מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

שמואל וילנברג

שמואל וילנברג היה אסיר מחנה ההשמדה טרבלינקה, מאחרוני השורדים במרד שפרץ במחנה ואמן שתיעד ביצירתו את החיים במחנה ואת המרד.

תמונות
וידיאו
יצירות

שמואל וילנברג נולד בצ'נסטוכובה שבפולין בשנת 1923. אביו פרץ היה מורה וצייר. אמו מניאפה הייתה אחות נוצרית אורתודוקסית שהתגיירה. שמואל קיבל חינוך ציוני בקן "הנוער הציוני" בעירו.

עם פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 התנדב וילנברג לצבא הפולני. לאחר תבוסת הפולנים נכלא שמואל בגטו אופטוב ועם חיסול הגטו באוקטובר 1942 נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה עם 6,000 תושבי הגטו. הוא צורף לחוליית אסירים שטיפלה בחפצי היהודים שנשלחו לתאי הגזים.

על המגרש היו אלפי מזוודות פתוחות בגדלים שונים. ... המנעולים היו שבורים ובעליהן הורעלו בגז. ... כאן עמדו האסירים בין המזוודות הפתוחות ליד הצריף ומיינו את כל החפצים שהובאו על ידי כמיליון יהודים מכל רחבי אירופה הכבושה. ... [הצטוויתי] לקחת חבילת אדרות. החבילה כבר היתה ממוינת וקשורה בשתי חגורות מכנסיים. כשהתכופפתי להרימה קלטה עיני צבע מוכר לי בתוך הבגדים השונים המפוזרים על הקרקע. התכופפתי שוב והוצאתי אדרת חומה של אותי הצעירה תמרה [בת השש], שאליה היתה צמודה חצאית של אחותי הבוגרת איטה [בת ה-24], כאילו היו חבוקות בחיבוק אחיות. ...

הסתכלתי על מגרש המיון הצבעוני, על האסירים הכפופים בעבודה, ולידם על הגברים הערומים הנושאים את בגדי בני משפחותיהם שברגע זה ממש מחסלים אותם בתאי הגזים. מהרציף הגיע שקשוק קרונות הרכבת המגיעים, עמוסים בקרבנות טריים. הרגשתי שאני עומד לפרוץ בזעקה, לצעוק, לדרוש נקמה מבלי לדעת אל מי אפנה את צעקתי.

מרד בטרבלינקה, ע' 60-58.

 

בינואר 1943 שובץ וילנברג באופן זמני לתפקיד גזיזת שיערותיהן של המגיעות למחנה לפני רציחתן:

באותו יום עברו תחת ידי מאות נשים. ביניהן היתה עלמה צעירה ויפה מאד, כבת עשרים; היכרותנו נמשכה רק דקות קצרות, אך שנים ארוכות לא יכולתי לשכוח אותה. היא אמרה לי ששמה רות דורפמן, וכבר עברה את בחינות הבגרות. היא הבינה יפה מה מחכה לה ולא הסתירה זאת ממני. בעיניה היפות לא ראיתי כל פחד או עצבות, רק כאב וצער ללא גבול. היא שאלה אותי כמה זמן יהיה עליה לסבול. עניתי שרק רגעים מספר ואז כמו אבן גדולה נגולה מעל לבה ודמעות עמדו בעינינו.

לידינו עבר פרנץ זוכומל איש האס-אס שקטע את שיחתנו ואני המשכתי לחתוך את שערותיה הארוכות, העדינות כמשי. כשסיימתי, התרוממה מהשרפרף ושלחה לעברי מבט ארוך אחרון, כמו היתה נפרדת ממני ומעולם אכזר וחסר רחמים, ואט אט התרחקה בדרכה האחרונה. לאחר רגעים אחדים שמעתי את רעש המכונה המייצרת את גז השרפה.

שם, ע' 67.

 

גם בתופת של טרבלינקה סיכנו יהודים את חייהם לשם הצלת יהודים:

יום אחד הגה המפקד [הקאפו] גלבסקי רעיון מצוין להצלת אסירים חולים: הוא פקד להעביר למקומות חמים את כל האסירים שעדיין היו מסוגלים לעמוד על רגליהם. המקום המתאים ביותר למטרה זאת היתה ערמת הפרוות. בעזרת חבריהם הובאו החולים למחסן וחולקו בין קבוצות שונות של פורארבייטרים [קאפואים]. במקומות חמים אלה, מוסתרים מאנשי האס-אס, שכבו בין הפרוות וישנו במשך כל שעות היום. חבריהם סיכנו את חייהם וסיפקו לחולים תה חם שבישלו בחשאי בפינת הצריף. כמה חולים עברו כך את משבר המחלה והחלימו. המקום היה פחות או יותר בטוח כי ידענו שהגרמנים לא יתקרבו מחשש הידבקות בכינים. היה ידוע לכל שהכינים שורצות בהמוניהן במקומות חמים, וגלבסקי הזכיר זאת לגרמנים בקביעות.

שם, ע' 68.

 

בלילה לא יכולתי להירדם וכאבי הגב גברו מרגע לרגע. לפנות בוקר מדדתי את חומי והתברר לי שהוא מגיע לארבעים מעלות. אמרתי לאלפרד שכנראה סופי מגיע, כי הכאבים קשים עד כדי כך שלא אהיה מסוגל לצאת בבוקר למגרש המסדרים, למרות שידעתי שהישארות בצריף היא מוות ודאי. הרגשתי שלא אוכל להחזיק מעמד, אבל אלפרד לא נתן לי להיכנע, בכוח הלביש אותי בבגדי, תמך בי ודחף אותי למגרש המסדרים. בחום גבוה, כאבים נוראיים וגב נפוח [ממלקות שקיבל וילנברג לפני כן], עבדתי כמה ימים. חברי, שראו את סבלי הרב, השתדלו לעזור לי בעבודתי כפי יכולתם.

שם, ע' 103.

 

וילנברג היה חבר בפלוגת המרד בטרבלינקה.

הגיע ה-2 באוגוסט 1943, שיישאר חרות בזיכרוני עד קץ חיי. העצים בחלקו המשקי של המחנה עמדו ללא נוע. מעל המחנה ריחף ענן העשן והסירחון המבחיל שנדף מהגופות השרופות והנרקבות של הקרבנות שהומתו בגז. היה זה יום יחיד ומיוחד, אליו קיווינו ולו ציפינו. פיעמה בלבנו תקווה שאולי יתגשם החלום שאותו חלמנו זמן כה רב. על עצמנו, על חיינו, לא חשבנו כלל. כל רצוננו היה לחסל ולהשמיד את בית החרושת למוות בו היינו.

שם, ע' 137.

 

בעת המרד נפגע וילנברג מכדור אך הצליח להימלט. הוא נדד ביערות וכשהגיע לכפרים הציג עצמו כפולני. את פציעתו הסביר בכך שעם הפלישה הגרמנית ב-1939 לחם בחיל הרגלים הפולני, נפל בשבי, וכשנמלט ממחנה השבויים, נורה ברגלו.

וילנברג שב לוורשה, שם פגש את אביו, ששרד בזהות בדויה של נוצרי. וילנברג פעל בשורות  ה"ארמיה לודובה" ולאחר מכן ה"ארמיה קראיובה" (תנועות התנגדות פולניות) והשתתף במרד ורשה שפרץ באוגוסט 1944. בהמשך לחם וילנברג בשורות הפרטיזנים ובשורות הצבא הפולני.

לאחר המלחמה הכיר וילנברג את עדה לובלצ'יק, ניצולת שואה ילידת ורשה, לימים אשתו. בשנת 1946 השתחרר מהצבא הפולני בדרגת סרן. הוא לימד הגנה עצמית בהכשרות של תנועת הנוער הציוני והיה פעיל בקואורדינציה לפדיון ילדים יהודיים. הוא סופח למפקדת ה"הגנה" בפולין ונשלח לאיטליה. עם מות אביו שב לפולין ושם ארגן מושבות ומחנות קיץ של חניכי "הנוער הציוני – עקיבא". הוא ארגן מקרבם פלוגות עולם בדרכי "הבריחה" לארץ ישראל.

בשנת 1950 עלו שמואל ועדה וילנברג לישראל. שמואל עבד כמודד במשרד השיכון. ב-1986 יצא לאור ספרו "מרד בטרבלינקה", ובו עדותו ממחנה ההשמדה ומהמרד. בספרו תאר את דרכי הרצח של מאות אלפי היהודים שהגיעו למחנה, את עבודתם של האסירים המעטים שהושארו בחיים לשם מיון חפציהם של הנרצחים - בגדים, מזון ודברי ערך - את המרד, את לחימתו במרד ורשה של 1944 ואת הישרדותו עד הגעת הצבא האדום בינואר 1945. הספר תורגם ל-8 שפות, בהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית והולנדית.

כאביו, היה וילנברג צייר ופסל מחונן. רישומי המחנה שעשה סייעו לאחר השואה בהבנת מבנהו ודרך פעולתו של המחנה. בין היתר שימשו הרישומים להכנת דגם המחנה המוצג במוזאון לתולדות השואה ביד ושם. הוא יצר רישומים וציורים המתעדים את תהליך ההשמדה בטרבלינקה ואת היהודים שהגיעו למחנה בטרם רציחתם. בשנת 2000 החל שמואל לפסל. בפסליו תיעד, בין היתר, דמויות אסירים ממחנה ההשמדה טרבלינקה. פסלו לזכר יהודי צ'נסטוכובה הוצב בעיר זו.

לשמואל ועדה בת ושלושה נכדים. בתם, אורית וילנברג-גלעדי, היא אדריכלית שבין היתר תכננה את בנין השגרירות הישראלית בברלין ונבחרה לעצב את מרכז ההנצחה בטרבלינקה.

 

***

באחד הימים הגיעה אורית לביתנו, התיישבה בסלון ובלי כל הכנה מוקדמת הפנתה אלינו שאלה ישירה: "האם זה בסדר מבחינתכם שאקח על עצמי לתכנן את בנין שגרירות ישראל על אדמת גרמניה, בברלין?"

נותרנו ללא מילים. שתקנו. חשבנו.

איגו [שמואל וילנברג] החוויר לרגע אבל התעשת מיד. אורית ידעה שלאורך כל השנים, מאז המלחמה, אנחנו מסרבים לבקר בגרמניה ואף מחרימים כל סחורה מתוצרת גרמנית. אני לא יכולתי לשמוע את השפה. בכל פעם ששמעתי גרמנית, עברה בי צמרמורת.

"בשבילי זו תהיה סגירת מעגל", אמרה אורית עוד בטרם הספקנו להגיב.

"אחרי שספגתי את סיפורי השואה בבית, יום יום, שעה שעה, יהיה לי הרבה סיפוק אם אזכה לתכנן את בניין שגרירות ישראל בגרמניה, בלב ברלין, עיר שהייתה סמל האימפריה הנאצית."

"זו מתנה גדולה בשבילנו. זה ניצחון גדול", קרא איגו בקול חנוק מהתרגשות. גם אני הוצפתי בתחושות של התעלות וגאווה.

באותו רגע החלטנו שניסע לברלין ולטקס חנוכת הבניין. כמובן, אם נזכה עוד לחיות כשהפרויקט יגיע לסיומו.

***

מאי 2001. חלפו חמישים ושש שנים מאז שעזבתי את גרמניה. לא דמיינתי לעצמי שאחזור לכאן אי פעם. אני גאה ומאושרת. איגו עומד לצדי, עיניו התכולות בוהקות והוא מתקשה להסתיר את הדמעות שזולגות על לחייו ללא שליטה.

לאביב הזה ייחלנו כל חיינו, למרות שלא ידענו שיגיע.

בניין השגרירות מוצב מולנו. עומד איתן עם ששת האלמנטים הגבוהים המתנשאים כאן בגאווה, נטועים עמוק בתוך הקרקע, מסמלים את ששת המיליונים שהושמדו באכזריות על האדמה הזאת ובכל אירופה.

"את מאמינה שהבניין הזה הוא יצירה של הבת שלנו?" לחש איגו על אזני בהתרגשות והצביע לעבר אורית שעמדה שם, בפתח הבניין, מוקפת בעיתונאים וצוותי טלוויזיה מכל העולם.

עד לאותו רגע, איש בגרמניה לא ידע שהאדריכלית, אורית גלעדי, היא בתם של שני ניצולי שואה. גם בראיונות שהעניקה לעיתונות הגרמנית במהלך הבנייה, התחמקה מהנושא כדי לא להזכיר להם את עברם האפל. כך נתבקשה לנהוג על ידי עובדי משרד החוץ.

עכשיו, בטקס חנוכת הבניין, העיתונאים לחצו.

"מה פשר ששת האלמנטים הנושאים את הבניין? על מה חשבת כשתכננת אותם?" התעקשו ושאלו שוב ושוב.

אורית כבר לא יכלה לנצור את הסוד וסיפרה: "הורי ניצלו בנס מהתופת. הם שרדו את השואה. כל בני משפחותיהם נספו. הבניין הזה שיצרתי הוא זיכרון ועדות גם יחד." אמרה והוסיפה: "קיר האבן שנמצא בצד הבניין, בצורת דף, מסמל את פתיחת הדף החדשה עם גרמניה."

העיתונאים התנפלו גם עלינו. איגו בחר לקצר בדבריו ורק אמר: "היום הזה הוא אחד הימים המאושרים ביותר בחיי. אם מישהו היה אומר לי אז, כשהייתי במחנה המוות בטרבלינקה, שבתי תתכנן את בניין שגרירות ישראל בגרמניה – הייתי אומר לו שהוא מדבר שטויות. גם עם דמיון מרחיק לכת כשלי לא חלמתי על השתלשלות עניינים כזו."

 

עדה וילנברג, להציל מהשכחה: קורות חייה של עדה לובלצ'ק-וילנברג, הוצאה עצמית, ע' 167-165

***

שמואל וילנברג נפטר ב-2016.