מתוך עדותו של אדולף קורמן, 1989

באוקטובר 1942, אמי רצתה לעבור עם אחותי הצעירה ואיתי אל האזור הדרומי שלא היה תחת כיבוש גרמני. זאת על מנת לחמוק ממעצרים נוספים ברובע בו התגוררנו - הרובע הרביעי בפריס. התמזל מזלנו, ולא היינו רשומים באחת מרשימות המעצרים הקודמות.

מנהל בית הספר ההוספיטלייר סן ג'רבה שבו למדנו, מר ג'וזף מיניירה, הספיק כבר לחלק לכמה מחבריי תעודות מזויפות של צרפתים לא יהודים. פניתי אליו בבקשה שיסייע גם לנו. הוא נתן לנו מסמכים אשר אפשרו לנו לחצות את הגבול ללא בעיות.

נוסף לכך, מר מיניירה היה מבקר בבית החולים הצבאי הגרמני, שם אושפז חברי בן ה-14 ג'וזף שולמן. שולמן קפץ מרכבת גירוש בעת נסיעתה ואיבד את אחת מרגליו לאחר שהרכבת דרסה אותו. מיניירה היה מבקרו באופן קבוע, ותוך לקיחת סיכונים גדולים, עשה מספר ניסיונות לשחררו מבית החולים. לרוע המזל, ניסיונותיו לא צלחו ושולמן גורש ב-18 ביולי 1943 לאושוויץ, שם נספה.

כל התלמידים מבית הספר שהכירו את מר מיניירה מעלים על נס את התנהגותו ומעשיו המופתיים בתקופה החשוכה של הכיבוש. אין ראוי ממנו לקבל תואר כבוד ממדינת ישראל.