך כסף ומן אז לא קבלנו ממנה שום ידיעה.

גומר אני את מכתבי, ואני וביתי דורשים שלומכם ומאחלים לכם רב שלום וכל טוב סלה כעתרת.

לילדתי תחי' יש סימן מובהק להכירה: האזנים שלה אינן שוות.

בן אחיכם, זברז',

שלום שכנא ב"ר כהנא.

המכתב נשלח למר קורץ (Kurz) בפיטסבורג, פנסילבניה.


דף שני

....
עכשיו ידוע לי שדודתי רבקה וחי' עם משפחתה ודאי נהרגו יחד עם בני עירם, וביום ראש חדש אלול תש"ב לפ"ק [13 באוגוסט 1942].

מה שנוגע לבתי תחי' חוזר אני על בקשתי כלעיל – וכמו שמשתתף אני בצערו של הצבור, יעזרנו השי"ת לראות בנחמת הצבור הישראלי.

בדרישת שלום!

שלום

  לצפייה במכתב