הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
היום הנורא הגיע ארבעה ימים לפני יום כיפור. הוכרז שלאחר יום כיפור יהיה על כל היהודים להימצא בתוך תחומי הגטו, וכרגיל - כל מי שייתפס מחוץ לגטו יוצא להורג בייריה... היינו בבית, עצובים על כך שאנו מאולצים לעזוב את הכל ולעבור אל הגטו. וגרוע מכך, ידענו שהמוות אורב לנו. בעוד אנו יושבים עצובים ומיואשים, הופיעה אישה בביתנו והציגה את עצמה בתור גברת לומטסקה (Lomtska ), אשתו של מנהל בית ספר. היא החזיקה בידה מכתב שבו נכתב שעלינו להעביר לרשותה את ביתנו. ביתנו היה בית חדש והשקענו בו את מיטב כספנו ועמלנו. היא צפתה בנו בוכים בעודנו אורזים את מיטלטלינו והביעה את צערה. בשלב מסוים, בתי הבכורה חנה'לה, הופיעה בחצר. היא היתה בת 11 באותו הזמן והיתה ילדה חכמה, מוכשרת ויפה. אשת המנהל התרשמה ממנה מאוד ואמרה ששובר את הלב שילדה כה יפה נאלצת לעבור לגטו. אחרי כמה זמן פנתה אלינו ואמרה שאם אין לנו התנגדות, היא תיקח את חנה'לה אל ביתה ותשמור עליה. היא גם הוסיפה שאין לה ילדים משלה ושהיא מוכנה לאמץ אותה.
הזמן דחק ולא היה לנו יותר מדי זמן לשקול את דבריה. הילדה היתה יקרה לנו מאד והפרידה קשה מנשוא. אך לא היתה לנו ברירה. החלטנו לעבור לגטו ללא חנה'לה. היא נשארה אצל המנהל. בעומק לבי האמנתי שאם נמות בגטו, לפחות בתי תישאר בחיים...
שישי ושבת חלפו, היהודים התרוצצו מפוחדים והאווירה בעיר היתה סוערת. כל הדרכים היו תחת פיקוח קפדני של הצבא והמשטרה. אנשים שקודם התלבטו אם לברוח או להיכנס לגטו הבינו שהחמיצו את ההזדמנות לעזוב. עדיין קיוויתי למצוא דרך להימלט עם משפחתי. אפילו תכננתי לקחת איתנו את חנה'לה...
בשבת החלטתי לעזוב את טוצ'ין וללכת דרך השדות אל ביתו של מכר אוקראיני בשם פאבל גרסימצ'יק (Gerasimichik ). היו לנו קשרי מסחר לפני המלחמה והוא אמר לי שבשעת סכנה נבוא אליו והוא יעניק לנו מקלט. כמובן שבאותה העת לא ידענו שגוי שיעניק מקלט ליהודי יהיה בסכנת חיים.
הצלחתי למצוא צעיר אוקראיני שגר באיזור והיתה לו סירה. שילמתי לו כדי שיעביר אותנו את הנהר. היינו שמחים מאוד כיוון שעברנו את המכשול העיקרי. הדרך מהנהר אל ביתו של פאבל לא היתה ארוכה והאמנתי שנגיע אליו תוך זמן קצר. פתאום הופיעה חבורה של צעירים אוקראינים שהובילה עדר פרות על גדות הנהר. הם צעקו ואיימו לקרוא למשטרה. ידעתי שאם הם יקראו למשטרה יהיה רע ומר ולכן נשאתי ונתתי איתם והצעתי להם כסף. הם היו עשרה. נתתי להם כסף אך כל אחד מהם דרש לקבל את חלקו בנפרד. נתתי להם עוד ועוד כסף. הם לקחו את הכסף ואז צעקו: "יהודים נמלטים מהגטו !". כאב לי הלב והתביישתי. חשבתי לעצמי שבזמנים אחרים הייתי מרביץ להם ולא שם לב בכלל לצעקות שלהם. אך באותו הרגע חיינו היו בידיהם. המנוולים הללו החזיקו אותנו שם במשך כשעתיים. גם הבנות ידעו שהן בסכנה. הן תמיד ידעו שהן יכולות לשים את מבטחן באבא הכל-יכול. והנה, עמדנו חסרי אונים בפני חבורת פרחחים צעירים... קצין אס אס הגיע למקום רכוב על אופנוע. הוא ראה את המצב שלנו. הבנות בכו והוא גילה בהן עניין.. כנראה שאפילו לאנשי אס אס היו לפעמים רגשות אנושיים. הוא ראה את הבנות המסכנות וריחם עלינו. הוא אמר לשוטרים לשחרר אותנו ושעלינו לשוב הביתה, אל הגטו...
יהודים שוטטו ברחובות. בכל שעה הופצה שמועה חדשה ואחר כך הוכחשה. אמרו שנחפרו תעלות בדרך אל תחנת הרכבת. היה ברור שהן מיועדות לשמש כקברי אחים ליהודי טוצ'ין... שקענו במחשבות קשות כשלפתע הופיע פאבל. הוא היה נבוך, כאילו מעשיהם של שכניו ביישו אותו. הוא שמע על התכנית לחסל את הגטו והיה ברור לו שמצבנו אבוד. לא היה קל להביע הזדהות עם גורלם של היהודים והוא שקל בינו לבין עצמו מה הוא יכול לעשות על מנת לעזור לנו באותם הרגעים. אמרנו לו שאנחנו רוצים לעזוב את הגטו, אפילו למספר ימים, על מנת לראות כיצד הדברים יתפתחו. פאבל הכיר במצוקתנו ואמר שאם אנחנו צריכים מקום להסתתר בו לתקופה קצרה, אנחנו יכולים לבוא אליו....
]לאחר הגעתם לביתו של פאבל [
פאבל היה מבוהל כאשר ראה את הגטו עולה בלהבות אך הוא עשה כל שביכולתו להרגיע את אשתי ובתי. הוא העביר אותן לאסם והסתיר אותן בתוך הקש. כשנעשה להן יותר מדי חם, הוא שם אותן על ערמת החציר באסם. שם מצאתי אותן כשהגעתי אל הכפר. הוא נתן להן מזון ומים. הבנתי שפאבל הוא אדם טוב. הוא ידע שהוא מסכן את חיי משפחתו בכך שהוא עוזר לנו. מעודי לא פגשתי אדם כה עדין ומתחשב. פאבל לא היה כל כך מרוצה מהגעתי. הוא חשש ששכניו ראו אותי מגיע, אך אמרתי לו שהגעתי מבלי שיבחינו בי. הוא גם זכר שביקשתי מקלט לזמן קצר. הוא הסכים שנשאר עד אשר נמצא מקום חלופי. חשבנו שהשחרור קרב ונשארנו בביתו. לא עלה בדעתנו שנשאר אצלו כל כך הרבה זמן.
החלטנו לעזוב את ביתו ביום ראשון וללכת לטוצ'ין. לא חשבנו שיעזור אם נתחנן להישאר, כיוון שראינו עד כמה אשתו היתה מתוחה מכך שהכניס אותנו אל ביתו. פאבל חשש מאוד ממלשנים. ומעל לכל, ידענו שהוא איכר עני, שבקושי הצליח לכלכל את משפחתו. האוכל שנתן לנו היה על חשבון בני משפחתו.
לפתע שמענו יריות מאיזור טוצ'ין. פחדנו מאוד... פאבל החליט ללכת לטוצ'ין לבדוק מה קורה שם. הוא חזר מדוכא, ואמר שנאלץ להישאר אצלו כי אין לנו לאן ללכת... אמרנו לו שהוא אינו יכול להמשיך לארח אותנו כיוון שהוא נותן לנו את הלחם שלו. הוא ענה שבשלב הזה הוא אינו יכול להעזיב אותנו. פאבל חשש שאחד משכניו יגלה את דבר נוכחותנו ולכן הכין מחבוא עבורנו בחציר שעמד בחצר שלו. הסתתרנו כמו חיות בתוך החציר. היה צפוף מאוד. ביום היה חם מאוד והיה ריח כבד מן הסיר שהשתמשנו בו לעשות את צרכינו. בלילה פאבל היה מרוקן את הסיר ומחזיר אותו. היה לנו מאוד לא נעים שהוא היה צריך לעשות זאת עבורנו. ישבנו במסתור הזה במשך מספר שבועות. לא יכולנו להתרחץ או להחליף בגדים. היה לנו כינים והתגרדנו. אך לא היתה לנו ברירה אלא להתרגל לחיינו החדשים. עשינו חור קטן בערימת החציר על מנת שיהיה לנו מעט אוויר צח ואור.
ב-4 בנובמבר 1942, ארע הטבח האחרון. אז גם נרצחה בתי היקרה חנה'לה. לאחר הטבח הזה הוכרז שכל מי שיסתיר יהודי יוצא להורג יחד עם כל משפחתו ושחוותו תועלה באש. לאחר פרסום הצו הזה, פאבל נכנס לפאניקה ולחץ עלינו לעזוב אל היער. כשראה אותנו בוכים, לבו נכמר והוא כיסה את החור בערימת הקש עם שק ועזב. עברו מספר ימים. חשבנו כל העת כיצד לעזוב. רצינו לשחרר את פאבל טוב הלב מן העול הנורא ומן הפחד שגרמנו לו ולמשפחתו. פתאום שמענו את הכלב נובח. ידענו שהכלב נובח רק כאשר זרים מתקרבים. ראינו שני שוטרים אוקראינים עוברים לידנו. הם הקיפו את החצר ועצרו ליד ערימת החציר שלנו. הם תיחקרו את פאבל ושאלו אותו האם ראה יהודים אצלו או אצל שכניו. פאבל היה נבוך ואמר שמזה זמן רב לא ראה יהודים. השוטר אמר שהם קיבלו דיווח על יהודים וכי עדיף לו להודות. פאבל המשיך להכחיש בתוקף את ההאשמות. השוטרים עזבו. לאחר זמן קצר, ראיתי שוטר אוקראיני מוביל את לייבל ברימן (Leibl Briman ) המורה, אשתו ז'ניה, בנם בן השנתיים וגיסתו. פאבל גילה אחר כך שהם הוסתרו בתוך ערימת שחת, בדיוק כמו שלנו, בחווה סמוכה. המצב המשיך להתדרדר. היו משפחות שלמות של נוצרים שהוצאו להורג בגלל שהסתירו יהודים. לא יכולנו להישאר...
ערב אחד פאבל הביא לנו מזון ואמר שהוא מבין שאין לנו לאן ללכת. הוא מבין את הפחד שלנו לחיות ביער ולכן הוא החליט לחפור בור באדמה עבורנו מתחת לאסם שבו נוכל להסתתר עד שהסכנה תחלוף. כמובן שהצטרפתי אליו בחפירה. חפרנו כל הלילה ליד האסם. הכניסה אל החור היתה מתוך האסם. פאבל שפך את החול שהוצאנו אל תוך הנהר על מנת להעלים את הראיות. כל שינוי קטן היה עלול לעורר חשד. באותו הלילה עברנו אל החור. התנאים שם היו איומים. הלחות היתה רבה ולא היה אוויר לנשימה. כשסיפרתי לפאבל על הבעיות שלנו הוא הציע שנתחבא בתוך הקש שבאסם. התארגנו בתוך הקש. יכולנו רק לשכב כיוון שכאשר ישבנו, ראשינו בלטו מתוך הקש. למרות קשיי היום יום התחבאנו במשך 16 חודשים בתוך הקש...
מצבו הכלכלי של פאבל היה בכי רע. היתה לו חווה קטנה וילדים קטנים לפרנס. הוא עבד בחווה לבדו. לא הופתענו מכך שהיה לו קשה למצוא מזון עבורנו. המזון העיקרי שלנו היה תפוחי אדמה שבושלו עם הקליפה... לפעמים סבלנו מהחום בקיץ ולא היו לנו מים לשתות. פאבל לא הביא מים מכיוון שראה ילדים משחקים בקרבת מקום וחשש שהם יראו אותו מביא לנו מזון ומים. הם היו מספרים להורים שלהם ובכך היה מקיץ הקץ עלינו ועל משפחתו. מעניין לציין שלמרות הכל - על אף התנאים הקשים, הרגעים המסוכנים ואובדן התקווה לחיות אי פעם שוב חיים נורמאליים - לא רצינו למות. יותר מפעם אחת חשנו את המוות נוגע בנו. המשטרה האוקראינית ערכה חיפושים תכופים באיזור שלנו. כל פעם שהם היו תופסים יהודים, הם היו מגבירים את החיפושים...
כאשר הגרמנים כבר היו בנסיגה, הם חפרו תעלות לאורך הנהר. הם קבעו את המפקדה שלהם בבית של פאבל. 15 חיילים הוצבו בתוך האסם במשך 12 ימים. הם היו שרועים על החציר שמתחתיו הסתתרנו. היינו במצב של פחד מתמיד. ידענו שאסור לנו להשתעל או להתעטש. אשתי ואני היינו ערים כל הזמן. היינו רעבים וצמאים. פאבל לא יכול היה להתקרב אלינו. השומרים עמדו מעל הפתח במשך כל הלילה. גם פה מדובר בנס...
ב-15 בפברואר 1944 האיזור שוחרר. נשארנו עוד מספר ימים במחבוא שלנו. חיכינו שהמצב יתייצב. הרוצחים עדיין השתוללו. רצינו לברר אם נותרו בכלל יהודים בחיים וכיצד הסובייטים נוהגים ביהודים.
כעבור מספר ימים פאבל שמע שנותרו כמה יהודים חיים בטוצ'ין. התכוננו לנסוע לעירנו החרבה, אך לא היינו מסוגלים ללכת. היינו צריכים ללכת לאורך הקירות. נזהרנו שהכפריים לא יגלו אותנו. הרוצחים האוקראינים רצחו יהודים ללא רחם כיוון שחששו שיעידו נגדם. חייבים לציין את העובדה שחלק מהיהודים שהצליחו לשרוד את הגהינום הנאצי נרצחו על ידי האוקראינים לאחר השחרור. נפרדנו מפאבל וממשפחתו. אני רוצה לשוב ולהדגיש את היחס האצילי של פאבל ושל אשתו. לא זאת בלבד שלא הסכימו לקבל תשלום בעבור המזון שנתנו לנו במשך שנה וחצי, הם גם נתנו לנו בגדים ומזון לדרך. אשתי נתנה לפאבל שעון מזהב כשהגיעה אליו, וכשעזבנו את ביתו החזיר לה אותו. פאבל ואשתו שמחו מאוד לראות אותנו עוזבים בשלום את ביתם לאחר הייסורים הנוראיים שחווינו.
בטוצ'ין מצאנו 12 יהודים. קשה לתאר את האיחוד מחדש עם השרידים של מה שהיתה פעם קהילה חיה ותוססת. כל אחד סיפר את סיפורו העצוב. בכינו בזכרנו את יקירנו שמתו מיתות אכזריות. רק אז הרגשנו את תחושת הבדידות המנכרת. המשטרה הרוסית שמה את כולנו בבית אחד. חבורות רוצחים עדיין השתוללו בחוצות ופחדנו מפני התקפה כנגדנו.
איננו שוכחים אף לרגע את האסון הנורא שפקד אותנו ואת יקירנו האהובים שעונו ונרצחו. אנחנו מוקירים וחבים תודה מקרב לב לחברינו הטוב פאבל גרסימצ'יק ומשפחתו אשר סיכנו את חייהם והצילו אותנו ממוות ודאי...