הרשו לי לאמר כמה מילים לכבודה של אישה צנועה, ישרה, בעלת אופי קשוח ולעיתים אף מעט נוקשה וסמכותי. אלמנה, איכרה בעלת משק ובו לול, סוסה, פרה וכמה עזים, גן ירק, ולא רחוק ממנו כרם שבבעלות כל המשפחה. היא ניהלה אורח חיים צנוע ופשוט. למשק לא היו לא חשמל ולא מים זורמים.
היה זה בסתיו של שנת 1943 שהועברתי אליה; נשארתי אצלה עד שחרור האזור מהכיבוש הגרמני באוגוסט 1944. חלקתי אתה אותם חיים של עבודה ושל דלות: בגיל עשר עזרתי בעבודות השוטפות. עבודתי האהובה עלי ביותר היתה רעיית הפרה ועיזים.
גב' לואיז רוז'ה (Louise Roger) היתה אמנם בודדה ומופנמת, היא דרשה הרבה מעצמה וגם מאחרים, אבל היתה אישה בעלת לב רחב ונדיב. אינני זוכר אם אי-פעם זכיתי לקבל ממנה ליטוף או נשיקה, אבל אהבתי אותה וידעתי שהיא אהבה אותי. הייתי לה לנכד.
בחודשים קשים וכה מסוכנים אלה ידעתי אושר, אושר חולף ושברירי. חייתי באשליה שאני ככל הילדים: הלכתי לבית הספר, לשיעורי דת, הייתי לנער כנסייה. בבית הספר היו לי ידידים, אבל היו לי גם חברים של ממש: החיות במשק. מעל הכל היתה לי סבתא , הסבתא שלי.
אצלה יכולתי לשכוח למשך כמה חודשים שאינני יותר אותו הרברט אודנהיימר (Herbert Odenheimer), הילד היהודי הקטן ששורשיו נעקרו, ילד שנולד ב-1934 בגרמניה וגורש מעירו למחנה גירס (Gurs), ילד באחריותו של ארגון, O.S.E. (Oeuvre de Secours aux Enfants) אותו "ארגון יהודי לסיוע לילד" שהסתיר והציל אלפי ילדים בצרפת, ילד שיצא ממחנה גירס והובא לבתי ילדים של אותו ארגון. מתחילת ספטמבר 1942 הוסתרתי במשפחות נוצריות. כך הובאתי בנובמבר 1942 אל בנה של גב' לואיז רוז'ה, ז'יל רוז'ה (Jules Roger) ואשתו ז'אן (Jeanne), בעיר ביזאנסה (Buzançais) בממחוז אינדר (Indre). לא יכולתי אז לדעת שהייתי כבר ליתום: באותו חודש ספטמבר 1942 גורשו הוריי ממחנות גירס (Gurs) וריווזאלט (Rivesaltes) אל מותם באושוויץ. בני הזוג Jules & Jeanne Roger הגנו עלי, דאגו לכל צרכיי, האכילו ודאגו להלביש אותי: עד כמה שיכלו הם פינקו אותי וניסו להיות תחליף למשפחתי. אחרי הפרידה הארוכה והכואבת מהוריי רציתי, כעבור כמה חודשים, לקרוא להם "אמא" ו"אבא", כמו שעשה הילד היהודי הקטן פופול (Popol) שגם אותו קלטו ונתנו לו מסתור. פופול היה אז בן שלוש ולא הבין מאומה: הוא חשב את בני הזוג רוז'ה להוריו האמיתיים. אבל ז'יל וז'אן רוז'ה הסבירו לי שהמלחמה תסתיים בקרוב ושאתאחד עם הוריי. דוד ז'יל ודודה ז'אן, כפי שהרשו לי לכנותם, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1989 על שהסתירו שני ילדים יהודים והצילו את חייהם – של פופול ושלי.
לקראת סוף הסתיו של שנת 1943 החמיר המצב בביזאנסה (Buzançais): ז'יל רוג'ר היה פעיל במחתרת ובני הזוג רוז'ה והסתירו בביתם פצועים, כלי נשק ומפות. הם העבירו אותי אל אמו של ז'יל רוז'ה בארג'י (Argy), כפר קטן בקרבת ביזאנסה, אל גב' לואיז רוז'ה (Louise Roger). היה זה אצלה שפרק חדש בחיי התחיל: עם זהות חדשה וניירות מזויפים הייתי ל-Hubert Odet. רק לואיז רוז'ה והכומר של הכפר ידעו את זהותי האמיתית. שליטתי בשפה הצרפתית היתה מוחלטת ואף דיברתי בניב המקומי. הייתי תלמיד טוב, הייתי לנער כנסייה ועזרתי לכומר בעריכת המיסה, וזאת בצורה מושלמת: למדתי וידעתי את התפילות בלטינית. חיי היו חיי שקר על מנת לשרוד.
ידעתי אצל הסבתא חיים שלווים אך קשים של חיי הכפר והעבודה עם החיות, אותן אהבתי, והן החזירו לי אהבה. מצאתי מקלט אצל אישה פשוטה זאת, בעלת אופי רציני, אישה שקשה להתקרב אליה, אבל בעלת לב של זהב: הרגשתי אצלה בטוח ומוגן מפני הלשנות ומעצר. היא זו שהגנה עלי מפני הגרוש ומפני הגורל שהיה חלקם של הוריי, של משפחתי, של אחיי היהודים. לואיז רוז'ה הצילה את חיי כשכוחות הכיבוש הגרמניים ואנשי המיליציה היו בקרבת מקום.
בשנים חשוכות אלה של השואה ורצח ששה מיליון יהודים, ביניהם מיליון וחצי ילדים, היו אלה לעתים קרובות אנשים פשוטים שהעזו לאמר "לא", "לא" לשלילת האנושיות של האחר, "לא" לברבריות. אנשים אלה היו לוחמים אמיתיים – נשקם לא היו המקלע ולא הרימון, נשקם שלא ניתן לנצחו היו המצפון והחמלה. אנשים אלה הצילו את חייהם של אינספור נרדפים: הם סיכלו את המזימות של מי שרצו להחדיר אידיאולוגיה שטנית של שנאה ולהוביל אנשים נטולי מידות מוסריות לבצע פשעים שלא יתוארו. בשנים אלה של חושך היו גברים ונשים אמיצים, בעלי מצפון: אולי מעטים מדי, אבל היו כאלה. אנחנו אסירי תודה להם.
אחרי הטקס להענקת האות של חסידי אומות העולם לגב' ז'אן רוז'ה ב-1989 בבית העירייה בפריז ניגשה אליה אישה צעירה: "הרשי לי ללחוץ את ידה של חסידת אומות העולם, של גיבורה", ביקשה, והמשיכה: "גברתי, מה הניע אותך לפעול באומץ ולקחת עליך סיכונים כה כבדים ?" דודה ז'אן השיבה ללא כל היסוס: "רק מילאתי אחרי חובתי כבן אנוש".
הסבתא לואיז רוז'ה היתה ודאי משיבה באותן מילים: גם היא אחת הנשים הפשוטות, האמיצות, הגיבורות, חסידות אומות העולם.
אחרי שעזבתי את צרפת בשנת 1946 נשארתי בקשר הדוק עם דוד ז'יל ודודה ז'אן, עד למותם. לצערי הרב לא פגשתי יותר את הסבתא – היא נפטרה ב-24 ביוני 1947. ביקרנו פעמים רבות את בני הזוג רוז'ה: אנחנו – רעייתי וגם ילדינו. הקשר נמשך עם בנם ובתם עד עצם היום. בעת נסיעותינו לביזאנסה (Buzançais) לא פסחנו לבקר בארג'י (Argy): רציתי לראות שוב את המשק, את השדות בהם רעיתי את הפרה ואת העיזים, את הכנסייה, את בית הספר. מקומות אלה חרוטים בזיכרוני ובלבי. במקום שהסתירה אותי הסבתא והצילה את חיי.
רק הודות לארגון O.S.E. למצילים רבים שחלקם נשארו אלמונים, במיוחד לבני הזוג Jules & Jeanne Roger והודות לסבתא, גב' Louise Roger שאנחנו מכבדים היום פה ב"יד ושם", אני יכול לחבק את אשתי, את ארבעת ילדינו ואת עשרת נכדינו.
נכדה של לואיז רוז'ה, מר רובר רוז'ה (Robert Roger) ורעייתו מוניק (Monique), וכן אחותו, גב' מרי-תרז (Marie-Thérèse) (שנולדה אחרי המלחמה) באו מצרפת כדי להיות אתנו היום. רובר הוא אחי הגדול. שינינו נכדיה של הסבתא לואיז.
