מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יד ושם – קובץ מחקרים, ל"ז [2] (2009)

ד"ר דוד זילברקלנג

כרך הזה של יד ושם – קובץ מחקרים מוקדש לזכרו של פרופסור פרנקלין ליטל ונפתח במאמר עליו פרי עטו של יהודה באואר. הקובץ כולל חמישה מאמרי מחקר במגוון נושאים ושני מאמרי ביקורת על ספרים חשובים שראו אור בעת האחרונה. שלושה מאמרים מציגים ומנתחים שלושה סוגים שונים של תיעוד: דן מכמן ושרית שביט על חליפת המכתבים משנות השישים בין לני יחיל לחנה ארנדט בנוגע למשפט אייכמן, העם היהודי ומדינת ישראל; לַסלו קַרשאי על יומנו של ראש ארגון צלב החץ פרנץ סָלאשי משנות המלחמה 1943-1944; וקלוד קליין על עדות של ניצולה מ-1944 אחרי בריחה מפרכת מצרפת לשווייץ.  מאמרו של אולה סילוונוינן על בריתה של פינלנד עם גרמניה הנאצית, המהווה צעד חלוצי בבחינה גלויה של חלקה של פינלנד במלחמה ובשואה, ומאמרו של רוני שטאובר על הוויכוח הפנימי במשרד החוץ הישראלי בנוגע לשילומים וליחסים עם גרמניה בצד מאמרי הביקורת של נתן שניידר על ספרו של דב שידורסקי גווילים נשרפים ואותיות פורחות וזה של יפעת וייס על Deutsche gegen Deutsche של משה צימרמן, משלימים את הקובץ העשיר והמגוון.

לחץ כאן להזמנה

 

תוכן העניינים

תקציר

ב-1963 פרץ "פולמוס ארנדט" בעקבות פרסומם של מאמרים וספר (אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנליות של הרוע) על משפט אייכמן והשלכותיו מאת הפילוסופית היהודייה האמריקאית ילידת גרמניה חנה ארנדט. הדי הפרשה מורגשים עד היום ופולמוס ארנדט שימש בלי ספק זרז לדיונים הן בסוגיות היסטוריות הן בסוגיות יסוד פילוסופיות הנוגעות לשואה. הפולמוס הזה כבר נדון גם במחקר מהיבטים שונים.

המאמר שלפנינו חושף ומנתח תכתובת לא מוכרת עד כה בין ההיסטוריונית הישראלית ילידת גרמניה לני יחיל ובין ארנדט בעקבות הידידות שהתפתחה בין השתיים בעת שהותה של ארנדט בישראל באפריל 1961, כשדיווחה על המשפט. הן המשיכו להתכתב ממאי 1961 ועד אביב 1963, כשנחשפה יחיל למאמריה של ארנדט. ההתכתבות עוברת שוב ושוב מעניינים אישיים לסוגיות פילוסופיות ופוליטיות ומעידה על המעבר מקשר קרוב אל משבר וקרע מוחלט אחרי פרסום מאמריה של ארנדט. ב-1971 שלחה יחיל אל ארנדט מכתב אחרון (שעליו לא באה תשובה) בניסיון שווא לחדש את הקשר. ההתכתבות המרתקת, המתורגמת מגרמנית ומתפרסמת במלואה בצד המאמר, מוסיפה פן שלא היה מוכר עד כה למחלוקת, פן שמתברר כי נודעה לו חשיבות רבה עקב השפעתו על האופן שבו חיברה יחיל את מחקרה העצום על השואה – השואה: גורל יהודי אירופה, 1932-1945.

תקציר

על-אף שפינלנד לחמה לימינן של מדינות הציר בשנים 1941-1944 נהנו הפינים עד כה ממוניטין ללא רבב בכל הנוגע לשואה ולפשעי המלחמה של הנאצים. פזמון חוזר בשיח הציבורי הפיני הוא שפינלנד נלחמה את מלחמתה שלה ולא היה לה  כל קשר לזוועות הנאצים.  במאמר הזה מנתח המחבר את הרקע להיווצרותן של התפיסות האלה שיש לו קשר הדוק למעמדה של פינלנד אחרי המלחמה בתור שכנה הגובלת בברית-מועצות לשעבר. המאמר גם מציג ניתוח ראשוני של ממצאים שהתקבלו ממחקרים חדשים ומערערים על השקפותיהם המקובלות של ההיסטוריונים.

תקציר

יומנו האישי של ראש ארגון צלב החץ פרנץ סלשי (1897-1946), ששב והתגלה לא מכבר, מאיר באור סנוורים את המערה החשוכה של נפשו של האיש. סָלאשי היה אדם בלתי נסבל שניתן לומר עליו שפיו ולבו היו שווים. אין כל סתירה בין נאומיו בפומבי וכתביו שבדפוס ליומן שכתב בשנים 1943-1944. לא פעם הצהיר בתקופה הזאת שגרמניה ובעלות בריתה ינצחו במלחמה,על-אף שהיה קצין מקצועי לעילא, סרן במטה הכללי של הצבא ההונגרי, עד שהתפטר ב-1935. הוא תיעב את היהודים ויומנו מגלה שהיה לו מידע מכלי ראשון על חורבנה של יהדות אירופה. ניתוחי המצב הפוליטיים שלו אינם מעידים על תבונה יתרה ורמתם כשל חיבורו של תלמיד תיכון אנאלפביתי למחצה. גם אחרי שקוראים את השתלחויותיו ביהודים, את תלונותיו על התנהגותו של העוצר הורטי ואת לעגו על האפיפיור פיוס השנים-עשר ועל הכנסייה הקתולית עדיין אין תשובה על שאלת היסוד: כיצד הצליח האיש הזה לארגן בתוך שלוש שנים (1935-1938) את תנועת ההמונים הימנית החזקה ביותר בתולדות הונגריה?

תקציר

מכתבה של אמי, שנכתב ב-1944, אחרי שמשפחתנו נכנסה לתחומי שווייץ באופן לא חוקי, הוא הבסיס למאמר הזה. המכתב התגלה ב-2004 בארכיון בשווייץ. הוא נכתב גרמנית יפה והוא מתפרסם בליווי הערות ומבוא. כדי להשיג סיוע כספי מארגון צדקה שווייצרי התבקשה אמי לתאר את הקורות אותה ואת משפחתה מ-1939 ואילך. תוכן המכתב יכול להיחשב כתמצית מייצגת של חיי היהודים בשנות המלחמה: הסיפור מתחיל בפולין, נמשך במערב אירופה ומסתיים עם המלחמה ועם הכיבוש הגרמני בצרפת. המכתב מתאר את התנאים ששררו ב"אזור החופשי" של צרפת ומגיע לשיאו בבריחה היוצאת דופן של משפחתנו, דרך שטח ההפקר ומעבר לגבול, אל שווייץ הניטרלית.

תקציר

המחקר הזה דן באריכות בהתחבטויותיהם של דיפלומטים ישראלים, ובעיקר שר החוץ משה שרת, בכל הנוגע לקשרים מדיניים עם גרמניה המערבית בשנים שאחרי הסכמי השילומים. המאמר מנתח את הגורמים להתנגדותו העקבית של שרת למעבר מהיר מקשרי שילומים בדרג נמוך ליחסים דיפלומטיים מלאים, ומסביר מדוע שינה את דעתו לקראת סוף 1955. בשעה שמחקרים קודמים הדגישו את ההתנגשות בין דעת הקהל בישראל לאנשי משרד החוץ, הדיפלומטים המקצועיים, המאמר שלפנינו מציג תמונה שונה ומורכבת יותר של עמדותיהם של הדיפלומטים הישראלים כלפי גרמניה בשנים 1953-1955. הטענה המרכזית היא שעיכוב היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה הושפע לא רק מן החשש מפני דעת קהל שלילית בישראל, אלא גם מהערכותיו של משרד החוץ בנוגע למעמדה הפוליטי של גרמניה. הדיפלומטים הישראליים שעסקו בכך התייחסו לא רק לשאלות של דיפלומטיה מעשית אלא גם ביטאו את הצורך של ישראל לא לשכוח לעולם את השואה וכן ספקנות באשר למניעי הממשל במערב גרמניה ויחסו ליהודים, לישראל ולמדינות ערב.

 

מאמרי ביקורת

מאמר ביקורת על הספר: Moshe Zimmermann, Deutsche gegen Deutsche. Das Schicksal der Juden 1938-1945, Berlin: Aufbau, 2008, 315 pp.

תקציר

שורה ארוכה של היסטוריונים, רובם יהודים ילידי גרמניה, הקדישו שנים רבות לחקר תולדות היהודים בגרמניה הנאצית. ואולם רובם, כמעט בלי יוצא מן הכלל ובלי קשר לדור שאליו הם שייכים, בחרו לעסוק ביהדות גרמניה בשנים 1938-1939. ספרו של משה צימרמן ממלא את החסר. צימרמן סוקר סקירה שיטתית את תולדות היהודים בגרמניה, מפוגרום ליל הבדולח ועד להשמדתה של יהדות גרמניה במחנות ההשמדה במזרח, ומנתח סוגיות רבות כגון החקיקה האנטי-יהודית, הטרור, הוקעת החפים מפשע, ההשפלה, גזל הרכוש, עבודת הכפייה, הגירושים לגטאות במזרח ותהליך ההשמדה. הכותב רואה את חורבנה של יהדות גרמניה, כמו של יהדות אירופה בכלל, כ"תוצאה מתבקשת של הכוונה הקיצונית מלכתחילה להיפטר מן היהודים, כוונה שהשתלבה ביצירת הכלים שאפשרו את מימושה הלכה למעשה".

מאמר ביקורת על  הספר: דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל וניסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2008, 552 עמודים

תקציר

הספר הזה עוסק בתפקיד המכונן שנודע לספריות ולספרים בעיצוב דמותה הלאומית של ישראל. בחיבור ההיסטורי הזה הספריות בערים, בעיירות ובכפרים והספרים שאוחסנו בהן הופכים לגיבורים בסיפור אפי כמעט על תרבות עתיקה ששיקמה והמציאה את עצמה מחדש בארצה שלה. זהו סיפורן של הספריות הציבוריות וספריות הפועלים שהוקמו בתל אביב ובחיפה בשנות העשרים והשלושים, עוד לפני קום המדינה. שידורסקי, המנהל בגמלאות של בית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים, מקשר את הספרים לארץ ואת הספריות לכינון המדינה. הוא חקר בדקדקנות את גורלם של ספרים יהודיים בתקופת השואה, בשעות האפלה של הביזה, ההחרמות וההשמדה השרירותית. ואולם חלק הארי של הספר מוקדש לשחזורו של הקורפוס היהודי ובכלל זה היריבות בין יהדות צפון אמריקה למדינת ישראל על הזכויות על ספרים שלא נמצאו להם בעלים שיתבעו עליהם חזקה ועבודתה של הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים שעמלה להשיב ספרים חסרי יורשים ובעלים אחרי המלחמה.