משפחת זינאידה-בולדוב. שלושת הניצולים:זינאידה וילדיה, מימין.
סיפור אהבה והצלה במקום העבודה
זינאידה זבינה, אלמנה יהודייה, חיה במינסק עם שני ילדיה. במשרד שבו עבדה עבד אלמן בשם יפים בולדוב, אף הוא אב לשני ילדים שגילם קרוב לגיל ילדיה. לאחר תקופת ידידות קצרה, הציע יפים לזינאידה נישואין, אך בטרם יכלו להגשים את תוכניותיהם, פרצה המלחמה והפרידה ביניהם. יפים גויס לצבא האדום ביוני 1941 ונאסר על ידי הגרמנים. ילדיו, ליליה בת 9 וגנאדי, בן 13, הוכנסו לבית יתומים. זינאידה וילדיה, ולדימיר בן 7 ונאדיישדה בת 14 נכלאו בגטו, בתנאי סבל לא אנושיים. בסוף 1942 הצליח יפים לברוח ממחנה השבויים וחזר למינסק. על אף המכשולים ולאחר מאמצים מרובים הצליח למצוא את ילדיו בבית היתומים ולהחזירם אליו. אז יצא לחפש את אהובתו זינאידה. לאחר שיצר אתה קשר, החל לחפש דרך לחלצה מתוך הגטו הגווע. במרץ 1943, במועד שקבעו מראש, זחלו זינאידה וילדיה מתחת לתיל הדוקרני ונעו לעבר דירה, שאותה שכר יפים. הייתה זו דירה משותפת עם דיירים אחרים, ויפים התגורר בה עם בתו הצעירה. בנו נלקח בינתיים על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בגרמניה. למרות הסכנה שבדבר, גרו זינאידה וילדיה עם יפים עד לסוף המלחמה. בכך הציל אותם יפים מגורלם של שאר יהודי מינסק, אשר נרצחו כולם באביב 1943. שניים משכניו של יפים ידעו כי זינאידה הייתה יהודייה, אך לא גילו זאת לאיש. יפים וזינאידה המשיכו בחיים משותפים גם לאחר השחרור. לאחר המלחמה התהדק הקשר בין שתי המשפחות עוד יותר, כאשר בשנת 1955 נשא גנאדי את נאדיישדה לאשה.