דן צימרמן

דן צימרמן נולד ב-17 באפריל 1919 בבודפשט בשם גיאורג (ג'יורי). ילדותו עברה עליו בעיירה פופראד, למרגלות הרי הטטרה בסלובקיה. העיירה פופראד מנתה אז כ-5,000 תושבים, מהם כמה מאות יהודים.

כשמלאו לדן עשר שלחו אותו הוריו ללמוד בגימנסיה בעיר קז'מארוק, המרוחקת כ-20 ק"מ מפופראד. לאחר שלוש שנים עברו הוריו לגור בעיר ז'ילינה, שם למד דן בבית-ספר ריאלי. עד לבגרותו לא נתקל דן ברדיפות אנטישמיות וגם לא היה לו קשר לתנועה הציונית.

בשנת 1939 נפגש דן עם יעקב רונן ("בניטו", חבר קיבוץ העוגן) שהגיע לפופראד מטעם ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר". כמה חודשים מאוחר יותר כבר בחרה בו התנועה לשמש כמנהל של מושבת הקיץ של התנועה, שבה השתתפו כ-100 ילדים. בהמשך השתייך דן לפלוגת ההכשרה בברטיסלאבה.

בשנת 1940 דן גויס לצבא הסלובקי, ליחידת עבודה מיוחדת ליהודים. די מהר התגלתה יכולתו הטכנית והשכלתו והוא הצליח לקבל תפקיד של פקיד במחלקת הבריאות של הצבא הסלובקי. למזלו של דן, בתוך זמן קצר המרכז היהודי פדה אותו מן הצבא והוא חזר לפלוגת ההכשרה. בחיי הפלוגה של ברטיסלאבה הוא הכיר את חנה רייך, אשתו לעתיד.

בשנת 1942, בלחץ הנאצים, נסגרו כל ההכשרות של התנועה בסלובקיה. מצב היהודים הלך והורע ובתוך זמן קצר כבר נודע לדן ולחנה שמתחילים לגרש את כל הנערות הלא נשואות ולשלוח אותן ברכבות למחנות. דן וחנה מיהרו להינשא בעירה של חנה, טרנצ'ין, ולברוח יחד ברכבת לבודפשט. שנים רבות אחר-כך חשו שניהם אשמה על שלא לקחו איתם את הוריה ואחותה הקטנה של חנה, שגורשו למחנות ההשמדה ונספו שם.

על הימים הראשונים בבודפשט סיפר דן:

הגענו לעיר בודפשט במארס 1942. הצבא הגרמני עדיין לא הגיע להונגריה. לעומת פליטים אחרים שהגיעו לעיר באותו זמן, היה לי יתרון גדול מאוד, דיברתי הונגרית שוטפת. חנה הבינה הונגרית אבל דיברה במבטא זר, והייתה צריכה להיזהר בפני מי היא מדברת. יתרון נוסף שהיה לי הוא תעודת הלידה ההונגרית שלי, שהרי נולדתי בקרבת בודפשט. לכן בתקופה הראשונה לשהותנו בבודפשט הזדהיתי בשמי האמיתי, גיאורג צימרמן, כיהודי. בהמשך התעודה הזאת שימשה לי בסיס טוב לקבלת תעודות נוספות...

הקושי הראשון בהתאקלמות בעיר היה מציאת דירה. זה לא היה עניין פשוט כלל וכלל. כדי לשכור דירה היה צורך להופיע ברשימת הדיירים של שוער הבית. בבודפשט של אותם ימים לכל בית משותף היה שוער שהחזיק ברשותו את רשימת הדיירים בבניין. כדי להצטרף כדייר חדש בבניין היה צריך להציג בפני השוער טופס שמעיד על רישום במשטרה. הטופס הזה הכיל את כל פרטיו האישיים של הדייר, והיה צריך ללכת למשטרה כדי להירשם שם ולהחתים אותו. חברנו מימיש יכול היה להשיג לנו טופס מזויף בעזרת חבריו מהעולם התחתון, אך טופס כזה עלה 100 עד 200 פֶּנגוֹ וזה היה הרבה כסף בעבורנו...

כמה חודשים לאחר שהגענו לבודפשט, הצליחו להגיע לשם גם הוריי ואחי בנדי. כאשר החלו הגירושים ההמוניים הם ברחו מפופראד לדרום סלובקיה, קרוב לגבול. ... למחרת הם נסעו ברכבת לבודפשט, למרות שזה היה מסוכן מאוד, עקב הבדיקות הקפדניות שביצעה המשטרה ברכבת...

היה עליי לשוב ולחפש דירה חדשה, להשיג טפסים חדשים ולהחתים אותם במשטרה כדי להגישם לשוער הבית. ואז, במצב של חוסר ברירה מוחלט, החלטתי לקחת טופס ולצייר עליו בעצמי את החותמת של המשטרה. החותמת שהיה עליי לזייף הייתה עשויה מפלדה. צבע הדיו היה שחור. בחלק החיצוני של החותמת, מסביב, היה כתוב מספר באותיות רומיות, זה היה המספר של תחנת המשטרה האזורית. באמצע החותמת הודפס התאריך.

כדי לבצע את הזיוף קניתי נייר העתקה, טוש שחור ועט. העתקתי את צורת החותמת בעזרת נייר העתקה, מתוך טופס לדוגמה שנתנה לי בת-דודתי. לאחר מכן עברתי על הצורה שהעתקתי בטוש שחור, לא בצורה מדויקת אלא בקו לא רצוף, ממש כפי שזה נראה כאשר מחתימים בחותמת אמיתית ולוחצים עליה חזק.

את הטופס החתום הבאתי לאימי ואמרתי לה שהתעודה טובה. כמובן שחסכתי ממנה את המידע שהחותמת מזויפת. אימא הייתה מרוצה, הגישה את הטופס לשוער הבניין של הדירה החדשה והכול הסתדר. זאת הייתה הפעם הראשונה שזייפתי תעודה...

לאחר שהצלחתי לזייף את טופס הרישום בעבור אימי, היה זה אך טבעי שהמיומנות שרכשתי תשמש אותי גם הלאה. וכך התחלתי להתמחות בזיוף התעודות של המשטרה, והמשכתי בזיוף של מסמכים אחרים...

השמועה על מומחיותי החדשה עברה מפה לאוזן בין חבריי והעניין התפתח עד כדי כך, שהתחלתי להחזיק בתיקי דרך קבע את כלי העבודה שלי, טוש ועט, והיו לי גם כמה דוגמאות של חותמות. כאשר הייתי פוגש ברחוב חבר שביקש ממני תעודה מסוימת, הייתי נכנס לבית-השימוש הציבורי הסמוך, ובתוך כעשר דקות מצייר את החותמת ומוסר לו את המסמך. עשיתי את העבודה גם בבית, אך זה עדיין זה לא היה בצורה מסודרת, עדיין לא הקמתי בית-מלאכה.

          דן צימרמן, מעבר לרף גבוה, ביוגרפיה שכתבה מפיו בתו רותי ליאור (צימרמן)

בחודשים שלאחר מכן ייסד דן בית-מלאכה קטן לזיוף תעודות שהלך והתפתח והציל, בתוך השנתיים שבהן דן שהה בבודפשט, מאות יהודים ממוות בטוח.

חברי ההנהגה יוצאי סלובקיה שהפכו להיות להנהגת המחתרת, המשיכו למעשה באותם התפקידים שנקבעו לפני הכיבוש, תוך הרחבתם בשל התנאים החדשים: רפי פרידל (בנשלום) המשיך לייצג את השומר הצעיר כלפי חוץ.... דן צימרמן, שהתמחה בנושא הזיוף, המשיך להיות אחראי על תחום זה שהפך לאחת המשימות העיקריות.

          ד"ר אביהו רונן (בנו של "בניטו" מקיבוץ העוגן), הקרב על החיים (מבוסס על הדוקטורט שלו), עמוד 71

ב-19 במארס 1944 נכנסו הגרמנים לבודפשט. כמה חודשים מאוחר יותר נודע לחברי המחתרת שהבולשת הגרמנית מכירה את שמו של דן צימרמן כמומחה לזיוף התעודות עבור היהודים והיא עורכת אחריו מצוד. אז הוחלט שדן יברח לרומניה בדרך לעלייה לארץ. בדרך מלאת סכנות הצליח דן לחצות את הגבול לרומניה ולהגיע לנמל קונסטנצה משם הפליג על האונייה "בוּלבוּל" לכיוון הארץ. בדרכה לאיסטנבול חזו נוסעי ה"בולבול" בטביעתה של האונייה "מפקוּרה", שהפליגה בקרבתם ובטביעתם של הרוב הגדול של נוסעיה, רבים מהם חברים קרובים ובני משפחות של הנוסעים על הבולבול.

בהגיעו לארץ הצטרף דן לחנה אשתו בקיבוץ העוגן, ששכן עדיין בנקודה זמנית ליד כפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע. חנה הגיעה כמה חודשים קודם לכן בעזרת סרטיפיקט חוקי. בשנת 1945 בקיבוץ העוגן נולד לחנה ודן בנם הבכור, יגאל.

בשנת 1949, תוך כדי קרבות מלחמת השחרור, התגייס דן למאמץ המלחמתי על-ידי הכנת חומר נפץ במעבדה קטנה שהוקמה לשם כך בפאתי הקיבוץ ליד כפר-סבא. במעבדה נעשה שימוש במכונה שמיועדת לייצור גומי. באחד הימים המכונה התחממה מאוד וכתוצאה מכך נוצר פיצוץ גדול. דן שפניו היו קרובות למכונה, ספג את הפיצוץ בעיניו וכתוצאה מהפציעה התעוור בשתי עיניו. זה היה אסון גדול. דן היה בן 30 וכל החיים היו לפניו. הפציעה הקשה והידיעה שהעיוורון נגזר עליו להמשך חייו, לא שברו את רוחו ובתוך כמה חודשי שיקום החליט שהוא ממשיך במסלול שהתווה לעצמו קודם לפציעה. הוא החליט לנסוע ללימודי כימיה של הגומי בארה"ב, החלטתו התקבלה חרף חוסר אמונה כללי וספקנות של רבים לגבי יכולתו של עיוור ללמוד כימיה ולעבוד במעבדה. דן התקבל ללימודים בארצות הברית לאחר שהוכיח ידע ונחישות רבה לעבור את כל המכשולים בדרך.

בתחילת 1952 דן, חנה ויגאל חזרו לארץ ובתוך שבועות מספר נולדו למשפחה שתי בנות תאומות, רותי ומרתה. דן, שהביא עימו מארצות הברית ידע רב, ניסיון וקשרים בתעשיית הגומי בארצות הברית, חזר לעבודה במעבדה של מפעל הגומי בקיבוץ. את המעבדה הזאת, שהשתכללה מאוד עם השנים, ניהל לאורך 17 שנים. הוא נודע בכל הארץ כמומחה לכימיה של הגומי. כמה שנים מאוחר יותר קיבל את פרס קפלן, ובעקבות זאת פורסמו בעיתוני הארץ עשרות כתבות על הישגיו.

בכל השנים, מאז פציעתו ועד לגיל מבוגר, נודע דן כסיפור הצלחה של שיקום מפציעה קשה. אגף השיקום של משרד הביטחון הפנה אליו פעמים רבות פצועי צה"ל, ובמיוחד עיוורים, כדי להיווכח שאפשר לנצח את הנכות, ובמיוחד נכות קשה כמו עיוורון.

עדות ליכולת יוצאת הדופן של דן להשתקם ולבנות לעצמו חיים רגילים ניתן למצוא במחקר שערכה מאיה ג'ייקובס בשנת 2006 במסגרת עבודת הגמר שלה לתואר שני בפסיכולוגיה. נושא העבודה שלה היה: "לנוכח העיוורון - תחושות אושר ושביעות רצון מהחיים בקרב עיוורים". בפסקה המסכמת של עבודתה כתבה מאיה:

תובנה משמעותית נוספת קשורה בהשתאות שאני חשה אל מול יכולת ההתאוששות האנושית במצבי חיים קשים, והתקווה שיכולת זו נושאת עימה. כפי שמלמדים הסיפורים האישיים, יכולתה של האישיות למצוא משמעות ולהגיע לאושר, גם בנסיבות הקשות ביותר, צריכה להגביר את האמון שלנו בעצמנו ובכוחנו. סיפור חייו של דן, כדוגמה בולטת אחת, החל מהתנהלותו הנועזת בתקופת השואה, דרך סירובו 'להרים ידיים' בפני האתגרים הקשים ביותר לאחר התעוורותו, מהווה דוגמה מובהקת לקצה העליון של יכולת זו.

בשנת 1969 משפחת צימרמן עזבה את הקיבוץ. בתוך זמן קצר מונה דן למנהל המעבדה ב"מכון למחקר הגומי בטכניון". המכון הזה ביצע לאורך שנים רבות בדיקות ופיתוח מוצרי גומי עבור מפעלי התעשייה בארץ וגם עבור צה"ל. בשנת 1991 קיבל דן אות חבר כבוד של "האגודה הישראלית לפולימרים ופלסטיקה".

כמנהל המעבדה של מכון הגומי עבד דן עד יציאתו לגמלאות, בגיל 75.

דן נפטר באוגוסט 2008 בגיל 89. הוא נטמן בית העלמין של קיבוץ העוגן.

לזכרו כתבה בתו רותי ליאור ביוגרפיה שלו, "מעבר לרף גבוה".