מה שלמדתי בפגישות שקיימנו בבית ההוא ואחר כך כאשר נלקחתי לראות את הדברים במו עיני, היה נורא מכל דמיון. אני מכיר את ההיסטוריה. למדתי רבות על התפתחותם של עמים ולאומים, מערכות פוליטיות, תורות חברתיות, שיטות כיבוש, רדיפה והשמדה. אך אני גם יודע כי מעולם בתולדות האנושות, בשום מקום בו התקיימו יחסים בין בני אנוש, לא ארע דבר שניתן להשוותו למה שנגרם לאוכלוסיה היהודית בפולין.
הדבר הראשון שהתחוור לי בעודי יושב איתם בחשכת הפרברים של ורשה, היה חוסר התקווה המוחלט שהם חשו בשל מצבם הקשה. עבורם, יהודי פולין המסכנים, חרב העולם. להם ולחבריהם לא היה כל מפלט מן הגורל האכזר. ובזאת לא הסתכם אסונם. הם לא חששו מן המוות וקיבלו אותו כעובדה בלתי נמנעת. להשלמה הזאת התווספה ההבנה שבמלחמה הספציפית הזאת, אין סיכוי לכל סוג של ניצחון כלשהוא שיכול לפעמים לרכך את המוות הצפוי.
המנהיג הציוני הבהיר לי זאת מיד: "אתם, הפולנים האחרים, ברי מזל", הוא פתח את דבריו. "גם אתם סובלים. רבים מכם ימותו, אבל לפחות האומה שלכם ממשיכה להתקיים. לאחר המלחמה פולין תקום לתחייה, הערים שלכם תשוקמנה והפצעים אט אט יגלידו. מתוך ים הדמעות, הכאב הזעם וההשפלה ארצכם תקום מחדש. אך יהודי פולין כבר לא יהיו יותר. אנחנו נמות. היטלר יפסיד במלחמתו כנגד האדם, הצדק והטוב אך הוא ינצח במלחמתו כנגד יהדות פולין. לא, אין מדובר בניצחון. היהודים ירצחו.
"מה הטעם לדבר? איזו סיבה יש לי להמשיך לחיות? עליי לגשת אל הגרמנים ולספר להם מי אני. אם כל היהודים ירצחו, הרי בלאו הכי הם לא יזדקקו למנהיגים... אך מה הטעם לספר לך את כל דברים הללו? הרי אף אדם מבחוץ לא יכול להבין. אתה לא מבין, שהרי אנשיי מתים ואני פה בחיים."
"אני יוצא בשליחות רשמית של המחתרת הפולנית" אמרתי להם. "אפגוש את ראשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. אני נושא בתפקיד רשמי ואתם מוכרחים להעביר באמצעותי מסר אל העולם. אתם מנהיגי המחתרת היהודית. מהו המסר אותו אתם מבקשים להעביר?"
הם היססו רגע, כאילו על מנת לשקול את המסר שהם מבקשים להעביר ולבחור את המשפטים שיתארו באופן הכי מדויק את רגשותיהם ומצוקותיהם. מנהיג הבונד דיבר ראשון, תוך שהוא מניח את ידיו על השולחן כאילו שהדבר מסייע לו להתרכז בדברים שהוא עומד להגיד.
"אנחנו רוצים שתגיד לממשלת פולין ולמנהיגי בעלות הברית שאנו חסרי אונים אל מול הפושעים הגרמנים. אין לנו יכולת להגן על עצמנו ואף אחד בפולין לא יכול להציל אותנו. המחתרת הפולנית יכולה להציל מעטים מאיתנו, אך היא לא יכולה להציל המונים. הגרמנים אינם מנסים לשעבד אותנו כפי שהם עשו לעמים אחרים. הם רוצחים אותנו בשיטתיות."
הציוני התפרץ לפתע: "זה הדבר שאנשים לא מבינים. זה הדבר שכל כך קשה לנו להבהיר."
הנהנתי בהסכמה. מנהיג הבונד המשיך: "כל עמנו ייהרס. מעטים אולי ינצלו, אך גורלם של שלושה מיליון יהודים פולנים נחרץ. אף כח בפולין, לא המחתרת היהודית או הפולנית, יכול למנוע זאת. הטל את האחריות הזאת על בעלות הברית. שאף מנהיג בחבר הלאומים לא יכול להסתתר מאחורי הטענה שלא ידע על כך שאנו נרצחים בפולין ורק עזרה מבחוץ יכולה להציל אותנו."
זה היה המסר כבד המשקל שנשאתי אל העולם. הם העבירו לי אותו בדרך שלא ניתן היה לשכוח אותו. באותה העת נרצחו כבר למעלה מ-1,800,000 יהודים. שני המנהיגים הללו לא השלו את עצמם וצפו מה יהיו תגובות מנהיגי העולם לנוכח המידע הזה. ייתכן ולא יאמינו לאמת. הם עלולים להגיד שהמספרים נופחו... לא מדוייקים. היה עליי להתווכח, לשכנע, לעשות כל שביכולתי, להשתמש בכל הוכחה ועדות, לצעוק את האמת, עד שלא יהיה ניתן להתעלם ממנה.
מתוך: יאן קרסקי, סיפורה של מדינה סודית, בוסטון 1944.
