"עם כל חשיבות האנטישמיות ומרכזיותה, אי-אפשר להפוך אותה להסבר הבלעדי לרצח ולרוצחים"
דוד בנקיר, פרופסור לתולדות השואה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית וראש המכון הבין־לאומי לחקר השואה ובעל הקתדרה על שם ג'ון ניימן ביד ושם, הלך מאתנו בליל י"ב באדר תש"ע ( 25 בפברואר 2010 ). זוהי אבדה גדולה לא רק למשפחתו, ליד ושם ולאוניברסיטה העברית, לרעיו ולעמיתיו, ובכללם לכותב השורות האלה, אלא גם לתחום
חקר השואה בכלל. בנקיר כתב כמה מחקרי יסוד וקנה לו שם בקהיליית חוקרי הנאציזם והשואה בתור חוקר קפדן בעל ראייה חודרת ואנליטית. הוא גם טיפח קבוצת חוקרים צעירים והקנה להם כלי יסוד בחקר השואה ויעץ לרבים.
ובאשר לי — דרכנו המשותפת ארוכה היא ונמשכה כמה עשורים. ראשיתה בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה הקודמת בזמן שלמדנו יחד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. עשר השנים האחרונות שבהן עבדנו בצמידות ובאינטנסיביות בניהולו האקדמי של המכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם היו שנים פוריות ומפרות. בנקיר ניחן בתערובת של הומור, חריפות מחקרית, פתיחות לדעות אחרות והערכה למקוריות מחקרית המשולבת בביקורתיות כנה אך תקיפה, וכן באהבת יידיש, סרטים וכדורגל משובח — כל זאת בלא רבב של התנשאות. בזכות התכונות האלה היה עמית מעורר השראה וחבר יקר שיחסר לי מאוד.
דוד בנקיר נולד בכ"ז בטבת תש"ז ( 19 בינואר 1947 ) במחנה העקורים צקנדורף ((Zeckendorf) שבמחוז במברג בפרנקוניה העילית (Bamberg, Oberfranken) בגרמניה, שהייתה באותה עת באזור הכיבוש האמריקאי, להורים ניצולי שואה מאוקראינה ומפולין. משם נדדה משפחתו תחילה לישראל ואחר כך לארגנטינה (ולימים, לאחר שגדל דוד ועלה ארצה, עברה המשפחה לארצות־הברית; בשנות השמונים שבו הוריו לישראל). שנות גידולו היו בארגנטינה ובה למד בבית ספר כללי ובבית ספר יהודי שבו ביסס את ידיעת העברית שלו. בנערותו השתתף בפעילות ציונית וב־ 1967 עלה ארצה. באותה שנה החל ללמוד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובה השלים בשנת תשמ"ג ( 1983 ) את עבודת הדוקטור שלו, "החברה הגרמנית והאנטישמיות הנאציונל־-סוציאליסטית 1938-1933".
שאלת היסוד הגדולה של חקר השואה — "כיצד זה היה יכול לקרות?" — עמדה גם ביסוד מפעלו המחקרי של בנקיר. לשאלה הזאת ביקשו ועדיין מבקשים חוקרי השואה לתת מענים שונים מתוך התמודדות עם שאלות משנה מגוונות המתפצלות מן השאלה הגדולה: מה הייתה מידת השפעתה של האידאולוגיה? האם מילאה התעמולה תפקיד של ממש? האם ההסבר צריך להתמקד במנהיג (היטלר), במנגנון הביורוקרטי של המשטר או בחברה הגרמנית (וכיוצא בכך בחברות שבארצות הכבושות ובמדינות הציר) — או שמא באינטראקציה מסובכת ומורכבת ביניהם? כיצד התחולל המעבר המנטלי והארגוני מאנטישמיות "רגילה" לאנטישמיות רצחנית הפועלת בכלים רציונליים? האם הצלחתו של פרויקט ההשמדה הנאצי הייתה פרי מעשיהם של פעילי הרצח בלבד ושמא תרם היחס הסמוי כלפי היהודים אף בחוגים שלא היו מעורבים ברצח עצמו את תרומתו לרצח בכך ששימש בתחילה רקע נוח לרצח, אִפשר את המשכו ללא התנגדות של ממש ואף השפיע על דרך ההתמודדות עמו לאחר מעשה? חוקרים של הפן היהודי הוסיפו ושאלו אם תרמו מאפיינים של החברה היהודית וההתנהגות היהודית לנוכח המתרחש גם הם את חלקם להיקף הרצח ולמידת הצלחתו.
השאלות הללו הביאו את בנקיר להתמקד בעיקר בחברה הגרמנית אך גם בזו האירופית בכלל, על־אף שהיה בהכשרתו היסטוריון של ההיסטוריה היהודית דווקא, התמקדות שהולידה משנה בעלת כמה מוקדים תמטיים:
- בירור תפקידה של האנטישמיות לגווניה כגורם מניע הלכה למעשה בימי המשטר הנאצי, בייחוד בשלביו הראשונים, עד הפתרון הסופי;
- בירור הקשר בין היטלר למדיניות האנטי־יהודית;
- בירור מידת הידיעה על הרצח בקרב מי שלא היו שותפים פעילים בו (גרמנים מזה ובעלות הברית מזה) ומרחב התמרון שזו אִפשרה למבצעים;
- בירור מנגנוני שיתוף הפעולה הפוליטיים והביורוקרטיים שבנו את מבצע הרצח בעת שהרעיון כבר גובש ונתקבל;
- בירור דרכי ההתמודדות עם המורשת הנאצית — האשמה הגרמנית — לאחר השואה.
תפקידה של האנטישמיות כגורם מניע הלכה למעשה בימי המשטר הנאצי במקום אחר כבר טענתי שההיסטוריונים הישראלים של ההיסטוריה היהודית מן "האסכולה הירושלמית", שפעלו באוניברסיטה העברית בירושלים מאז שנות הארבעים — בן־ציון דינור, יצחק בער, שמואל אטינגר, יעקב כ"ץ ויעקב טלמון — היו עסוקים מאוד בשאלת האנטישמיות המודרנית. הם סברו שהשינוי העיקרי בתולדות תופעת האנטישמיות שליוותה את היהודים במשך דורות התחולל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים; אז נוצרה הרדיקליזציה שהביאה לעליית הנאציזם ולשואה. על־פי התפיסה הזאת כתבו שורה של חוקרים ישראלים צעירים יותר בירושלים ובתל אביב — נתנאל קצבורג, אוריאל טל, בלה ואגו, צבי בכרך, משה צימרמן, שמואל אלמוג, מיכאל אביטבול ועוד — מחקרים, מקצתם דוקטורטים, שניתחו את דרכי השתרשותה של האנטישמיות בשיח הפוליטי שהתפתח בשנים ההן בארצות שונות — בעיקר בגרמניה, בהונגריה, ברומניה ובצרפת — את החוגים החברתיים שאימצוה ואת הסיבות לכך, את המרכיבים החדשים שהשתלבו בה ושיקפו תגובות למצוקות הזמן ואת התכניות שרקחו ואף יישמו באופן חלקי.
התפיסה שעמדה ביסוד המחקרים הללו הייתה שהתמורה המחשבתית היסודית שהתרחשה באנטישמיות המודרנית די בה כדי להסביר את השואה: משעלתה המפלגה הנאצית שהחזיקה באנטישמיות המודרנית לשלטון כבר נטמן זרע התהליך שסופו השמדה מתוך היגיון פנימי. ההיסטוריוגרפיה הזאת, שהייתה דומיננטית במחקר הישראלי במשך שנים רבות, הבינה את השואה אפוא באופן אינטנציונליסטי שעל־פיו נתהוותה הכוונה (אינטנציה) בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה. יתרה מזאת, הגישה הזאת הניחה שדי באידאולוגיה כשלעצמה כדי להניע תהליך אם המחזיקים באידאולוגיה הזאת מגיעים למעמד שלטוני המאפשר את יישומה באמצעות הכלים השלטוניים שנמסרו לידיהם.
בנקיר לא חלק על אבחון התמורות העמוקות שהתחוללו בתופעת האנטישמיות עד עליית הנאצים לשלטון, ובהזדמנויות רבות — בהרצאות לפני קבוצות רבות ביד ושם ובדיונים אחרים — הדגיש אותם כיוצרי הפוטנציאל. ואולם כהיסטוריון דקדקן המודע למורכבותם של תהליכים היסטוריים, בייחוד במדינה רבת אוכלוסין כגרמניה, לא היה מוכן לקבל
את עצירת המחקר על התפתחותה של האנטישמיות ודרכי תפקודה בחיי החברה ובפוליטיקה בנקודת הזמן של עליית הנאצים לשלטון. כמי שעיצב את ראשית תפיסתו המחקרית בנושא גרמניה הנאצית והשואה במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה הקודמת היה מודע היטב לביקורת הפונקציונליסטית על התפיסה הליניארית למדי בדבר התפתחות המדיניות כלפי היהודים — הגישה האינטנציונליסטית –שהייתה גם נחלתם של מוריו במידת־מה. הוא גם לא קיבל את הגישות שרווחו בעולם בדבר כוחה של התעמולה ובדבר השליטה הגמורה של משטרים טוטליטריים. וכך כתב בפתח הדוקטורט (שהיה אחר כך לחלקו הראשון של ספרו The Germans and the Final Solution):
בספרות הדנה במשטרים טוטליטריים אנו נתקלים בקביעות פסקניות בדבר יעילותו של הממשל ביצירת אחידות שבעקבותיה מתפתחת נאמנות מוחלטת של ההמונים כלפי המשטר השליט. לדעת מקצת החוקרים בנושא הזה תהליך הטוטאליטריזציה מפרק את הקשרים הבין-אישיים, הורס את המוסדות החברתיים והתרבויות הפוליטיות הקודמות וכתוצאה מכך כל המעמדות שבחברה הופכים להמונים אמורפיים חסרי דעות והשקפות על כל נושא חברתי או מדיני. מציאות זו... מובילה לתוצאה אחת — אטומיזציה חברתית ועקירת שיפוט עצמי וביקורתי מצד האוכלוסייה. בהקשר היסטוריוגרפי זה הגיעו חוקרים רבים שבחנו את המציאות החברתית בגרמניה הנאציונל־סוציאליסטית למסקנה כי ברייך השלישי כלל לא הייתה קיימת דעת קהל בלתי תלויה בשלטון הטוטליטרי. ומאחר שהשאלה היהודית הייתה חלק אורגני ובסיסי של הדוקטרינה הנציונל־סוציאליסטית הרי לא הייתה לציבור הגרמני דעה עצמאית גם בנושא הזה או לחילופין המשטר שיקף את הקונסנזוס האנטישמי המונוליטי כמעט באוכלוסייה.
דוד בנקיר ערער על ההנחות האלה. ברי היה לו שההנחה שהנאצים שלטו שלטון ללא מצרים מרגע עלייתם לשלטון והיטלר הנחית מלמעלה את רצונו ומנגנוני השלטון וההמונים נשמעו והלכו בתלם (תפיסת ה- top-down) היא פשטנית ובלתי סבירה בעליל. בהשפעת מנחהו האחד לדוקטורט, החוקר הדגול ג'ורג' מוסה, שהיה חוקר חשוב ביותר של נבכי החברה הגרמנית, החליט לבדוק לעומקה את שאלת מקומה של האנטישמיות בשנים הראשונות של המשטר הנאצי. בעקבות מנחהו האחר, אוטו דב קולקה, שעסק מאז אמצע שנות השישים בדוחות התקופתיים הסודיים (Lageberichte, Stimmungsberichte, Meldungen) שכתבו באופן שיטתי ורצוף גופי הביטחון של המדינה ושל הס"ס, החליט להשתמש בחומר הזה כאחד המקורות העיקריים לבדיקה הזאת. נוסף על כך בחן מגוון של מקורות בארכיונים בגרמניה, בארצות־ הברית, באיטליה ובישראל.
לאחר בחינה של קבוצות שונות של גרמנים באזורים שונים ובמועדים שונים בשנים הראשונות של המשטר, הגיע למסקנה שיש הפרזה בתיאור הצלחתה של הדוקטרינה הנציונל־סוציאליסטית בקרב הציבור הגרמני. הוא הראה כי הסממנים החיצוניים של תהלוכות ומפגנים וסמלים משכו אמנם בתחילה את לב ההמונים, אבל במשך הזמן איבדו מיעילותם, ובסופו של דבר לא שינו חלקים גדולים של הציבור הגרמני את השקפתם ואת עמדותיהם בעקבות התעמולה והאינדוקטרינציה המפלגתית. את הצלחתו של הנציונל־ סוציאליזם, קבע, יש לתלות בכישלון המערכות הפוליטיות האלטרנטיביות יותר מאשר ביעילותה של האינדוקטרינציה של המשטר.
ובאשר לאנטישמיות ותפקודה בתעמולה, בגיוס ההמונים ובדרדור מצבם של היהודים קבע — בניגוד למקובל במחקר עד אז — שהמרכיבים האנטישמיים שבתעמולה הנציונל־סוציאליסטית לא מילאו תמיד תפקידים מלכדים בחברה הגרמנית ולא סייעו בהכרח לגיוס ההמונים למדיניות האנטי־יהודית. האנטישמיות הייתה יעילה לגיוס פעילי המפלגה לפעולה
אבל "הציבור ברובו לא ייחס לאנטישמיות את החשיבות שהייתה לה בעיני המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית, והוא העמיד אותה במקום משני בסדר העדיפויות שלו". יתרה מזאת, "סביב מדיניות פתרון השאלה היהודית נוצרו נקודות חיכוך בין המפלגה לבין האוכלוסיה", ומן הבחינה הזאת לא השיג המשטר את אחד מיעדיו החשובים ביותר. ועם זאת חשוב להדגיש שבדרך כלל לא נבעה ההסתייגות מן המדיניות האנטישמית ברייך השלישי "ממניעים הומניטריים ומהצלחת האידאלים של האמנסיפציה" אלא מן "החששות מפני ההשלכות השליליות האפשריות מרדיפת היהודים. ולהוציא מקרים בודדים יוצאי דופן, אין כמעט התנגדות לעצם האנטישמיות הממלכתית... אלא דרישה לעצור את הטרור והשלכותיו המסוכנות ולתת מסגרת לגלית לפתרון הבעיה היהודית ברייך השלישי". וכך
האוכלוסיה הגרמנית תרמה את חלקה להצלחת המדיניות האנטישמית, דווקא משום שגילתה קהות מוסרית והתנכרה לרעיונות האמנסיפציה. העוינות הלאטנטית ליהודים נותרה בעינה, ואליה הצטרפה האדישות המופגנת לגורל הנרדפים. שתיהן יחד איפשרו את ביצוע המדיניות האנטישמית עד לשלב הפתרון הסופי.
ואילו באשר לדרך שבה ניהל השלטון את המדיניות האנטי־יהודית, "אפשר להצביע על קשר הדוק בין הלכי רוח בציבור ו'דעת קהל' לבין הכרעות מדיניות או עיתוין". הייתה זיקה ברורה "בין הניסיון לשמור על התנופה הרעיונית ולמנוע את שקיעת האנרגיה המהפכנית, לבין קבלת החלטות בנושא המדיניות האנטישמית".
כבר בדברים האלה קבע בנקיר עמדה עצמאית רבת עניין לעומת עמדות מקובלות בנוגע לשורה של נושאים במחקר של אותם הימים ובכלל זה כוחה של התעמולה הנאצית (שהייתה נמרצת מאוד משום שהיטלר האמין בה, כפי שפירט עוד במיין קאמפף, וגבלס פיתח אותה מאוד גם הוא מתוך אמונה עמוקה בכוחה ולפיכך תועדה בתיעוד רב־היקף — עובדה שהביאה חוקרים להעניק לה משקל מכריע); יחסו של הציבור לשלטון (מחד גיסא חוקרים שהכלילו בנוגע לתמיכת ההמונים בשלטון, ומאידך גיסא חוקרים שביקשו לצמצם מאוד את היקף החוגים שתמכו בשלטון ולתאר את השלטון הנאצי כשלטון של כנופיה קטנה שהשתלטה באמצעות טרור על אומה שלמה); ומידת התייחסותו של השלטון לתגובות האוכלוסייה הגרמנית למעשיו (שחוקרים רבים סברו שלא נודעה להן השפעה של ממש).
משהכין את הדוקטורט לדפוס הרחיב בנקיר את חקירתו על דעת הקהל גם לתקופה שלאחר 1938. שלושת הפרקים האחרונים בספר דנים בתגובות האוכלוסייה לצעדים המחמירים של המדיניות האנטישמית עד הפתרון הסופי ובאינטראקציה בין השלטון לדעת הקהל. לאחר שהראה שבאופן כללי היה הציבור מודע למתרחש הגיע למסקנה שמאז 1941 נוצר חיץ בין האוכלוסייה למשטר, חיץ "שנבע מן הפסימיות הגוברת בנוגע למלחמה, חוסר הנחת שאפף את תכנית האותנזיה והסכסוך עם הכנסייה הקתולית במערכה להסרת הצלבים. ב־ 1942 כבר הייתה העייפות מן המלחמה נפוצה עד מאוד". התמעטות התקוות בדבר הניצחון והחשש מפני מעשי הגמול של היהודים או בעלות הברית הביאו גרמנים רבים מן השורה להתרחק מן התעמולה, ובייחוד מן הנושא היהודי. ניסיונותיהם של הנאצים לשלהב רגשות אנטישמיים לא זו בלבד שלא הרגיעו את חרדות הציבור אלא הגבירו אותן, וכך, ככל שהמידע אודות ההשמדה ההמונית הסתנן עוד ועוד כן רצה הציבור להיות מעורב פחות בפתרון הסופי. מן הבחינה העקרונית הייתה המסקנה הזאת של בנקיר המשך של תפיסתו בנוגע לשנים הראשונות של המשטר הנאצי.
בנקיר לא בא להמעיט בחלקה של החברה הגרמנית בהצלחת מבצע השמדה אלא להראות שהצלחתו של המבצע הזה והשתתפותם בו של גרמנים כה רבים — עובדה שאין לחלוק עליה — לא נבעה באופן פשטני מכוחה המפעיל של האנטישמיות בקרב האוכלוסייה באמצעות התעמולה אלא מסיבות נוספות, ובעיקר מהתכנסות ומחוסר עניין מופגן. היחס הזה כבר ניכר כאמור בשנות השלושים, אבל בשנות הארבעים, לנוכח ההשמדה השיטתית, ההתנהגות הזאת מטילה צל כבד על האוכלוסייה הגרמנית ככלל.
לנוכח רגישותו הרבה באשר למורכבות תפקידה המפעיל של האנטישמיות ברייך השלישי ניתן להבין את תגובתו החריפה לשני מחקרים שפורסמו בשנות התשעים ועוררו הדים רבים: ספרם של גץ עלי וסוזנה וספרו של דניאל יונה גולדהגן, תליינים Vordenker der Vernichtung , היים מרצון בשירות היטלר. סוזנה היים וגץ עלי ביקשו להציג, כך ניתח זאת בנקיר, את ההשמדה כמהלך "רציונלי",
כדרך לפתרון בעיות כלכלה, כך שהיהודים לא נרצחו עקב היותם יהודים אלא עקב היותם Luftmenschen, "אנשי אוויר" בלתי מפותחים, התלושים מעולם העשייה הכלכלית. יתרה מזו, השואה לא הייתה אירוע יחיד במינו. רציחת היהודים לא הייתה אלא צעד ראשון במסגרת תכנית מקיפה הרבה יותר לביצוע רצח עם בקבוצות אתניות אחרות, ואין לבודד אותה מכלל התכניות רחבות ההיקף למודרניזציה חברתית שנטל עליו הרייך השלישי.
בנקיר בחן את טיעוניהם השונים של היים ועלי, הראה את חולשותיהם ודחה אותם. "הגזענות הנאצית", קבע, "הייתה הכוח המניע את ההשמדה, והרציונליזציה של הנדסה חברתית לא הייתה אלא שנאה במעטה אובייקטיבי, במטרה לתת משמעות חברתית וכלכלית לרצח ההמונים". בנקיר הביע הערכה רבה לחוקרים על המקורות החדשים שהביאו, אבל, "מעל לכל עדיין אין להם כל הסבר משכנע מדוע נבחרו דווקא היהודים להיות המושמדים למטרה הזו, והיעדרה של מתודולוגיה משווה אינו מספק בסיס אנליטי יציב למתן תשובה לשאלה זאת. כמו־כן, בהקטינם את משקלם של גורמים אידיאולוגיים נוטלים המחברים מעצמם את האפשרות להגיב על השאלה הזו".
על ספרו של גולדהגן הגיב ביתר חריפות בביקורת שכתב בסוף שנות התשעים ובה השווה בין ניסיונותיהם של גולדהגן ושאול פרידלנדר להסביר את השואה. הוא קבע בתקיפות: "נשאלת השאלה האם הצליח המחבר להוכיח את התזות שלו על בסיס מקורותיו? התשובה על כך חייבת להיות שלילית". בביקורתו עסק בנקיר בכמה סוגיות, אבל לענייננו חשובים הדברים האלה:
שאלת מניעי הרוצחים הייתה מאז ומתמיד אחת השאלות המרכזיות — אולי המרכזית — בחקר השואה... בעיני גולדהגן המניע הבלעדי לשואה הוא האנטישמיות [החסלנית]. הוא בוודאי צודק בעצם קביעתו שהרצח נבע ממניע אידאולוגי. הנאצים לא רצחו מתוך שכרון חושים ולא מתוך לחץ חברתי. הוא גם צודק כשהוא טוען שהרוצחים היו גאים במעשיהם. ובכל זאת, עם כל חשיבות האנטישמיות ומרכזיותה, אי-אפשר להפוך אותה להסבר הבלעדי לרצח ולרוצחים. לכן בעיני הדיון במניעים הוא החלק החלש ביותר בספר. ההסבר של גולדהגן, הנסמך על מניע אחד ויחיד, וייחוסו של אותו מניע בסיסי לכל המבצעים, לאורך זמן ובכל מקום, אינו הסבר היסטורי. תפיסה כוללנית זו מביאה להתעלמות מתמורות קיצוניות שחלו לאורך שנות השלטון הנאצי ולהיעדר אבחנות בין סוגים שונים של ביטויי אנטישמיות, מבידוד חברתי ועד לרצח המוני. כמו כן הוא דן בשני סוגים של מניעים, כאילו היו אחד: הרצח למען הנאה והרצח מתוך אמונה. אם הנאה מתלווה לרצח, השאלה המוסרית אינה קיימת. ולחלופין, לא כל מי שמבצע רצח מתוך אמונה — אף אצל הנאצים — נהנה ממנו.
אבל בכך לא סגי. בנקיר קבע בתוקף ש"אי־אפשר להפוך אותה [את האנטישמיות] להסבר הבלעדי לרצח ולרוצחים", ובו בזמן ביקש להראות שגוונים שונים של אנטישמיות לא־נאצית היו נפוצים בקרב האוכלוסייה הגרמנית כל כך עד ששימשו גורם שמנע תמיכה ביהודים גם מצד מתנגדים אידאולוגיים למשטר, ואף בקרב הטובים ביותר ניכרו התרחקות וניכור.
לגוני האנטישמיות השונים הייתה השפעה לא רק על הנעה לרצח אלא גם על הימנעות מהתערבות למען היהודים כקבוצה נרדפת במיוחד (וגם על המחשבות שעלו בחוגים האלה בנוגע לאופן השתקמותה של גרמניה לאחר נפילת השלטון הנאצי). עניין זה בא לידי ביטוי בשורת מאמרים שהקדיש בנקיר ליחסם של הסוציאליסטים והקומוניסטים הגרמנים, הן בתוך גרמניה והן מחוצה לה (מצד אלה שברחו מאימת המשטר), כלפי היהודים וה"שאלה היהודית" בגרמניה. גם בתחום הזה חידש בנקיר, משום "שהספרות ההיסטורית שחקרה את יחס השמאל הגרמני לשאלה היהודית התמקדה בעיקר בסוף המאה התשע־עשרה ובתקופת ויימר", כדבריו, ובדרך כלל הניחה שחלק מקהל תומכי השמאל נכבש בידי התעמולה הנאצית, וחלק אחר — כיוון שהיה אנטי־נאצי — התנגד ממילא גם למרכיב האנטישמי בנאציזם.
בחינתם של הסוציאל־דמוקרטים בתוך גרמניה ובגלות גילתה תמונה מורכבת. אמנם, "התורה הסוציאליסטית הפחיתה בחשיבות האנטישמיות וראתה בה קטגוריה משנית של בעיה כללית יותר", ודובריה הרשמיים ציינו שהתעמולה האנטישמית היא מניפולציה של התעמולה הנאצית, אבל גם הם לא היו נקיים מדעות קדומות נגד היהודים. הספרות והעיתונות הסוציאליסטית גילתה הסתייגות, לעתים מוצהרת ולעתים מובלעת, מן היהודים כקבוצה בורגנית. אכן לא הייתה מסורת אנטישמית בסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית, אבל שפה מזלזלת בתכונות אופי "יהודיות" ובוז ליהודים כקבוצה בורגנית לא היו זרים להם. הדימויים של יהודים הלוקים בקטנוניות, בהתנשאות, בתוקפנות וכיוצא בזה הולידו בין השאר את התגובה "מגיע להם" שהייתה במחנה השמאל לחקיקה האנטישמית.
באשר לקומוניסטים ביקר בנקיר את ה"אידאליזציה [שנעשתה] למאבק של ה-KPD [המפלגה הקומוניסטית הגרמנית] באנטישמיות הגרמנית ־ הן ברפובליקת ויימר והן ברייך השלישי". גם במפלגה הזאת היו קיימים "יסודות אנטישמיים" עוד בתקופת ויימר, קבע. אך הבעיה העיקרית בשנים הראשונות לרייך השלישי הייתה "נוקשותה הדוגמטית של הפרשנות הקומוניסטית, ועקב כך התעלמותה מן ההבדלים האיכותיים שבין הנציונל-סוציאליזם לבין ־ תנועות פשיסטיות אחרות ביחס לשאלה היהודית". יתרה מזאת, ה-KPD נקטה בשנים הראשונות הללו דרך תעמולתית "של ניגוח המשטר תוך כדי פריטה על נימים אנטישמיים בציבור הגרמני", כשדוברים שונים שלה טענו בין השאר שהמדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי מכוונת בעצם רק נגד היהודים העניים, לא נגד בעלי ההון. ועם זאת היו פעילים קומוניסטים במקומות שונים בתוך גרמניה שגילו עמדה חד־משמעית יותר ומחו על המדיניות. "ליל הבדולח" היה מן הבחינה הזאת אירוע שזעזע ועורר ביקורת גלויה וגינוי חריף ופרסומי המפלגה אימצו טיעונים ועמדות מאבק נגד האנטישמיות שהיו קרובות לספרות הפולמוס והמאבק של המחנה היהודי הליברלי. בעניין הזה ראה בנקיר לא "רק תמורה בתפיסת השאלה היהודית והאנטישמיות, אלא גם... הערכה מחודשת של הלאומיות היהודית והציונות" שהביאה לתמיכה מבוקרת ביעדים הציוניים. העמדה הזאת הלכה והתחזקה בהמשך ומשנת 1941 הסתמנה, לדבריו, מגמה שהדגישה את ייחודו של הגורל היהודי במלחמה והביאה בסופו של דבר גם לתמיכה בשאיפות היהודים למדינה. אלא שהמגמה הזאת הייתה אינטרסנטית תועלתנית לימי המלחמה ועתידה הייתה להיעלם כשזו הסתיימה.
כללו של דבר, בנקיר הראה שהאנטישמיות הייתה כלי מניע מרכזי שהופעל בידי המפלגה הנאצית, אך הצלחתו של הכלי הזה הייתה מוגבלת וניכרה בעיקר בקרב חוג תומכיה של המפלגה (שאמנם התרחב). האנטישמיות בחברה הגרמנית הייתה מגוונת ולא עשויה מעור אחד; אבל די היה בה בשנות השלושים כדי שהמחאות בקרב כלל האוכלוסייה על מה
שנעשה ליהודים יהיו מוגבלות, וגם הללו נבעו בעיקר מחישובים תועלתיים. בשנות הארבעים, ובייחוד בתקופת הפתרון הסופי, שב המשטר והשתמש באנטישמיות ככוח מניע בנוגע לנאמניו — שיתנו את ידם למשימת מימוש החזון האנטישמי. ואילו כלפי הציבור הגרמני הרחב נקט השלטון דפוס פעולה שנהג בשנות השלושים: להצהיר על המעשים הפליליים במונחים כלליים ומעורפלים בלבד ולהצדיקם על סמך טיעונים אנטישמיים; כלומר — לאו דווקא להניע את הציבור לפעולה אלא להביאו להסכים למה שנעשה מתוך הבנה שהדברים נעשים כדי לפתור בעיה של ממש. גם תגובתם של חוגים רחבים לא נאציים בציבור הגרמני לטקטיקה הזאת הייתה דומה לזו שבשנות השלושים — התכנסות והתקרנפות, אלא שעתה היו הנסיבות חמורות בהרבה. וכך אִפשרה האוכלוסייה את המשך ההשמדה עד הרגעים האחרונים של הרייך השלישי.
את התפיסה הזאת סיכם בריאיון שנערך עמו ב־ 1997 ביד ושם ובו קבע שבגרמניה היה מצד אחד סוג רדיקלי מאוד של אנטישמיות שביקש גם לראות את יישומה המעשי של האידאולוגיה האנטישמית, ומן הצד האחר הייתה חברה שהתייחסה לסוג הזה של פעולות אנטישמיות באופורטוניסטיות קיצונית. לאחר 1938 , כשהצעדים האנטישמיים הפכו למדיניות רצחנית, בחרה החברה הגרמנית בהסתגלות (Sich-Fügen) ובשתיקה. הזיווג הזה — אנטישמיות רדיקלית וקנאית של חלק אחד של האוכלוסייה שנסבלה בידי הרוב — ספק אם היה יכול להתרחש באופן כזה גם בחברות אחרות. מן הבחינה הזאת נושאת החברה הגרמנית באשמה שכן, כפי שציטט בשם קורט טוכולסקי בדברים שכתב זה לארנולד צווייג לאחר ההכרזה על חוקי נירנברג, "יש לשפוט מדינה לא רק על יסוד מה שהיא עושה כי אם גם על יסוד מה שהיא מאפשרת לקרות".
הקשר בין היטלר למדיניות האנטי־יהודית ומקומו בעיצובה עוד קודם שתורגם הדוקטורט שלו לשפות זרות פרסם דוד בנקיר את מאמרו פורץ הדרך על מעורבותו של היטלר במדיניות האנטי־יהודית וזכה למוניטין בין-לאומיים. הימים שבהם עוצבו יסודות מפעלו המחקרי — המחצית השנייה של שנות השבעים והמחצית הראשונה של שנות השמונים — היו
ימי הפולמוס הפונקציונליסטי־אינטנציונליסטי שבו נטתה הכף באופן ברור לכיוון הפונקציונליסטי. כאמור, הדוקטורט שלו הוכיח שהנחות יסוד מקובלות — אינטנציונליסטיות וכוללניות בנוגע לכוחו המוחלט של משטר טוטליטרי — אינן מתאששות בבדיקה היסטורית קפדנית. ואולם גם הטיעון הפונקציונליסטי שמיעט בחשיבות תפקידו של היטלר כבר לא התקבל אז על דעתו. במאמר הזה הדגיש לאמור:
ניתן לקבוע כי דרך זו של ניתוח נוטה להתעלם מהגורם האישי, מתפקידו ומאישיותו של היטלר בקביעת המדיניות וניהולה... אין ספק שהמחקר ההיסטורי הפונקציונליסטי מציג באופן משכנע כיצד הצליחו לדור בכפיפה אחת מעמדו המונוקרטי של היטלר והמבנה הפוליקרטי של הרייך השלישי... עם זאת, המערכת המדינית תפקדה הודות לכריזמה הציבורית החיובית של היטלר, ובלעדיה לא היה לכפופים שום כוח. עלינו גם לזכור שהיטלר שמר לעצמו את הזכות לפסוק באופן בלעדי בשאלות שבהן היה לו עניין אישי ובכלל זה שאלות של מדיניות חוץ, גזענות ואנטישמיות. בתחומים אלה הוא זה שפסק הלכה. במדיניות האנטישמית התערבותו יצרה פעולות שרשרת: כל צעד הוביל למשנהו וכל אחד היה חמור מקודמו...
בדיקת יחסי הגומלין בין היטלר ופרשניו, הן במפלגה והן בביורוקרטיה, מגלה שהללו לא היו אוטונומיים. הם פעלו תחת הלחץ שנוצר על ידי "רצונו של הפירר". שכן בהתבסס על עקרון המנהיגות הנאצי, פעל המנהיג העליון כמקור האידאולוגי והפוליטי של המדיניות האנטישמית, והכפופים לו במנגנון המדינה והמפלגה — ששאפו להוכיח את מסירותם, יעילותם וחיוניותם — סייעו בידו. היטלר אישר וחייב את עבודתם והטביע את חותמו האישי במתן כיוון לפעילותם... הוא ראה את כוחו הייחודי ביכולתו לפשט בעיות מורכבות ולהכריע בנושאים מדיניים ועקרוניים... הוא גרס שתפקיד המנהיג הוא להעניק השראה ולא לעסוק במינהל... אחד המאפיינים של המשטר הנאצי היה היעדר שימוש בנוסחאות קבועות בתהליך קבלת ההחלטות, כמקובל במשטרים דמוקרטיים. במקום זה אנו מוצאים שיטה בלתי פורמלית, בה היטלר נהג לרמוז באורח מעורפל וכללי את דעתו על נושא מסוים או על דרך ביצוע של פעולה כלשהי... השימוש במושג "רצון [הפירר]" היה שווה לשימוש במילה צו.
בהמשך המאמר פירט את ההוכחות לתיאור דרך הפעולה הזאת של היטלר בסוגיות המרכזיות שבהן חלקו הפונקציונליסטים על האחרים: בעניין היותו של היטלר קובע המדיניות; בשאלה אם היטלר היה מתון במדיניותו האנטישמית; ובשאלת מקומו של היטלר בחקיקה האנטי־יהודית. בדיון מבריק, על סמך מגוון של מסמכים, הראה בנקיר את מידת מעורבותו של היטלר בתהליך עיצוב המדיניות וקבלת ההחלטות בשאלה היהודית. היטלר לא היה "אסיר כוחות, אלא יוצרם". הוא הונע בידי אובססיות אידאולוגיות שהפכו למדיניות בידי פרשניו. "היטלר שלט על תהליך עיצוב המדיניות והיה — כפי שאלן בולוק מכנה אותו — 'תערובת של חישוב וקנאות'. הוא הגה ויזם את התהליך האנטישמי כולו, וכשזה החל לנוע וקיבל תנופה עצמית במישור הרעיוני, הצטרפו הביורוקרטים למתן דחף מעשי. מכאן שהללו היו כלים בלבד להאצת יזמותיו ולא פעלו באופן עצמאי ועל דעת עצמם".
אי-אפשר להמעיט בחשיבותו של המאמר הזה. למעשה העמיד בו בנקיר את יסודות התפיסה המקובלת היום בזרם המרכזי של "חקר הרודפים" וקעקע בתקיפות את מה שהיה אז בגדר גישה דומיננטית — הגישה הפונקציונליסטית. הוא לא היה היחיד שחש אי־נחת קיצונית מן הפולמוס בן אותו הזמן שהציג עמדות קוטביות ובמידה רבה חד־ממדיות. איאן קרשו (Ian Kershaw), למשל, חתר באותה תקופה ממש למצוא חוליה מחברת בין הממצאים על הפעילות הביורוקרטית מזה ובין מרכזיותו של היטלר מזה — מאמץ שמצא את ביטויו הראשון בספרו המיתוס של היטלר שבו עמד על עצמת דימויו של היטלר במשטר הנאצי ובחברה הגרמנית מעבר לאדם היטלר עצמו. מחקרו של בנקיר שהראה מעורבות ומעקב צמוד של ממש מצד היטלר אחר המדיניות האנטי־יהודית תרם תרומה מרכזית לפריצתו של המבוי הסתום של הפולמוס שהתנהל באותם ימים, פריצה שהקדימה את התמורות הגדולות שהתחוללו אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי שבעקבותיה נפתחו הארכיונים ותפיסות המחקר.
אין זה מפתיע אפוא שהמאמר עורר מיד תשומת לב. במהדורה השנייה של ספרו של קרשו על ההיסטוריוגרפיה של הנאציזם שיצאה ב-1989 הקדיש המחבר הערה ארוכה למאמרו של דוד בנקיר בפרק על "היטלר והשואה". קרשו סבר ש"בנקיר מצליח להראות שהיטלר התערב ב'שאלה היהודית' באופן תכוף יותר ממה שנטו לחשוב והפגין מעת לעת עניין אפילו בפרטים הקטנים ביותר של המדיניות האנטי־יהודית". לצד ההערכה לממצאיו של בנקיר התווכח עמו קרשו וטען, "בנקיר מקצין יותר מדי את לוז ממצאיו כשהוא טוען שהיטלר 'המציא, יזם וכיוון את התהליך כולו' (עמ' 17), והטיעון שלו נראה מבוסס בחלקו על אי־הבנה (או הגזמה) של הגישה הסטרוקטורליסטית (או הפונקציונליסטית) שאותה הוא מתקיף".
קרשו כאמור כבר פנה בעצמו באותן שנים לכיוון שביקש להשיב להיטלר את מעמדו המרכזי, אך עדיין דבק במידה ניכרת בתפיסה הפונקציונליסטית והגן על כמה מקביעותיה. עם השנים נטה גם הוא יותר אל הגישה הסינתטית וגיבש תפיסה קרובה יותר לעמדותיו של בנקיר, בייחוד לאחר שקרא את The Germans and the Final Solution של בנקיר. הדבר בא לידי ביטוי ברור בספרו הגדול של קרשו בן שני הכרכים על היטלר, שיצא בשנים 2000-1998 בייחוד בכרך הראשון, בפרק המתודולוגי החשוב ביותר — "לכוון לדעתו של הפיהרר" (Working Towards the Führer) — שבו הוא מרבה לצטט את בנקיר.
גם הנס מומזן — מבחינות רבות הפונקציונליסט המרכזי — חש צורך להגיב על מאמרו של בנקיר ולהתגונן. את הבמה לכך מצא מומזן בהקדמה שכתב להדפסה המחודשת ( 1990 ) של ספרו של קרל שלוינס The Twisted Road to Auschwitz שיצא לראשונה ב־ 1970 ובו יושמה התפיסה הפונקציונליסטית בתחום ניתוח המדיניות האנטי־יהודית. מומזן הדגיש בהקדמה הזאת את חשיבות ספרו של שלוינס — איש מאלה שניסו "לתאר את תהליך רדיפות היהודים בגרמניה" מאז צאת ספרו של שלוינס לראשונה, כך כתב, "לא הצליח להציג סיכום כה מאוזן של שלביו הראשונים". והוא הוסיף:
טענתו של שלוינס ש"הפתרון הסופי כפי שצמח בשנים 1941-1942 לא היה תוצר של תכנית־על" עדיין שנויה במחלוקת, אך לא נשללה באופן משכנע למרות התפיסה המנוגדת של כמה חוקרים ישראלים, בייחוד דוד בנקיר הרואה בהיטלר את המקדם המרכזי של הפעולות האנטי־יהודיות האינדיווידואליות במשך כל ימי הרייך השלישי.
מאמרו החלוצי של בנקיר שהתפרסם בראשית דרכו המחקרית עורר אפוא הדים חזקים בקרב החוקרים החשובים בתחום באותם הימים וסייע בסלילת הדרך לשלב חדש בחקר התפתחותה של המדיניות האנטי־יהודית — זו שהחזירה את היטלר למקום המרכזי כמחולל השואה בלי להתעלם ממורכבות יישומה הלכה למעשה. את דעתו בעניין הזה סיכם בנקיר בקצרה בריאיון שנערך עמו:
תפקידו של היטלר [בתהליך שהוביל לפתרון הסופי] הוא חד-משמעי. בלעדיו לא היה מתרחש "פתרון סופי" כזה, והדברים היו נשארים ברמה של גירוש היהודים מגרמניה... להיטלר לא היה ספק שאין מקום ליהודים באירופה. הוא היה מסכים [להתמתן רק לרמת מדיניות שתוביל] לגירוש לסיביר או לתוך ים הקרח, מה שזהה במהותו ל"פתרון הסופי". מנקודת המבט הזאת היה תפקידו של היטלר מכריע.
במבט לאחור ניתן לומר שדעתו של מומזן נדחתה וזו של בנקיר ועוד כמה חוקרים התקבלה, כפי שעולה מכמה ספרי יסוד מקיפים שנתפרסמו בחמש־ עשרה השנים האחרונות — בראש וראשונה אלה של איאן קרשו, שאול פרידלנדר, פטר לונגריך וכריסטופר בראונינג — חוקרים המייצגים, למרות ההבדלים ביניהם, את הזרם המרכזי בחקר "הרודפים" הטוען למרכזיותו המפעילה והמכרעת של היטלר לצד היותו מעורפל בנוגע למימוש יעדיו, עובדה שמקנה חשיבות מכרעת גם לנכונות הרחבה בביורוקרטיה ובחברה הגרמניות לפעול למציאת האמצעים היעילים ביותר למימוש יעדיו.
מה ידע הציבור הגרמני על הרצח וכיצד הבינוהו ופירשוהו? "מה ידעה האוכלוסייה הגרמנית אודות מדיניות ההשמדה הנאצית? מה ידע הציבור הגרמני על השואה? עד כמה היה ציבור זה מודע להוצאות להורג ההמוניות בירייה, להמתה בגז ולמרכזי ההשמדה?" — השאלות האלה הוסיפו להטריד את דוד בנקיר גם לאחר שפרסם את ספרו על דעת הקהל הגרמנית והוא הקדיש לסוגיה הזאת שורה של מאמרים. במאמרו "הגרמנים והשואה: מה הם ידעו?" בחן מגוון מקורות רחב הרבה יותר מאשר בספרו. בנקיר, כמו קרשו, הגיע למסקנה שהדוחות החסויים של מוסדות הביטחון של המשטר הנאצי, שהיו לפני כן מקור מרכזי למחקר, אינם אמינים דיים בנוגע לתקופת המלחמה, ובייחוד לא לימי ההשמדה. "לנוכח מגבלות אלה, וכדי בכל זאת לנסות להגיע לאמת ההיסטורית, עולה הצורך להשוות את המידע המתקבל ממקורות אלה עם תעודות אחרות כדוגמת יומנים, תיאורים של עדי ראייה ודוחות מודיעין של בעלות הברית", ציין. אמנם, הוסיף בזהירותו, "עלינו להודות כי חומר הגלם החדש... וכן דיווחי הס"ד, אינם ניתנים לכימות ומותירים מקום להתרשמויות בלבד, ולפיכך קשה להסיק מסקנות חד־משמעיות. אף-על-פי-כן ניתן להציע כמה מסקנות טנטטיביות. ברור כי בגרמניה היה נפוץ מידע רב על השמדת היהודים, ואולם עלינו להבחין בין רמות שונות של ידיעה".
היו מי שהשתתפו ברצח או ראו את הרציחות בעיניהם — חיילים, מנהלנים ועוד אנשים שהיו באתרי הרצח. אחרים — פקידים ואנשי התנגדות — שחיפשו מידע "יכלו רק לשער את הדברים בעיני רוחם", ומפני שהדברים האלה היו חסרי תקדים "לא היו מסוגלים להשיג בתודעתם את ממדיו המפלצתיים של הפשע". לפיכך, "מה שאחר כך נכלל במושג 'השואה' היה אפוא מציאות בלתי נתפסת, ולפיכך גם לא תאומן, אף לגביהם של אותם אנטי־נאצים שמלכתחילה חיפשו אחר מידע". רוב האוכלוסייה שמעה שמועות שעברו שלבי סינון רבים ולכן עיוותו את "מידת דיוקו של המידע... העובדה שלנגד עיניהם לא עמדו תמונות גרפיות באשר לאופן שבו בוצעו מעשי הרצח, המריצה את דמיונם של השומעים, וכאן ההסבר לסיפורים שנפוצו אודות מנהרות גז או המתה המונית בחשמל".
השאלה לא הייתה אפוא "מי ידע" אלא "מי רצה להאמין?" כלשונו של הנס מומזן. לפיכך אין ספק כי "הגרמנים חשו בעליל את חומרת הפשע שבוצע בידי המשטר שבו תמכו", אלא שהיה הבדל בין מי שהשתתפו באופן פעיל ברצח, שלא יכלו להדחיק את מה שעשו וראו, ובין "אלה שבגרמניה אשר השיגו את המידע בדרך עקיפין"; הללו "מסוגלים היו לדחקו לעמקי תודעתם. נראה כי הרוב המכריע של האוכלוסיה ברח ממידע כזה במתכוון, ובמיוחד כאשר הפחד מפני תגמול קרא דרור לרגשי אשמה, וגם כאשר התהליך היה הפוך — כשהמודעות לאשמה העלתה את הפחד מפני התוצאות. במשפט אחד: הם ידעו מספיק כדי לדעת כי מוטב להם שלא לדעת יותר".
במאמר אחר ניתח בנקיר את הטקטיקה שנקט המשטר בנוגע למידע על הרצח. בעבר היו שטענו, בעיקר ראול הילברג אבל גם רבים אחרים, ביניהם כותב הדברים האלה, שהייתה מדיניות החלטית של מחיקת עקבות הרצח והסתרת המידע עליו, אלא שבנקיר הצביע על גישה מתוחכמת של שחרור המידע, גישה שכינה אותה "ניחוש כפוי". "מתי וכיצד אותתו אמצעי התקשורת הנאציים, החזותיים והכתובים, לאוכלוסיה הגרמנית על הפתרון הסופי", שאל ובחן את העניין הזה על־ידי מעקב אחר "מה [ש]נאמר באמצעי התקשורת הגרמניים למיניהם... ובאיזה הקשר; באיזה מבנה לשוני השתמשה התעמולה הנאצית ומה היה התוכן הסמלי של התמונה ששידרה", ואבחן שתי טקטיקות חשובות. האחת, כשהואשמו הנאצים בידי בעלות הברית בביצוע פשעי מלחמה הם דחו את האשמה כהכפשה, ולעומת זאת כשהואשמו בהשמדת היהודים לא הכחישו ולא אישרו את טענת בעלות הברית אלא פשוט נמנעו מלהגיב. ברור שהשתיקה הזאת הייתה מכוונת. הטקטיקה האחרת הייתה חשיפה הדרגתית במאמרי המערכת של העיתונים החל מאביב 1942 "של משמעותו האמיתית של הפתרון הסופי". בנקיר הסיק וקבע:
מידע על הפתרון הסופי הועבר לציבור הגרמני בעקיפין, באמצעות מניפולציה צינית ובאוצר מילים שנתן רמות שונות של משמעות. בשיח האנטישמי שלהם השתמשו הנאצים בטכניקה של ניחוש כפוי. באי־מתן פרטים על מה שקרה באמת ליהודים, במניעת דיון ציבורי ובשימוש בשפה שכללה הנחות מוקדמות מרומזות רצו הנאצים שהגרמנים יעלו השערות על מה שבאמת קורה ליהודים וכך ייעשו אחראים להבנתם את המונח "הפתרון הסופי של השאלה היהודית".
בשנים האחרונות הרחיב בנקיר עוד את עיסוקו בשאלת היקף הידיעה על רצח היהודים אל מעגל שני — מחוץ לגרמניה. כיוון שכבר נעשה מחקר כלשהו על מידע שהגיע אל יהודים ומקומיים בארצות שנכבשו בידי גרמניה ריכז את התעניינותו במידע שהיה אפשר לקבל בצינורות המידע הרשמיים שהתיר הכובש. בעניין הזה העיר בסיכומה של סדנת הקיץ שהתקיימה ביד ושם ב-2009 שכשהיו הדברים אמורים באותה ארץ עצמה נהגה התקשורת הרשמית שבשליטת הגרמנים להתעלם לחלוטין מדיווח על מעצרים ומצודים במסגרת הפתרון הסופי (הוא ציין במיוחד את היעדר הדיווחים על מצוד "אצטדיון החורף" בפריז בקיץ 1942 , פעולה שהתבצעה לעיני התושבים המקומיים), אבל ניתן היה למצוא דיווחים על פעולות שננקטו בארצות אחרות; משמע, לא הייתה השתקה מוחלטת של "הפעולה הגדולה" שמתבצעת נגד היהודים. גם כאן אבחן אפוא גישה מתוחכמת של המשטר, גישה שהייתה וריאציה של זו שננקטה בגרמניה גופא.
המעגל השלישי שבחן בעשור האחרון היה העולם החופשי — מה היה היקף המידע בעולם החופשי, ובעיקר בידי שירותי המודיעין של בעלות הברית, והאופן שבו התפרש המידע הזה. זה היה הנושא של ספר המאמרים שערך והתבסס על כינוס שהתקיים בניו יורק ב-2003 , בעקבות פתיחתם של אוספים ארכיוניים של המודיעין הבריטי והאמריקאי בסוף שנות התשעים. במבוא לספר סיכם את תפיסתו בסוגיה הזאת, תפיסה שנשענה על בדיקותיו שלו ועל החומר שהובא בספר.
המאמרים שנכללים [בספר] ... מלמדים שהמערב השיג הרבה יותר מידע מפורט על השואה ממה שהניחו בעבר... אנו לומדים שמסרים נאציים מוצפנים שנקלטו [בידי הבריטים] מאז יולי 1941 חשפו את היקף רצח העם שמבצעת גרמניה. עד ספטמבר 1941 כבר אסף המודיעין הבריטי הוכחות חותכות שהנאצים מנהלים מדיניות של רצח עם בשטחים שנכבשו מידי ברית־המועצות. הפענוחים קובצו לרשימות יומיות לשימושם של מדורים לענייני ביון במפקדות הצבאיות והמדיניות. על סמך המידע הזה בלבד יכול היה צ'רצ'יל לדעת שמספר היהודים שנרצחו הגיע לעשרות אלפים.
המסרים המפוענחים מסרו נתונים על מחנות ריכוז, מחנות עבודה ומחנות השמדה. זמן ניכר לפני 1943 היה בידי הביון מידע על מעשי טבח וגירושים. האם הבינו המפענחים והמנתחים את משמעות הנתונים ואת השלכותיהם? האם השפיע הניתוח של החומר המודיעיני על קבלת ההחלטות של הדרג הפוליטי בנוגע להצלת יהודים? לדעתו של בנקיר נכשלו המפענחים, גם המומחים שבהם ובעלי הניסיון, בהבנת השלכותיו של המידע שהגיע אליהם. ובאשר לדרג הפוליטי, קבע בנקיר, "ניסיונותיהם של הנשיא רוזוולט וראש הממשלה צ'רצ'יל לעשות משהו להצלת יהודים באירופה הכבושה הופרעו לעתים קרובות בשל צרות מוחין ביורוקרטית ששלטה בכמה משרדי ממשלה או בשל רגשות אנטישמיים בדעת הקהל".
התעניינותו של בנקיר בסוגיית האפיפיור פיוס ה־-12 שייכת גם היא למעגל השלישי. הסוגיה הזאת, שהייתה אחת הראשונות שעלתה לדיון במסגרת המחקר על "המשקיפים" (bystanders) עוד בראשית שנות השישים של המאה הקודמת — עם עליית מחזהו של רולף הוכהות "ממלא המקום" על הבמות ועם פרסום ספרו של שאול פרידלנדר בנידון — לא ירדה מאז מעל הפרק. ואולם בשנים האחרונות התלהט הדיון בנושא בעקבות פרסומם של כמה ספרים על פיוס ה-12 עם חשיפתם של חומרים ארכיוניים חדשים ובעקבות כוונתה של הכנסייה הקתולית להעניק לו דרגת "קדוש". על הרקע הזה העמיק בנקיר חקור בנושא הזה בשנה האחרונה במסמכים חדשים שהגיעו ליד ושם ובספרות המחקר החדשה והיה בין הוגי סדנת ההיסטוריונים שהתקיימה במרס 2009 ביד ושם בעקבות שיתוף פעולה בין יד ושם למשרד הנונציו האפוסטולי בירושלים. מפאת מחלתו יכול היה להשתתף בפועל רק בחלק קטן מן הדיונים, אבל הוא היה שותף ליעל נידם-אורבייטו בעריכת ספר ההרצאות שנישאו בסדנה וראה בו חשיבות גדולה, בייחוד בכל הנוגע למחקרים אחרונים שהוצגו בסדנה והאירו באור חדש נושאים רבים השנויים במחלוקת במחקר. על־אף שלא פרסם דברים בכתובים אני יכול להעיד מתוך עבודתי המשותפת עמו שגם בסוגיה הזאת יישם את המתודולוגיה המחקרית הקפדנית שלו. הוא סלד מן האמירות הקיצוניות בנוגע להתנהגותו של האפיפיור ("האפיפיור של היטלר" היה כינוי פסול בעיניו), ובו בזמן ביקר את המבקשים להאדיר את שמו. הוא ביקש שהמחקר יבדוק לעומקן נקודות מפתח בכרונולוגיה של רדיפות היהודים מזה ושל פעילות האפיפיור ובתוך חוגי הכנסייה ובחוגים הקרובים לאפיפיור מזה מתוך סינכרוניזציה — כדי להגיע למסקנה בלתי מוטית ומעוגנת כראוי במציאות ההיסטורית בדבר עמדותיו של האפיפיור. כחוקר רציונלי ביקש לראות באפיפיור קודם כל מנהיג פוליטי והאמין שפתיחתו בעתיד של הארכיון הסודי של הווטיקן תוסיף לנו מידע היסטורי חשוב ביותר בסוגיה הזאת.
מנגנוני שיתוף הפעולה הפוליטיים והביורוקרטיים שבנו את מבצע הרצח
בשנים האחרונות ביקש בנקיר להרחיב את המחקר בעניין האופן שבו אורגן מבצע הרצח הכלל אירופי לאחר שרעיון הפתרון הסופי כבר הגיע לכלל גיבוש, כלומר מ-1942 ואילך. למעשה מדובר בהמשך המתבקש לספרו של כריסטופר בראונינג, הדרך אל הפתרון הסופי. מאמץ מחקרי עצום הוקדש בעשרות השנים האחרונות לבירור הדרך — הרעיונית והמעשית — שהובילה אל הפתרון הסופי. ואולם באשר לארגון הרצח וביצועו משעה שגובש הרעיון, באביב 1942, יש בידינו אמנם מחקרים רבים, אבל רק בנוגע לביצוע בארצות השונות ולא מחקר אינטגרטיבי. הספרים הכוללים על השואה מפצלים אפוא בדרך כלל את תיאוריהם על המתרחש מאז אביב 1942 לפי ארצות ואינם מעניקים לנו תמונה אינטגרטיבית. אך כיצד תואם הרצח באופן כלל אירופי ומהו הקשר בין מקומות רחוקים לכאורה? וכיצד נפרשה רשת הביצוע על פני המרחבים העצומים שבשלטון הנאצי? בנקיר ביקש לפעול להנחת תשתית שתאפשר להגיע לראייה אינטגרטיבית כזאת. לשם כך תוכננו בהנהגתו שני פרויקטים גדולים במכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם: פרויקט אתרי
הרצח ופרויקט השילוחים. פרויקט אתרי הרצח נועד ליצור תמונה מלאה ככל האפשר של כל אתרי הרצח בשטחי ברית-המועצות — מיקומם, מספר הנרצחים בהם ומקומות מוצאם, מי היו מבצעי הרצח ועוד. פרויקט השילוחים נועד להביא לידי רישום מלא של כל הטרנספורטים של יהודים שבוצעו בימי הרייך השלישי — מנין ולאן, מספר המובלים בכל טרנספורט ועוד. ככה אנחנו עתידים לקבל לראשונה מידע מקיף ומדויק יותר על שני היבטים מרכזיים של מבצע הרצח — הרציחות בידי יחידות ניידות (איינזצגרופן, משטרה גרמנית, יחידות צבאיות, יחידות עזר מקומיות ועוד) בכל מרחבי השטחים שנכבשו מברית-המועצות, ומערך ההיסעים המורכב והמתוחכם של יהודים מכל שאר חלקי יבשת אירופה.
בירור דרכי ההתמודדות עם המורשת הנאצית — האשמה הגרמנית — לאחר השואה
שאלת חשבון הנפש של עמי אירופה, ובייחוד הגרמנים, לנוכח גודלו והיקפו של הפשע כלפי היהודים העסיקה מאוד את בנקיר במחקרו, בייחוד בשנים האחרונות.
זמן קצר לאחר שהחל לכהן בתור ראש המכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם יזם כינוס בין־לאומי בנושא "היהודים חוזרים. שובם של היהודים לארצות מוצאם אחרי מלחמת העולם השנייה". בכינוס הזה ובקובץ המאמרים שצמח ממנו ביקש מן המשתתפים להתייחס לא רק למצב שלאחר תום המלחמה אלא למחשבות ולתכניות שעלו מאז התפנית הגדולה במלחמה בראשית 1943 (לאחר התבוסות הגרמניות באל-עלמיין ובסטלינגרד), כשהפסדה של גרמניה במלחמה נעשה אפשרות ראלית. הוא התעניין בייחוד בעמדותיהן של הממשלות והאוכלוסיות באירופה בעניין שובם האפשרי של היהודים ששרדו מתוך תביעה להשתלב מחדש בחברה שישבו בה קודם ולקבל בחזרה את הרכוש שנלקח מהם, בעיקר את דירותיהם ועסקיהם. במבוא שכתב לקובץ המאמרים הביא את מסקנתו המדכאת למדי שאמנם כל הממשלות הצהירו לכאורה שיחזירו לקדמותו את המצב ששרר לפני המלחמה והכיבוש, אבל ידעו שהשבת הרכוש, גם במדינות שלא שררה בהן אנטישמיות, תיתקל במכשולים רבים. היה ברור שלא יהיה בכוחן של ממשלות בארצות רבות לאחר המלחמה להורות לאנשים לפנות את בתיהם שהיו שייכים קודם לכן ליהודים או לעזוב משרות שאוישו בעבר בידי יהודים; ממשלה שתעז לעשות זאת תבצע התאבדות פוליטית. הוא הביא דוגמאות מפולין, צרפת וגרמניה — בכולן ראו אפילו המתונים ביותר ומי שהיו אנטי־נאצים ביהודים אחרים וזרים, קטגוריה מיוחדת שאינה נכללת באופן אינטגרלי במסכת השיקום הלאומית. הוא הגדיר את היחס כלפי היהודים השבים למקומם בחברות האירופיות ערב תום המלחמה ומיד אחריה כ"קבלת פנים צוננת במקרה הטוב".
במבוא לקובץ המאמרים שהתפרסם בעקבות הכינוס הבין-לאומי של יד ושם "משפט ושואה" (שהתקיים בדצמבר 2006) תהה בנוגע למשפטים הראשונים שנערכו לפושעי המלחמה בנירנברג ושאל: "השואה לא הייתה נושא מרכזי באף לא אחד משלושה עשר המשפטים של בית הדין הצבאי הבינלאומי שנערכו בגרמניה בין 1945 ל-1949 ... מדוע היה זה
כך?"
אך עיקר התעניינותו בסוגיה הזאת הייתה מכוונת אל הגרמנים ואל שאלת התמודדותם עם האשמה מיד לאחר תבוסתם. הוא הקדיש לכך את אחד ממחקריו האחרונים, מחקר שכתב בעת שכבר נאלץ להתמודד פיזית ונפשית עם מחלתו הקשה. המחקר נעשה לצורך כתיבת מבוא היסטורי לתרגום העברי של ספרו של קארל יאספרס, שאלת האשמה, שערך בנקיר עם עמיתו הפילוסוף מן האוניברסיטה העברית, יעקב גולומב.
עם תום מלחמת העולם השנייה הפכה שאלת האשמה הקולקטיבית של העם הגרמני על פשעי הנאצים למוקד לדיון ציבורי הן בגרמניה והן מחוצה לה. בוויכוח שהתנהל בסוגיה זו ניכרו שתי השקפות מנוגדות: היו שטענו שאין לרחם על הגרמנים; תוקפנותם טבועה בטבעם וכולם אשמים באורח קולקטיבי בפשעי הנאצים... לעומת המקטרגים היו שכפרו בעצם הרעיון של אשמה קיבוצית המוטלת על הגרמנים וביקשו להקל בעונשם... גם בציבור היהודי נחלקו הדעות, ודווקא בקרב יוצאי גרמניה נמצאו מתנגדים לא מעטים לתזת האשמה הקולקטיבית של הגרמנים...
עם קריסת הרייך השלישי הפכה שאלת אשמת גרמניה לסוגיה בוערת גם בציבור הגרמני. אך בגרמניה עצמה נמצאו רק מעטים שהעזו לטעון בזכות אשמה קולקטיבית של העם כולו... מן הבחינה הציבורית פוליטית הייתה השאלה שעלתה — מה גבולות האחריות של הגרמנים כעם למעללי המשטר הנאצי? הווי אומר, הסוגיה שהטרידה את בני התקופה לא הייתה מי אשם בפרוץ המלחמה, אלא שאלה אחרת לגמרי: האם הגרמנים אשמים בכפירה בעקרונות הבסיסיים של התרבות האנושית. באווירה זו כתב קארל יאספרס (Jaspers) את חיבורו שאלת האשמה.
בנקיר הדגיש את אומץ לבו הציבורי של יאספרס שדבריו "נגעו... בעצב רגיש ועורר את נושא השואה, שהציבור הגרמני רצה למחוק מתודעתו", נטייה שרווחה בקרב רבים בציבור הגרמני משהחל להיוודע דבר הפתרון הסופי, ובייחוד מאז 1942 ואילך — עניין שבנקיר הצביע עליו כאמור במחקריו הקודמים ושב והדגיש במאמר הזה. "בני התקופה סירבו להכיר
במשמעות הייחודית של רצח היהודים. בוויכוח סביב שאלת האשמה של הגרמנים ומידת אחריותם לאנטישמיות נדחק רצח היהודים מהתודעה ומסדר היום הציבורי. קארל יאספרס וולפגנג פייל (Veil) נמנו עם המעטים שהוקיעו את התנהגות הגרמנים בשל אדישותם לנוכח גירוש היהודים למוות".
בנקיר הראה שחוגים ואישים שונים בגרמניה היו מעורבים בדיון, אבל הכל פסחו על השאלה הרגישה של השמדת היהודים. "שואת היהודים נדחקה לשולי התודעה לאחר המלחמה גם משום שהנרטיב ששלט בשיח האינטלקטואלי אחרי 1945 הדגיש שגרמניה הייתה הקרבן הראשי של הנאציזם, וייחס את צרות המדינה לכוחו המגנטי של היטלר תוך הענקת זיכוי מוחלט לעם הגרמני".
אמנם בעלות הברית ניסו להשפיע על דעת הקהל בגרמניה בדרכים שונות והנהיגו דה-נאציפיקציה, אך גם זו "לא סייעה להחדרת תודעת אשמה באוכלוסייה". לתעמולתן לא הייתה השפעה של ממש וצורכי המלחמה הקרה השפיעו לרעה על מידת הנחישות בביצוע הדה־נאציפיקציה. יתרה מזאת, "הפסקת הדה-נאציפקציה השאירה את האליטות בתפקידיהן" ובשל כך "נוצר קשר של שתיקה על פעילותן בתקופה הנאצית". אם נוסיף לכך את המשך קיומה של אנטישמיות רחבה ואת רצונן של הכנסיות — שמקצתן אמנם ביקרו את השלטון הנאצי בימי הרייך השלישי — לקרב אליהן מחדש את הציבור, הרי ברור שההשכחה הייתה השאיפה העיקרית ששלטה בימים ההם בגרמניה.
על רקע הנטייה הכללית בגרמניה בולטת חשיבות עיסוקו [של יאספרס] בשאלת האשמה, ובמיוחד עיונו המעמיק בשאלת האשמה ה"מוסרית" וה"מטפיזית". דווקא מתוך שהוא מסרב להכיר בהאשמה הגורפת והבלתי מובחנת של העם הגרמני, יאספרס מגדיר את המרחב שבו אפשרי ונדרש המהלך הערכי של הכרה של הגרמנים באשמתם: אשמה במה שמעבר לשאלות הפוליטיות והפליליות, האשמה שבהליכה בתלם של דרישותיה של מה שיאספרס מכנה "המדינה הפושעת". עניינה של התודעה הזאת הוא בערכים האוניברסליים של הסולידריות והחמלה בין בני אדם, עמידתו האישית של האדם מול מצפונו שלו ומול אלוהיו. בכל אלו יש קריאה — יוצאת דופן בזמנה — להעמיק להתבונן נכוחה במה שהתרחש ובמקומו של כל יחיד במהלך האירועים ולצאת לדרך של תמורה עמוקה, של היטהרות רוחנית ושל חידוש המחויבות לערכים ההומניסטיים של המסורת הגרמנית שנרמסה ברגל כה גסה בתקופת השלטון הנאצי.
התיאור המרגש הזה של משמעות דיונו האינטלקטואלי של יאספרס מיד לאחר קריסת הרייך השלישי ולאחר השואה מגלה לדעתי גם מדוע נמשך בנקיר לעסוק ביאספרס: בנקיר מצא בו ייצוג לשאיפותיו ולחקירותיו שלו עצמו. במחקרו סירב כאמור גם בנקיר "להכיר בהאשמה הגורפת והבלתי מובחנת של העם הגרמני". כמו יאספרס ביקש גם הוא לראות "מעבר לשאלות הפוליטיות והפליליות" אל תוככי ההתנהגות האנושית ואל נפתולי החשיבה של הגרמנים לגוניהם — מה הביאם לעמוד מנגד כשנלקחו שכניהם מבתיהם וכשהמידע על הנורא מכל הגיע לאוזניהם — כלומר, "להעמיק להתבונן נכוחה במה שהתרחש ובמקומו של כל יחיד במהלך האירועים". בנקיר היה אדם מפוכח וביקורתי גם מבחינה פוליטית, אך לא היה איש של הפגנות והכרזות. אבל מחקריו והרצאותיו לקהלים רבים והפרויקטים המגוונים שיזם ופיתח במסגרת תפקידו ביד ושם וכפרופסור באוניברסיטה העברית, ההנחיה הקפדנית שלו את הסטודנטים בקורסים שלימד ובייחוד את החוקרים הצעירים שהדריך היו בעיניו דרך להקנות לציבור כלים לניתוח העבר שיועילו גם לניתוח ההווה — לצורך "חידוש המחויבות לערכים ההומניסטיים".
עם פטירתו הלך מעמנו חוקר מעמיק ומשפיע, עמית וידיד. התקיימו בו דברי החכם בן סירא מלפני למעלה מאלפיים שנה:
אל תמנע דבר בעולם, אל תצפין את חכמתך.
כי באומר נודעת חכמה, ותבונה במענה לשון.
... אל תהי גבהן בלשוניך, ורפי ורשיש במלאכתך.
... היה ממהר להאזין, ובאורך רוח השב פתגם.
... דרוש וחקור, בקש ומצא — והחזקתה ואל תרפה.
... עקבות לב טוב פנים אורים, ושיג ושיח מחשבת עמל.
יהי מפעלו המחקרי יד לזכרו.
![פרופ' דוד בנקיר ז"ל](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/styles/main_image/public/Bankier.jpg?itok=AF7NSC-q "פרופ' דוד בנקיר ז"ל")
![פרופ' דוד בנקיר ז"ל](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/Bankier.jpg "פרופ' דוד בנקיר ז"ל")
