בסוף חיי ובניגוד לנטייתי (כיוון שהייתי מעדיף להישאר אלמוני), אני מוצא את עצמי נדחף אל מתחת לאור הזרקורים. כל זאת למרות שאני מאמין שבסך הכל מילאתי את חובתי. החובה היתה לנהוג כבן-אדם בבני אדם אחרים – נערות יהודיות שהיו במצוקה גדולה.
הכרת התודה שלכם כלפיי מרגשת אותי עד עמקי נשמתי.
67 שנים חלפו מאז מפעל הנשק בהלבשטט (Halbstadt). הפצע המדמם הפך לצלקת. אך זכר הברבריות הנאצית לנתח יישאר חקוק בזיכרוננו.
הענקת מדליית חסיד אומות העולם וטקס ההוקרה בחסידים בפנתיאון בפריס ב-2007, מוכיחים כי למדינת ישראל ולאזרחיה יש זיכרון ארוך טווח וכי זיכרון העבר מאפשר התמודדות נכונה יותר עם העתיד. זיכרון זה חייב לעבור מדור לדור על מנת להבטיח כי האחווה והסבלנות ינצחו.
ברוח זו פעלנו, 14 חבריי ואני. לא יכולנו להישאר אדישים כלפי היחס הנוראי של האס אס כלפי הנערות היהודיות, ביניהן רות, אשר מצבן והתדרדר עקב הרעבתן והעבדתן בפרך על ידי הרודפים הנאצים. אל מול הזוועות הללו היה עלינו להגיב. מלבנו, מנפשנו, מהחומר האנושי ממנו אנו עשויים, שאבנו את האומץ הנדרש על מנת לתמוך ולסייע למוכות הגורל הללו בניסיון להציל אותן.
אני מבקש לשוב ולהודות לכם על הכבוד העצום שנפל בחלקי ועל הפרס החשוב שהענקתם לי היום. זהו כבוד גדול עבורי לדעת כי שמי יחקק בגן חסידי אומות העולם ביד ושם בירושלים.
לאורך ההיסטוריה, בכל הטרגדיות אשר פקדו את המין האנושי, תמיד היו אנשים צדיקים. הם היו נוכחים גם בימים כתיקונם. זו כנראה הסיבה שהמין האנושי ממשיך להתקיים.
לסיום, אצטט ברשותכם פסוק מספר ישעיהו (פרק מו, פסוק ה'): "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושׁם טוב מבנים ומבנות שׁם עולם אתן-לו אשׁר לא יכרת."
תודה לכם בשמי ובשם האחרים.
