מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יד ושם - קובץ מחקרים: כרך מ"ט [2] (2021)

בכרך מ"ט:2 אנו מתאבלים על לכתם של שני חוקרים חשובים וחברים ותיקים במערכת יד ושם – קובץ מחקרים – ד"ר יצחק ארד פרופ' דב קולקה, אך גם מעלים על נס את תרומתם שני האישים הללו היו נציגים של דור שאין דומה לו: שניהם היו דוגמה ומופת לחקירה היסטורית קפדנית, שלטו בשפות רבות שליטה מלאה, ושניהם היו ניצולי שואה. בעבודתם המחקרית בתחום היו הזהירות והמסירות נר לרגליהם, והם הבטיחו שהסיפור יסופר לדורות.

הכרך זה נפתח בשלוש רשימות הספד. את הראשונה, לזכרו של פרופ' דב קולקה, כתב פרופ' ירחמיאל כהן. את ההספד השני המתפרסם כאן כתב פרופ' כריסטופר בראונינג לזכרו של ד"ר קארל שלוֹינס, עמית קרוב שמחקרו פורץ הדרך על הנאציזם. ולבסוף, ד"ר ארקדי זלצר מספיד את פרופ' דוד שניר, היסטוריון צעיר שנפטר לאחר מאבק במחלה.

בעת ההכנות לדפוס נודע לנו על פטירתו של פרופ' ריצ'רד ל' רובינשטיין ( 2021-1924) שספרו After Auschwitz: Radical Theology and Contemporary Judaism (1966, republished in 1992) השמיע קול חלוצי בתיאולוגיה היהודית ובמחשבת ישראל.

כרך זה מקבץ מאמרים העוסקים באזורים ובנושאים שונים, ועם זאת מתמקד גם בנושא המחקר ההשוואתי של רצח עם ובתפקידם של מקומיים – פרטים וקבוצות – ברצח היהודים. מאמרי הפתיחה שבקובץ סדורים כשיחה לכבוד יום הולדתו התשעים וחמישה של פרופ' יהודה באואר. המאמר המוביל, "הרהורים על אכזריות וסדיזם", הוא מאת פרופ' באואר עצמו, ובו הוא שואל אם היו הסדיזם והאכזריות מרכיבים מרכזיים במניעי המבצעים ואם הייתה האכזריות שהתגלתה בשואה יוצאת דופן. אחריו מופיעים מאמרי תגובה מאת פרופ' בן קירנן ופרופ' אדוארד וסטרמן, שני חוקרים בולטים בתחום לימודי השואה וג'נוסייד.

במאמר "'הפּוֹגלַבניק [המנהיג] […] מצדיע ביד ימינו ההרואית לכבוד אוקראינה': שיתוף הפעולה בין פלג מֶלניק של ארגון הלאומנים האוקראינים לאוּסטָשֶה ברצח עם בשנים 1941­­–1945" מציג ד"ר יורי רדצ'נקו מחקר מוקפד הממשיך את עבודתו בנושא שלא נחקר דיו – פלג מֶלניק של ארגון הלאומנים האוקראינים. את מאמר המחקר החמישי כתבה חוקרת מבטיחה, ד"ר אליסון שומוג'י: "'מחול השדים שאין לו סוף': תפיסות הזמן של נשים יהודיות במצור על בודפשט". במאמר שומוג'י בוחנת בקריאה צמודה שישה יומנים מעניינים וייחודיים שכתבו נשים במצור על בודפשט. המאמר האחרון, מאת ד"ר קטרין שטול, עוסק בחקירה המפרכת שערך נחמן בלומנטל לאחר המלחמה, בקיץ 1948, בניסיון לגלות מה עלה בגורלם של אשתו מריה ובנם אריאל בשואה. במאמרה "עקבות השואה בארכיון נחמן בלומנטל: רצח מריה ואריאל בלומנטל בוויֶלוֹפּוֹלֶה סקשינסקיה בתקופת הכיבוש הגרמני" שטול מפענחת שני עמודים וחצי של רשימות בכתב יד שהותיר אחריו בלומנטל על רצח משפחתו.

כרך זה כולל גם מאמרי ביקורת על ספרים חדשים בתחום: ביקורת של פרופ' גור אלרואי על מחקרה של פרופ' מריון קפלן (Marion Kaplan) Hitler’s Jewish Refugees; ביקורת של פרופ' דוד אנגל על ספרו של לוקש קשיז'נובסקי (Lukasz Krzyzanowski) Ghost Citizens: Jewish Return to a Postwar City ; ביקורת של פרופ' מוניקה אדמצ'יק=גרבובסקה על ספרה של פרופ' רחל פלדהי ברנר המנוחה Polish Literature and the Holocaust: Eyewitness Testimonies 1942–1947; ולבסוף, ביקורת מאת פרופ' תיאודור רוזנגרטן על הספר בשני כרכים שחיבר פרופ' סטיבן כץ, The Holocaust and New World Slavery: A Comparative History . הגיליון נחתם במאמר תגובה של ד"ר אלן רוזן על מאמר הביקורת שכתב על ספרו גיא מירון, ואשר התפרסם בגיליון מ"ח:1–2 (תש"ף).

שרון קנגיסר כהן
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

המאמר מעלה שתי שאלות מרכזיות: האם הפעולות האכזריות והסדיסטיות של מחוללי השואה היו מרכיב מרכזי בביצוע מעשי הרצח והדיכוי; והאם תופעת האכזריות והסדיזם במקרים אחרים של ביצוע זוועות המוניות ורציחות עם הן חלק מהותי של אותם מעשים ומה מידת הדמיון בין מקרים אלה לבין מה שהתחולל בשואה. הדיון עוסק בנושאים אלה הן בהיבט ההיסטורי, תוך עיסוק במקרים מן העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה, והן בהיבט האופקי, הגלובלי, כאשר דוגמאות רלוונטיות לקוחות מאזורים גיאוגרפיים שונים. ההשוואות לוקחות בחשבון הן את הדומה והן את השונה בין המקרים הנדונים, ומסתמך על מגוון מקורות במספר שפות. המסקנות מהדיון רומזות על גורמים מרכזיים אחרים להתפתחות הרצח בשואה ופחות על השפעת הדחף לאכזריות וסדיזם. מצד אחר, הדיון מצביע על כך שההתפתחות האנושית כוללת בתוכה את הנטיה לאכזריות וסדיזם שהיא חלק ממערך האינסטינקטים של האדם, אך היא מתנגשת עם נטייה הפוכה, של הכרח בחיי חברה, ומכאן להתפתחות תכונות הנוגדות את יצר האכזריות והסדיזם.

תקציר

מאמרו של יהודה באואר מעלה כמה סוגיות חשובות בנוגע לתהליך של רצח עַם בתקופת השואה. השוואותיו וטיעוניו בדבר ההתנהגות הנפשעת של אכזריות וסדיזם מבהירים את אופיים של הרוצחים וחורגים מן היסטוריוגרפיה של השואה אל התחום הרחב של מחקרים בנושא רצח עַם. במאמר זה המחבר בוחן שלושה היבטים ספציפיים בטיעוניו של באואר: הראשון – מה אפשר ללמוד מניתוח מעשי האכזריות והסדיזם בעת השמדת יהודי אירופה, ומה אנו למֵדים ממושגים אלה על מניעיהם של מבצעי הפשעים? השני – מה היו היקפה, משקלה ותפקידיה של האלימות המינית בתקופת השואה, ואֵילו תובנות על מעשי הפושעים אפשר לגזור ממחקר של תקיפות והתעללויות מיניות? והשלישי והאחרון – כיצד תורמת העובדה שהמשטר הנאצי סימן לו למטרה ילדים יהודים להבנת טבעה הייחודי וחסר התקדים של השואה? לסיכום, המחבר טוען כי ניתוחו של באואר, הקושר בין רצח והשמדה ובין אכזריות וסדיזם, חייב לכלול גם דיון בשעשוע ובהנאה שהפיקו כמה מן הפושעים בבחינת "האלימות כבידור", מעין הילולה של אלימות החושפת מרכיבים חשובים בדפוסי החשיבה של הרוצחים.

תקציר

הגורמים ארוכי הטווח לרצח עם – כגון מלחמה, עוני, הרעה במצב הכלכלי, חוסר יציבות מדינית – לעיתים מביאים קבוצות שוליים להציב להן מטרות של השמדת עַם כדי לגייס תמיכה, להקים צבא ובסופו של דבר – לתפוס את השלטון. יהודה באואר טוען טענה משכנעת, ולפיה יש להוסיף לגורמים אלה גם לחצים וסכסוכים הנובעים מהגירה גדולת־היקף. ואף־על־פי־כן, הגורם המידי לרצח עם הוא החלטות מכוונות של מנהיגים לממש תוכניות להקמת מחנות השמדה. החלטות כאלו חשובות לפחות כמו כל שאר הגורמים, והן מובילות מיד לרצח עם. הן מתאפיינות במעשים אכזריים להחריד, ובכללם הוצאת צווים לרצח המוני של ילדים. אכזריות וסדיזם הם תופעות שעלולות להופיע הן בקרב פשוטי העם הן בדרג הפיקודי; אבל רק הדרג הפיקודי לבדו קובע אם יתבצע רצח עם. במובן זה, ייתכן שבאואר צודק באומרו כי השואה הייתה "אירוע חסר תקדים, אם כי לא ייחודי".

הפּוֹגלַבניק [המנהיג] [...] מצדיע ביד ימינו ההרואית לכבוד אוקראינה": שיתוף הפעולה בין פלג מֶלניק של ארגון הלאומנים האוקראינים לאוּסטָשֶׁה ברצח־עם בשנים 1941–1945

תקציר

המאמר בוחן פעולות שעשו חברי פלג מֶלניק של ארגון הלאומנים האוקראינים בתחומי מדינת קרואטיה העצמאית (NDH) בשנים 1941–1945. המחבר עושה שימוש במקורות מארכיונים באוקראינה וביוגוסלוויה־לשעבר שלא פורסמו עד כה, ונסמך עליהם כדי להוכיח כי שלטונות האוּסטָשֶׁה העניקו לפלג מֶלניק זכויות מיוחדות וחופש פעולה כמעט מוחלט בפעולה בשיתוף האוכלוסייה האוקראינית המקומית. סקירה יסודית זו מתארת כיצד התירו השלטונות את הקמת הלגיון האוקראיני, שהיה אמור להיות מוצב בחזית המזרחית. נציגות האוקראינים מפלג מֶלניק גמלה לאוּסטָשֶה, בעיקר על־ידי תמיכה בשלטונו של אַנטֶה פּאבֵליץ'. פעילי הפלג שיבחו בפרסומיהם את האוּסטָשֶה, את מנהיגיו ואת מדיניות מדינת קרואטיה העצמאית, ובכלל זה גם רדיפות ורצח של יהודים. תועמלני מדינת קרואטיה העצמאית מפלג מֶלניק יצרו והפיצו כמות ניכרת של כתבים אנטישמיים שבהם הוצגו היהודים כאויביהם משכבר הימים של האוקראינים ושל הקרואטים כאחד. מחקר זה מראה כי אנשי פלג מֶלניק השתתפו בקנייתו, ואולי אף בהחרמתו, של רכוש בבעלות יהודית בשטחי קרואטיה העצמאית.

תקציר

בתקופת הכיבוש הנאצי ושלטון מפלגת צלב החץ הלכה וגדלה מצוקתן של נשים צעירות יהודיות בבודפשט, והן מצאו להן דרכים יצירתיות למדידה מדויקת של הזמן החולף; כך עלה בידן להיאחז בעוגן במציאות שבה הרגישו תלושות וחסרות אחיזה, כך קבעו להן דרך לעקוב אחר הנעשה בעולם שסביבן וכך דיווחו על קורותיהן. כדי להתמודד עם חוסר היציבות והפחד בתקופת המצור על בודפשט נאחזו הנשים בציוני הדרך המוכרים: חגים קהילתיים וטקסי מעבר מסורתיים, בעיקר אלה שבלוח השנה הגרגוריאני. הן גם נקטו שיטות דומות כדי להילחם בשעמום ובלֵאות: הסחות דעת, אינטריגות וחיפוש מפלט בכתיבה יום־יומית, כתיבה שהתרכזה בתחושותיהן וברגשותיהן. תחושת הזמן שלהן נסבה בראש ובראשונה על השחרור הקָרֵב. קריאה מדוקדקת ביומניהן מאפשרת לבחון את ממד הזמן בעת המצור על בודפשט ולהבין לעומקם את מנגנוני ההתמודדות ואת טקטיקות ההישרדות ששימשו נשים יהודיות בתקופת המעבר מהכיבוש הנאצי אל השחרור והשלטון הסובייטי.

תקציר

המאמר מתבסס על רשימות שכתב נחמן בלומנטל בכתב יד בפולנית. את הרשימות מצאה המחברת בזמן עבודתה בארכיון בלומנטל, וכן כשהתמקדה בתיקים המתעדים שתי חקירות פליליות הדנות בחלקם של פולנים – לובשי מדים (המשטרה הכחולה) לצד אזרחים – בתוכנית ההשמדה של מחוז דֶמבּיצָה בתקופת הכיבוש הנאצי. המחבר מנתח את התהליכים שעוררו אלימות אנטישמית בתור חלק מה־Judenjagd (ציד היהודים) ומוכיח כי לעמדותיה ולהתנהגותה של האוכלוסייה המקומית הלא־יהודית הייתה השפעה מכרעת על התוכנית הנאצית לרדוף את כל היהודים ולרוצחם, בלא יוצא מן הכלל. ה"שכנים" (במונח של גרוס) והמשטרה הכחולה היו למעשה הפוסקים האחרונים שחרצו את גורל הנרצחים. לאחר מכן העמידו פנים שאין להם כל קשר לכך – והעמדת הפנים המיתממת מתגלה באמצעות שחזור רצח אריאל ומריה בלומנטל ביוני 1943 בבְּזֵ'זִ'ין, במאלה ובוויֶלוֹפּוֹלֶה סְקְשינְסְקְיֶה ובאמצעות פענוח תעלומת חלקם של התושבים הלא־יהודים. על־ידי ניתוח משמעותם של הדברים שנאמרו והמילים שלא נאמרו, אנו למֵדים כיצד "המשקיפים המעורבים" (במילים של אֶלז'בְּיֵיטה יניצקה) הסוו את מעורבותם ברצח משפחתו של נחמן בלומנטל. הפשע המתואר במאמר הוא מקרה מייצג, השופך אור על המערכת החברתית והתרבותית בתקופת השואה. הוא מעיד על בדידותם של מי שהסתתרו ולבסוף הוקעו ונידונו למוות בידי שכניהם.

מאמרי ביקורת

מאמר ביקורת על: Marion Kaplan, Hitler’s Jewish Refugees

תקציר

ספר זה מבקש לאפשר לקוראיו להבין את חוויית הפליט היהודי בפורטוגל בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים על כל היבטיה. מריון קפלן תורמת תרומה כפולה להיסטוריוגרפיה של השואה באמצעות סיפורם של פליטים יהודים בפורטוגל שאינו מוכר לרבים ובאמצעות המתודולוגיה הנבונה המתבססת על מכתבים וגלויות. בתור מקור ראשוני אין למכתבים אח ורע, בייחוד לחוקרי ההיסטוריה החברתית כמו קפלן, משום שהם מאפשרים לחוקר לחקור את מושאיו מנקודת מבטם הם. הספר המתוחכם הזה יכול לשמש דוגמה ומופת בחקר ההגירה בכלל ובחקר ההגירה היהודית בפרט.

Lukasz Krzyzanowski, Ghost Citizens: Jewish Return to a Postwar City

תקציר

ספרו של לוקש קשיזנובסקי על קומץ ניצולי השואה שהתקהלו בעיר הפולנית רדום בשנים הראשונות לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני הוא תוספת מבורכת לספרות המקצועית הגדלה והולכת הרואה את היחסים בין פולנים ליהודים אחרי מלחמת העולם השנייה בתור המשך למוטיבים שראשיתם בתקופת הכיבוש גופא. לטענת המחבר, המשטר הנאצי הביא בין השאר להעמקת תחושת העליונות שחשה הציבור הפולני כלפי היהודים זה שנים רבות. לדבריו, התחושה הזאת מצאה ביטוי בקשיים שהניצולים ברדום נתקלו בהם בשעה שניסו להקים מחדש את הקהילה שלהם, להחזיר לידיהם את רכושם שנשדד, לפתוח עסקים ולהשיג את הגנת השלטונות מפני התקפות אלימות. המחבר מבסס את תיאורו על ממצא דוקומנטרי חשוב–הארכיון של הוועד היהודי המחוזי ברדום. עם זאת, הקורפוס התיעודי שלו מוגבל למקורות בשפה הפולנית. אילו היה בוחן מקורות ביידיש ובעברית הוא היה מעלה תמונה מורכבת יותר של חוויית הניצולים.

סקירת הספר

Rachel Feldhay Brenner, Polish Literature and the Holocaust: Eyewitness Testimonies 1942–1947

תקציר

בסקירה זו המחברת בוחנת את ספרה של רחל פלדחי־ברנר Polish Literature and the Holocaust: Eyewitness Testimonies 1942-1947 ביחס לחיבוריה המוקדמים על הספרות הפולנית בנושא השואה. המחברת מציינת את מקוריות גישתה המחקרית ומספקת כמה הערות ביקורתיות.

סקירת הספר

Steven T. Katz, The Holocaust and New World Slavery: A Comparative History

תקציר

בין שנאמין, כמו סטיבן כץ, כי השואה היא אירוע יחיד במינו, ובין שנצדד במבקרים הרואים בהשמדת יהודי אירופה רצח עַם אחד מני רבים שצילקו את ההיסטוריה של האנושות – לשאלת טיבה המיוחד של השואה אין כל תשובה נחרצת. בדומה לכך, יש לשוב ולדון מחדש בכל דור ודור בסיפורה של העבדות על בסיס גזעי, החל במקורותיה וכלה בהיקפה ובהשלכותיה. סקירה זו בוחנת את מאמציו האדירים של ההיסטוריון הנודע סטיבן כץ להשוות בין שני עמודי התווך האלה של הרוע – רצח עם ועבדות – כפי שהם באים לידי ביטוי בפועל בעולם המודרני ובדעות הפרשנים. כץ מתאר בפרטי פרטים את דפוסי הדיכוי המשותפים לעבדות ולרצח עם וגם את ההבדלים המהותיים ביניהם. הוא מוצא ששתי התופעות נובעות מתרבויות של גזענות קשה ושל אלימות, שכמוהן יש באזורים רבים על פני כדור הארץ ובקרב אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. העיקרון הראשון במעלה במדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים היה המוות – השמדתם בלי שייוותר כל זכר. העיקרון שלפיו פעלו בעליהם של העבדים בעולם החדש היה שימור עבודתם של העבדים, הווי אומר: החזקתם בחיים – אבל רק למען הפקת רווחים מן התוצרת החקלאית שגידלו העבדים לטובת אדוניהם. עם זאת, הלידות בקרב העבדים התקבלו בברכה, ואילו בעת שלטון הנאצים באירופה נודעה חשיבות עליונה לרצח נשים יהודיות בגיל הפוריות. אולם שתי התופעות ממחישות את כוחה של האידיאולוגיה להשבית את החוסן המוסרי האישי ואת שיקול הדעת בתקופות הנחקרות ואחריהן. לנוכח הקמפיין העולמי הכוחני שמטרתו לנצל