המצילה של סנדרו
יוּצי גלמבוש, רקדנית יהודייה יפיפייה, הייתה בת 17 כאשר התאהבה בזמר הונגרי לא-יהודי בשם קלמן טוֹט. בשנת 1930 הצטרפה אליו לסיבוב הופעות באיטליה. הם חיו כאומנים נודדים, עוברים מעיר לעיר, מהופעה להופעה. בשנת 1935 כבר היו להם שלושה ילדים. ב-1940 הודיעו השלטונות האיטלקים לתושבים הזרים שעליהם לעזוב את הארץ. בין העוזבים היה גם קלמן טוט שחזר להונגריה והתגייס לצבא ההונגרי. עקב בעיות-בריאות אושפז בבית חולים וב-1942 חדלו להגיע ממנו מכתבים. גורלו לא נודע עד היום.
לאחר שבן זוגה עזב, נותרה יוצי לבדה עם שלושה מילדיה (ילד רביעי נמסר לאומנת לאחר לידתו). אמה, לואיזה גלמבוש, חיה בווינה, משם גורשה בפברואר 1941 לאוֹפּוֹלֶה שבמחוז לובלין, פולין. היא המשיכה תקופה מסויימת להתכתב עם בתה, עד שגם משם פסקו המכתבים מלהגיע. לא ידוע היכן ומתי נרצחה.
יוצי עבדה כמתרגמת ונתנה שיעורים פרטיים בגרמנית. היא גרה עם שלושת ילדיה בקסטיליון פיורנטינו (ארֶצוֹ) שבטוסקנה, בדירה שכורה בבית-חווה מבודד, שבו לא היו אפילו מים זורמים. נערה צעירה, שנשכרה כשמרטפית, גרה אתה ושמרה על הילדים. אידה ברונלי (Ida Brunelli), לימים-לנטי (Lenti), הייתה בת חמש עשרה כאשר החלה לעבוד במשק הבית ולטפל בשלושת הילדים: אלסנדרו-סנדרו (לימים - צבי ינאי, לשעבר מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה), אחותו, פיוֹרֶנצָה ( אחר כך יהודית אדלר) וליזֶטה. בשלב ראשון יוצי הסתירה את מוצאה היהודי אפילו מפני השמרטפית והטבילה את הילדים לנצרות.
בשנת 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את איטליה, חלתה יוצי במחלת לב קשה, ובינואר 1944 נפטרה. על ערש מותה ביקשה מאידה שתדאג ליתומים, שהיו בני 9, 12 ו-13, וגילתה לה שהיא וילדיה יהודים. יוצי הפקידה בידי הנערה את התעודות והמסמכים של המשפחה. למרות הקשיים הגדולים מולם ניצבה הנערה הצעירה שהפכה בחטף לאחראית בלעדית לקיומם ולשרידתם על שלושה ילדים נרדפים, לא נרתעה אידה לנטי, לא נטשה את בני חסותה, והייתה להם כאם. הנערה הצעירה נשאה על כתפיה אחריות לגידולם של שלושה ילדים מבלי שיהיו לה אמצעים כלשהם, תוך שהיא נאלצת להסתיר את סוד יהדותם ולהתמודד עם הפחד שמא הגרמנים או המיליציה האיטלקית יגלו את זהותם האמיתית. במר ייאושה לקחה אותם אל אמה, מדלנה, שגרה בכפר מוֹנסֶליצֶ'ה שבחבל פדובה בצפון איטליה. הם הוצגו כפליטים הונגרים ואיש לא ידע כי הם יהודים. מאחר שאידה לא יכלה לספק את צרכי הילדים בכוחות עצמה, פנתה לראש העיר לעזרה. היא גילתה לו את זהותם האמיתית של הילדים, והוא היה מוכן להעניק להם סיוע. שלושת הילדים נקלטו במוסדות נוצריים שונים בסמוך לפדובה. אידה הציגה את עצמה כאפוטרופוס היחיד שלהם, ביקרה אותם באופן סדיר ובילתה אתם את כל ימי הראשון. במשך כל תקופת המלחמה נהגה אידה ברונלי, נערה צעירה וחסרת ניסיון שבידיה הופקדו שלושה ילדים, בבגרות יוצאת דופן. היא זכרה את בקשתה האחרונה של אמם הגוועת, ועל מנת לקיים את הבטחתה, קיבלה על עצמה כל עבודה קשה. לאחר המלחמה הסתייעה בראש העיר על מנת ליצור קשר עם חיילי הבריגאדה היהודית שחיפשו ילדים יהודים יתומים בכל רחבי אירופה. אחד מן החיילים, שלמה (סבר) רוביץ זכר היטב את אותו יום בחודש יוני 1945, בו הופיעה אידה בת ה-18 במחנה הצבאי בסנטה קולומבה שליד סיינה, אוחזת בידיהם של שלושה ילדים. הנערה ספרה כי אלה ילדים יהודים, ותיארה בפניו את אשר עבר עליהם. רוביץ בילה מעט זמן בחברת הילדים כדי לאמת את דבריה. שנים אחר כך סיפר שהתרשם עמוקות מן האומץ והמסירות של אידה. למרות שמצאה את אנשי הבריגדה, היססה אידה להשאיר את הילדים עם החיילים היהודים במחנה. היא רצתה לוודא שיגיעו בשלום לסיפון אוניה, שתצא מנאפולי ותביא אותם לארץ ישראל. על כן נדדה אתם במשך חודש שלם ממחנה למחנה, ורק כאשר הייתה בטוחה שהם בידים טובות ויגיעו למחוז חפצם, נחה דעתה.
בשנת 1950 כתבה אידה מכתב לרב הראשי של רומא וסיפרה לו את סיפורה. השבועון האיטלקי-יהודי ישראל פרסם כתבה תחת הכותרת: "עניין של מצפון".
אידה ניהלה חיים צנועים ביותר, התחתנה מאוחר ולא זכתה שיהיו לה ילדים משל עצמה. בשנת 2008 הלכה לעולמה.
ב-24 בפברואר 1993 הכירה יד ושם באידה לנטי כחסידת אומות העולם. בשנת 1998 הגיעה אידה לנטי לישראל בתוך משלחת של 50 חסידי אומות העולם, בני ארצות שונות, שהוזמנו לחגיגות יובל החמישים להקמתה של מדינת ישראל.
