"ידו של ילד הכרוכה סביב צוואר אמו"
לאוקדיה ירומירסקה (Leokadia Jaromirska) חיה בביאלולקה Bialoleka)), פרבר של העיר ורשה. באחד הבקרים באוקטובר 1942, בעודה פוסעת לעבודה יחד עם אשה נוספת, שמעה בכי של ילדים והבחינה בילדה קטנה ובתינוקת בת 8 חודשים שננטשו ליד גדר של מנזר. שנים רבות אחר כך סיפרה כיצד אספו את הילדות. היא שכנעה את האשה השנייה לקחת את הילדים אל ביתה. בסיום יום העבודה מיהרה אל ביתה של האישה וגילתה שהאישה נבהלה ולקחה את הילדה המבוגרת אל תחנת המשטרה. לאוקדיה לקחה איתה את התינוקת לביתה.
עם התגברות הרדיפה של היהודים, היו הורים שראו שסכנת מוות מרחפת מעל ראשם וקיבלו את ההחלטה הקשה מכל להיפרד מילדיהם בתקווה שכך יוכלו להנצל. זה היה המקרה של גולדה וגרשון יוניש (Golda & Gershon Jonisz), שבניסיון נואש להציל את בתם השאירו אותה ליד חומת המנזר וחזרו לגטו.
ללאוקדיה לא היו ילדים. בעלה בולק (Bolek) נאסר ב-1940 ובתור אסיר פוליטי נשלח לאושוויץ. למרות שבקושי הצליחה להתקיים מעבודתה במפעל גרמני, החליטה לאמץ את התינוקת וקראה לה בוגומיליה (Bogumila) שמשמעותו - אהובת האל, או בחיבה – בוגושיה. מתוך הכנסתה המזערית, שילמה ירומירסקה לילדה לטפל בבוגושיה בשעה שהלכה לעבודה. בקושי רב הצליחה למצוא דרך לפרנס את התינוקת ואת עצמה, ואפילו לשלוח חבילות לבעלה שהיה כלוא כל אותה העת באושוויץ.
כאשר הרוסים התקרבו, לאוקדיה נאלצה להתפנות מביתה. היא לקחה איתה את הילדה והשתיים נדדו ממקום למקום בחיפוש מתמיד אחר מזון ומקום לינה. למרות שהתנאים היו קשים מאוד, בוגושיה זוכרת בעיקר את החום והאהבה שירומירסקה העניקה לה. את כוחה שאבה ירומירסקה מן האהבה שלא ידעה גבול אל הילדה, ובכוחה של אהבה זו הצליחה לסוכך ולהגן עליה מהסכנות ומהקור ולטפל בה כאשר היתה חולה.
כאשר המלחמה הסתיימה חזר בולק, בעלה של ירומירסקה, מאושוויץ תשוש וחלש. הזוג חזר לחיות בביאלולקה בבית הרוס וניסה לשוב למסלול של חיים תקינים.
באוקטובר 1945 – שלוש שנים לאחר שהשאיר אותה ליד גדר המנזר, הצליח אביה של בוגושיה, גניוק (גרשון) יוניש לאתר אותה. האב שרד את הגטו והמחנות, אך אשתו נרצחה במיידאנק. הוא היה משוכנע שבתו התינוקת לא שרדה, וכי איבד את הכל. על כן החליט לעזוב את אירופה ולעשות את דרכו לאיטליה. מאוחר יותר סיפר כי הייתה זו מגדת עתידות איטלקייה שאמרה לו כי "נשמה קטנה מחכה לו". הוא סב על עקבותיו ברגע האחרון ושב לפולין למצוא את ילדתו. בדרך כלשהי עלה בידו לאתר את ירומירסקה, וכך הופיע בביתה. את הילדה זיהה בזכות כתם לידה שהיה לה. גרשון דרש כמובן לקחת איתו את הילדה. רעיון הפרדה מבוגושיה שבר את ליבה של לאוקדיה והיא התחננה בפניו שישאיר את הילדה אצלה. בסופו של דבר, בלית ברירה, נאלצה להשלים עם כך ובצער רב נפרדה מהילדה.
בוגושיה ששמה האמיתי היה שפרה יוניש (מאוחר יותר קוצר) עלתה לארץ יחד עם אביה. כשגדלה הפכה לחברה בקיבוץ שער הגולן. שפרה נישאה ליורם קוצר, ולבני הזוג נולדו 3 ילדים. 11 שנים לאחר פרידתן בפולין, החלה שפרה לכתוב מכתבים ללאוקידה. מכיוון שמעולם לא למדה קרוא וכתוב בפולנית, נעזרה בחבר קיבוץ שהיה דובר השפה. אך מי שחיזק באמת את הקשר בין השתיים היה בעלה של שפרה, יורם. הוא כתב ללאוקידה וביקש ממנה למלא את החורים בזיכרון של אשתו מילדותה. בזכות התיווך של הבעל סיפרה לאוקדיה את סיפור התקופה שעברו שתיהן ביחד במלחמה.
את מכתביה הארוכים סיכמה לאוקדיה במילים אלו:
"יורם היקר, סיימתי כבר את סיפורי. לא אשמתי היא שאין בו הרבה שמחה. נמנעתי ככל שיכולתי בכדי לא לנוגע בעניינים אלה ולא לגרד מחדש את הפצעים. אבל אתה ביקשת זאת והשתדלתי למלא אחר בקשתך. יודעת אני, כי סיפורי יפריע את השקט שלכם למשך זמן ממושך וגם לי לא יעבור הדבר בקלות. כעת לא תתרעם כבר על כך שאני משתוממת שבוגושיה עובדת במטבח. ממכתבך הראשון הרגשתי בזאת.
בעיני היא ראויה לכתר מלכות. אבל האהבה חשובה יותר. אתם אוהבים אחד את השני. יש לכם אוצרות משלכם וזה שווה יותר. כי זוג ידי ילד על צווארי אם זהו הענק היפה ביותר ושום דבר לא יוכל לבוא במקומו.
תסלח לי אם משהו לא מוצא חן בעיניך.
מנשקת אתכם,
אמא"
אביה של שפרה, גרשון יוניש (Jonisz) מסר ב-1957 דף עד לזכרה של אמה, גולדה.
בנובמבר 1968 הוכרה ירומירסקה על ידי יד ושם בתור חסידת אומות העולם.
ושוב היה זה יורם שהזמין את ירומירסקה לבקר אותם בישראל. אך השניים לא זכו להיפגש לפני שהגיעה ירומירסקה לישראל ב-1969, נהרג יורם בעת שירות המילואים. לאוקידה הגיעה לישראל ונשארה במשך שישה שבועות עם שפרה ומשפחתה. השתיים נטעו עץ לכבוד לאוקדיה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.
