ורוֹניקה פּוֹרוֹצאי

לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה במרץ 1944, נאסר על נוצרים לעבוד בבתי היהודים וּורוניקה אולצה לעזוב את עבודתה בבית משפחת גרוסמן. למרות זאת, היא סירבה לוותר על הקשר עימם, וסיכנה את חייה על מנת לעזור להם בכל דרך אפשרית. קרוביה של גברת גרוסמן, בני משפחת שטראסר, התגוררו בעיר ספר בשם קישקונפלדיהאזה (Kiskunfélegyháza). בקיץ 1944 אולצה משפחת שטראסר להיכנס לגטו, וּורוניקה נסעה אליהם, הביאה להם מזון ואף הצליחה לשכנע את אבי המשפחה, ד"ר רגו שטראסר, להבריח מהגטו את קלארי, בתם בת התשע, במטרה להציל את חייה. עם זאת, לאחר זמן מה, דרש אבי המשפחה דרש שקלארי תחזור לחיק משפחתה כדיעל מנת שיישארו מאוחדים בטוב וברע, וכך אכן אירע. שבוע ימים לאחר שהשיבה ורוניקה את אגי הקטנה לזרועות משפחתה, גורשו כל יהודי הגטו לאושוויץ. אף לא אחד מבני משפחת שטראסר לא שב.  
 

ורוניקה שבה לבודפשט, שם התגוררה ב"בנייני הטלאי הצהוב" (או "בתי הכוכב", כפי שנקראו בהונגרית) – רשת  של כ- 1,950 בניינים, שנבחרו למגורי יהודים בלבד, ואשר הייתה חובה לסמן את הכניסה אליהם במגן דוד צהוב, ובהם רוכזו כ- 220,000 אלף יהודי בודפשט החל מה ב-21 ביוני 1944) - וסייעה לבני משפחת גרוסמן ולדיירים אחרים.   

  

עם השתלטותה של מפלגת צלב החץ, הורע מאוד מצבם של יהודי בודפשט, והסכנה לשלומם גברה. ארמין גרוסמן נשלח לבוכנוולד ושם נרצח. באפריל 1944 גויס בנו יצחק לעבודות כפייה במחנה עבודה בשם "ולשבה" ( (Volsva), שבו עסקו האסירים בכריית פחם, בחציבת אבנים ובהעמסתןם על רכבות. בנובמבר 1944, תוך כדי העלאת עובדי הגדוד היהודים על הרכבות שנועדו להובילם למחנות ההשמדה, הצליח יצחק להערים על השומרים, להימלט ולשוב לביתו בבודפשט. שם נודע לו מפי אִמוֹ על משלוח בני משפחתו למחנות, שמהם לא שבו. מכיוון שכעריק ממחנה עבודה חייו היו נתונים חייו בסכנה, פנה יצחק לוורוניקה, אומנתו לשעבר, וביקש את עזרתה. ורוניקה התקבלה באותה העת לעבודה כמנקה בבית החולים מֹאבִּי (נשמע מובּי) בבודפשט, והייתה מביאה לבית אמו מצרכי מזון. ורוניקה קיבלה את יצחק בחפץ לב והחביאה אותו במשך שבועות רבים בחדר שירותים במרתף בית החולים. היא הביאה למחבוא מזרן, בגדים ומזון, ונעלה אותו תוך שהיא לוקחת עימה את מפתחות השירותים על מנת שלא יתגלה.   
 

כאשר כנופיות צלב החץ הגבירו את חיפושיהם בבניינים, בחפשם יהודים מסתתרים, פנתה ורוניקה לתחנת המשטרה המקומית, ושם מסרה כי קרובת משפחה שלה ובנה הגיעו לבודפשט, לאחר שנמלטו מאולפאר, שנכבשה על ידי הרוסים. בנוסף על כך, שיחדה קצין נאצי הונגרי, וזה האחרון מסר לידיה תעודת פליט על שם נויד ג'ורג', קצין כבאים, שאותה מסרה ליצחק. המסמך המזויף היה עבור יצחק תעודת חיים, שאפשרה לו מעבר חופשי ברחובות בודפשט. מיותר להזכיר כי השגת התעודה הייתה כרוכה בסיכון חייה של ורוניקה.    

  

ורוניקה אף הגדילה לעשותועשתה כאשר החביאה במבנה בית החולים גם את לֶנְקֶה (Lenke) גרוסמן, דודתו של יצחק, ודאגה לכל צרכיה עד לשחרור. בסיום המלחמה התברר שמכל בני משפחת גרוסמן, שרדו רק מעטים: יולן גרוסמן, בנה יצחק והדודה לנקה. יצחק היגר לישראל ובה הקים את משפחתו. ורוניקה נותרה עם יולן גרוסמן בבודפשט וטיפלה בה במסירות עד לפטירתה. בשנת 1962 החליט יצחק להביא את ורוניקה לישראל בהציגוה  אותה למשפחתו כ"אמו השנייה". ורוניקה התגוררה בבית משפחת גרוסמן באושר עוד שנים ארוכות, הקדישה את עצמה לגידול ילדיו של יצחק ונחשבה לסבתא האהובה בקרב ילדיו.   

צניעותה הרבה והתנגדותה לכל פרסום מנעו מיצחק מלהביא את סיפורה ל"יד ושם". רק בהתקרבה לגבורות ולאחר מחלה קשה שפקדה אותה הביא יצחק גרוסמן את סיפורה של ורוניקה לידיעת "יד ושם" בכותבו: "זהו אך מעט מהכבוד שהעם היהודי יכול להעניק לאנשים מופלאים אלה, שידעו לשמור על צלם אנוש בשעה שהעולם כולו עמד מנגד ושתק".   
 

בריאיון עיתונאי ב- 1986 אמרה ורוניקה: "אני לא חושבת שלמדינת ישראל יש מחויבות כלפי האנשים המשתייכים לקטגוריית חסידי אומות העולם. אני לא רואה בהתנהגותי דבר הראוי לפרס. אני פשוט לא מבינה איך אנשים אחרים יכלו שלא לנהוג כמוני. אם קיימת מחויבות כלשהי, זאת מחויבות העולם הנוצרי כלפי היהודים ולא להפך".