מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

וסל ופטימה וסלי ושלושת ילדיהם: רפיק, חמיד וג'מאל

אלבניה

תמונות
וידאו

בשנת 1934, כתב הרמן ברנשטיין, מי שהיה שגריר ארצות הברית באלבניה את הדברים הבאים:

"אין שום סימן להפליית יהודים באלבניה, מפני שאלבניה היא אחת מן הארצות הנדירות באירופה בת ימינו, שבה דעות קדומות, או שנאה על רקע דתי, פשוט אינן קיימות, למרות שהאלבנים עצמם נחלקים בין שלוש אמונות."

משפחת מנדיל באה מיוגוסלביה, שם הייתה למשה חנות צילום משגשגת. כאשר פלשו הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941, ברחה המשפחה לקוסובו,  שהייתה תחת שלטון איטלקי, ובה היהודים היו מוגנים יחסית. לקראת סוף קיץ 1942 העבירו האיטלקים את הפליטים לעומק האזורים שבשליטתם – לאלבניה – שם הוו מוסלמים את רוב האוכלוסייה.  המשפחה – משה ואלה מנדיל וילדיהם גברא ואירנה – התיישבו בטיראנה. משה חיפש חנויות צילום ונתקל בחנות שהייתה שייכת לאחד ממתלמדיו בעבר, נשאד פריזריני. פריזריני הציע למשה, לא רק עבודה, אלא גם שכל משפחת מנדיל תגור בביתו.

בחנות הצילום פגש מנדיל את המתלמד של פריזריני, רפיק וסלי (Refik Veseli) בן ה-17 שנשלח על ידי הוריו מן הכפר קרוייה כדי ללמוד את מקצוע הצילום. לאחר פלישת הגרמנים לאלבניה, ריחפה על היהודים סכנה גדולה, ו-וסלי הציע שמשפחת מנדיל תעבור לבית הוריו בהרים. וסלי ומשפחת מנדיל יצאו למסע ארוך במסלול סלעי, על גבי פרידות. על מנת להתחמק מתצפיות של חיילים גרמנים הם בחרו בדרכים צדדיות, נעו בלילות ואילו בימים הסתתרו במערות. כשהגיעו לקרוייה, החביאו בני המשפחה את משה ואלה בחדר קטן מעל לאסם, ואילו שני הילדים נטמעו בין ילדי משפחת וסלי. זמן קצר לאחר בואם, הביא ג'מאל (Xhemal), אחיו של רפיק, משפחה יהודית נוספת מטיראנה – רוז'יקה ויוסף בן יוסף – ואחותו של יוסף – פיניצה. שתי המשפחות חיו בבית וסלי בכפר שבהרים עד לשחרור בנובמבר 1944.  לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים נלחמו בפרטיזנים, התעצמה הפעילות הצבאית בסביבה ––הכפר הופצץ ונערכו חיפושים  באזור.

לאחר המלחמה, חזרה משפחת מנדיל ליוגוסלביה, השתקעה בנובי סאד ומשה פתח מחדש חנות צילום משלו. הם הזמינו את רפיק לגור בביתם ולהמשיך בלימודי הצילום. רפיק חי בחיק משפחת מנדיל עד שזו עלתה לישראל. גם אז, למרות המרחק, נשמר קשר בין שתי המשפחות.

בשנת 1987, כתב גברא מנדיל ליד ושם את סיפורו. הוא כתב כי חש חובה, בשם כל מי שניצלו באלבניה, לחלוק כבוד לעם האלבני ובעיקר למשפחת מציליו. הוא הוסיף: "ייתכן שהם לא חונכו על ברכי המורשת של גיתה ושילר אבל הם אימצו לעצמם את החשיבות העליונה של חיי אנוש, בדרך הטבעית ביותר והמובנת ביותר".

הסיוע הראוי לציון, שהוגש על ידי האלבנים ליהודים הנרדפים, בסיסו במושג בֶּסָה (BESA), קוד של כבוד. הפירוש המילולי הוא "לקיים הבטחה". מי שמתנהג על פי הבסה, הוא אדם שמקפיד על קיום דבריו, מישהו שאפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את חייך ואת חיי משפחתך. נראה שהקוד הזה צמח מתוך האמונה המוסלמית, כפי שפורשה על ידי האלבנים.

בשנת 1987 החליטה יד ושם להכיר בוסלי (Vesel) ופטימה (Fatima) וסלי ובילדיהם, רפיק, חמיד (Hamid) וג'מאל כחסידי אומות העולם. הם היו האלבנים הראשונים, שזכו להכרת יד ושם. אלבניה באותם הימים היתה מדינה קומוניסטית מנותקת, מבודדת ובלתי נגישה, אך גברא מנדיל שלח מכתב לנשיא אלבניה ובקש ממנו להתיר לרפיק, לאשתו ולילדיו, לנסוע לישראל ולהשתתף בטקס ביד ושם.

כך כתב לנשיא: "בימים ההם, כאשר סכנה ומוות איימו עלינו מכל עבר, הוכיח העם האלבני, הקטן והאמיץ, את גדולתו. בשקט וללא בקשה לתמורה כלשהי, מילא העם האלבני את חובתו האנושית הבסיסית והציל את חייהם של פליטיו היהודים". גברא צרף תמונות, שאביו צילם במצעד הניצחון בטיראנה, ב-28 בנובמבר 1944. בתמונות נראה גם נשיא אלבניה, הוג'ה.

רפיק וסלי ואשתו קיבלו היתר לנסוע והשתתפו בטקס, שנערך לכבודם ביד ושם.

 

בתמיכת: Claims Conference