כאשר פרצה המלחמה בהולנד, במאי 1940, היו הנדריקוס (היין) ומרתה סנאפר (Hendrikus (Hein) and Martha Snapper) בשנות ה-40 המוקדמות לחייהם. הם חיו עם ששת ילדיהם בנאלדוויק (Naaldwijk), עיירה במערב הולנד, במחצית הדרך בין האג ורוטרדם. היין היה אחראי על לשכת העבודה בעיירה, בעוד מרתה טיפלה בילדים ובמשק הבית.
עקב תפקידו במינהל המקומי, נתקל היין בשלב מוקדם בצעדים המפלים נגד היהודים: רישום כל היהודים, הפקעת רכושם וסילוק הילדים היהודים מבתי ספר ציבוריים. רוב הציבור לא הגיב על צעדים אלו.
בקיץ 1942 החל שלב חדש ובלתי צפוי ברדיפת היהודים: הגירוש ל"מזרח" - לכאורה, לעבודות כפייה. היין החליט לפעול. העומד מהצד הפך למציל. בתמיכתה המלאה של אשתו, מרתה, הוא החל להיות פעיל בקבוצת מחתרת מקומית. עד מהרה הובאו בני הזוג סנאפר במגע עם משפחה יהודית. משפחת דה-הרטוך מרוטרדאם קיבלה הוראה ללכת ל"מזרח", וחיפשה באופן נואש מקום מסתור. מקומות מסתור היו קשים להשגה, שכן מתן מחסה ליהודים, פירושו היה סיכון המסתיר ומשפחתו - לבני הזוג סנאפר היו ששה ילדים קטנים – במאסר, ואף במוות. אך חרף כל הסכנות, בני הזוג סנאפר החליטו לפתוח את דלתם. היין ומרתה קלטו את רוזה דה-הרטוך, אם המשפחה, אשר מרגע זה ואילך נודעה בשם "יוף". היא הוצגה כמנהלת משק הבית של משפחת סנאפר הגדולה, בת שמונה הנפשות. הם ארגנו את קליטת בעלה של רוזה, לוי (לין), ואת בתם, טרוס, אצל השכנים. כמו כן אותרו מקומות מסתור נוספים עבור יתר ילדי משפחת דה הרטוך: אנני, אסתר, ז'ק וסלומון. למרות הסכנה הכרוכה בכך, הוגנבו לין וטרוס לביתם של בני הזוג סנאפר, על מנת לבלות מספר שעות עם רוזה. טרוס, ולאחר מכן אני, היו נשארות לעתים קרובות לארוחת ערב בבית בני הזוג סנאפר.
בחודש מאי 1943 החל גיוס המוני של גברים הולנדים בין הגילים 18 ו-45 למחנות לעבודת כפייה בגרמניה. היין הרס מייד מידע אישי במרשם האוכלוסין העירוני, ויצר מסמכים מזויפים. אם היה מתגלה, פירוש הדבר היה כליאתו במחנה ריכוז, או רציחתו. מתן מקלט ליהודים, משמעותו היתה תחילתם של חיים סודיים, בהם היה הפחד מפני גילוי - בן לוויה מתמיד, לתקופת זמן בלתי ידועה. נחישותם של בני הזוג סנאפר לא התערערה גם במהלך 1944, כאשר שוכנו בביתם חיילים גרמנים. בני הזוג לא נכנסו ללחץ, ואפשרו לרוזה להמשיך לשהות בביתם. ניתן רק לדמיין את הלחץ היומיומי בו היו נתונים מרתה והיין סנאפר.
במהלך החורף האחרון של המלחמה, חורף 1944-1945, היה עליהם להאכיל תשע נפשות. חורף זה, "חורף הרעב", הפך לקשה באופן מיוחד, מכיוון שאספקת המזון, הדלק והחשמל למערב המדינה, נקטעה. רבים שרדו על ידי אכילת פקעות, ורבים יותר גוועו ברעב. למרות זאת, הורשתה רוזה להישאר בבית סנאפר. איכשהו הצליחה מרתה אף לשכנע את החיילים הגרמנים, אשר להם היו מנות מזון משלהם בחדר סגור, להקצות מעט לילדיה! למרבה המזל, הזהות האמיתית של "יוף" (רוזה) מעולם לא נחשפה, וכל בני משפחת דה-הרטוך שרדו את המלחמה במקומות מחבואם השונים עד השחרור, במאי 1945.
לאחר המלחמה קיבל היין סנאפר ציון מיוחד לשבח מהנסיך ברנרד, בזכות פעולות ההתנגדות שלו. כבר בשנת 1946, לפני הקמת מדינת ישראל, נטעו בני משפחת דה-הרטוך עצים כאות הוקרה לבני משפחת סנאפר.
ב-10 בדצמבר 2006 הכירה הועדה לציון חסידי אומות העולם ושם בהנדריקוס (היין) ומרתה סנאפר כחסידי אומות העולם וב-25 באוקטובר 2007 בטקס מרגש ביד ושם, הוענק האות חסידי אומות העולם לחמשת ילדיהם של המצילים.
