בני משפחת קורסאק ומיכלובסקי, אורחים ובני משפחה יקרים,
אני נרגשת שזכיתי ליום בו אני מארחת את בני משפחת קורסאק שאצלם גדלתי בשנות חיי הראשונות עד תום המלחמה. תקופה עלומה שמלווה אותי כצל כל חיי ואמי לא הצליחה בגלל המשטר בשנים שלאחר המלחמה ליצור עימם קשר, למרות נסיונות שעשתה. והנה אחי, אלי לוין, עשה זאת בשנים האחרונות. בשנות ה-2000 הצליח ליצור את הקשר המחודש עם משפחת קורסאק.
מתוך התרגשות רבה אני חייבת לומר כי דברים כמעט ולא זכורים לי מאותה תקופה מלמד ביקורי אימי ואחי שהגיעה מהיערות ומהפרטיזנים שם חיו בתקופת המלחמה וזכורה לי אישה מרשימה במעיל שחור ארוך נעולה במגפיים ושיער אסוף ושמה צ'וצ'ה מרוסה, בכדי שלא תגלה את זהותה ומי יודע כמה צעדו בכדי לבוא ולראות אותי חיה וקיימת.
לאחר שנים, כבר בדרך לישראל אני זוכרת תמונה קטנה בגודל אגודל שאימא שמרה מהתקופה שהייתי תינוקת, אולי על מנת שיהיה לה זיכרון ממני או לזכות בי בחזרה!
גם הם רצו.. וכן הייתה כניסה לשם הלכו בני משפחת קורסאק להתפלל ושמו בפי את לחם הקודש שבוודאי מסמל איזו ברכה לאנשים, כל זה כאילו מעולם אחר, קשה וקודר בו נרצח אבי היקר, מולה פרבוסקי ז"ל על לא עוול בכפו ואמי ואחי נאלצו לקבור אותו בחשכת ליל אי שם ביערות בלרוס המקוללים. מקום קבורתו לא נודע עד היום, תהא מנוחתו עדן.
אמי דורה לבית וורוביצ'ק נישאה בשנית ליצחק לוין שהיה עמית וחבר ואיש רב פעלים בכל הקשור לעליית יהודי פולין ועסק בהעלאת יהודים. ובשנת 1948 עלינו לישראל.
הגענו לחופי חיפה ושם נגלה המראה המדהים של ארץ ישראל השמים הכחולים הבתים הלבנים ההרים והפרחים. כלניות נרקיסים ורקפות בין הסלעים והמון צדפות על חוף הים.
אנשים צעירים דוחפים עגלות עם ילדים וכולם כולם יהודים. איזה אושר זה היה לדעת שיש עתיד ותקווה וחיים אחרים אני זוכרת את הבלון שקיבלתי ביום הכרזת העצמאות בטיול בשדרות רוטשילד האגדתית כה התרגשתי שלא יכולתי לישון וקשרו לי אותו למיטתי שלא אחשוש שילקח ממני.
בית משפחת דוד משה רביב מכניסת האורחים, השלווה של המוסיקה לפסנתר הבוקעת מהרדיו ושירתה של שושנה דמארי "הביתה, הביתה" בימים שהפצצות נפלו גם בתל אביב.
הכאוס מילדותי בפולין נגנזו כשד בבקבוק וקשה לי עד היום עם מי שעבר עלינו באותה תקופה.
תמונות המוזלמנים והגוויות, האנשים הטובים שנטבחו רק בשל היותם יהודים לא מרפים ממני שנה בשנה ביום השואה לזכר המליונים שנכחדו שם.
תודתי למוסד יד ושם לשם נאספו כל הנשמות הטהורות והפכו למצבה אחת גדולה והיסטורית לתקופה קודרת של האנושות בזמן ההוא.
תודתי העמוקה לבני משפחת קורסאק ומיכלובסקי שזיכו אותנו בביקורם בארץ והחיבור החדש עימם בוודאי יעלה זיכרונות נשכחים מביתם בפולין,
בתודה צלינה לוין
