• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אסתר וילצ'ק

אסתר וילצ'ק היא ניצולת שואה מדברצן שבהונגריה. היא שהתה בגטו דברצן ופונתה עם משפחתה ברכבת גירוש למחנה הריכוז שטרסהוף ליד וינה. לאחר מכן הועברה אסתר לווינה, שכן קרוביה נשלחו לעבודת כפייה בווינה. לקראת סוף המלחמה הוחזרו אסתר ובני משפחתה לשטרסהוף ושם שוחררו על ידי הצבא האדום. אסתר ובני משפחתה עלו על ה"אקסודוס" וגורשו לגרמניה. ב-1949, לאחר שהות במחנה העקורים ברגן-בלזן הגיעה אסתר עם משפחתה לישראל.

תצלומים
מסמכים
חפצים

אסתר וילצ'ק נולדה בשנת 1937 להוריה אברהם וזיסל-רוחמה (עליזה) אדליס בדברצן שבהונגריה, בת אמצעית בין שתי אחיות, מרים ורחל.

בשנת 1942 החלו ההונגרים לגייס יהודים לפלוגות של עבודת כפייה, כחלק מהשתתפותם של ההונגרים במלחמת העולם השנייה לצד גרמניה. אביה של אסתר גויס ונשלח לחזית המזרחית. בשנת 1943, אחרי שעבד בעבודות מפרכות וחווה מכות והשפלות, שב האב עם קבוצת מגויסים להונגריה. אמה של אסתר ביקרה אותו במחנה והתחננה בפני המפקדים שישחררוהו למספר שעות כדי שיוכל להיפרד מסבתא אדליס, אמו חולת הסרטן שגססה. האב שוחרר אך לא שב למחנה העבודה. הוא התחבא בבית דודתה של אסתר, אחות אמה, ליפשי. זו הייתה מטופלת בתינוקת. בעלה היה מגויס לעבודת כפייה גם הוא, ולכן עברה ליפשי לגור עם הוריה וביתה עמד ריק.

אבא שלי הסתתר שם כשנה ולא ראינו אותו. אחותי הגדולה הביאה כל יום אוכל "לאיזה איש", הניחה את האוכל על יד הדלת ומהר הסתלקה. כך התגעגענו לאבא ולא היה לנו מושג מה קורה איתו, וגם הוא לא ראה אותנו.

במרס 1944 פלשה גרמניה להונגריה. "לכיתה א' לא הספקתי ללכת", מספרת אסתר, "לא לפני המלחמה ולא אחריה." בתוך כחודשיים נכלאו יהודי העיר בגטו. גם אסתר, אמה ואחיותיה נכלאו בו.

היה גטו קטן בו היינו אבי, אמי, ואחיותי. כשכלאו אותנו בגטו, יצא אבא מהמסתור והתאחד איתנו. סבי יוסף יוחנן גליק, סבתי פייגה רבקה גליק, דודתי ליפשי ובתה רחל היו בגטו הגדול.

את תלת האופן שקיבלתי אחרי ניתוח שקדים לא יכולנו לקחת לגטו הגדול. לפני שעזבנו את הגטו הקטן, את ביתנו, אבא שבר אותו כדי לא להשאיר אותו למרצחים. זו תמונה שחרוטה בזיכרוני עד עצם היום הזה.

לאחר כחודש רוכזו יהודי דברצן והסביבה במגרש בית חרושת ללבנים, שם ישנו תחת כיפת השמיים. כל בן משפחה הורשה לקחת תרמיל אחד.

ה"שירותים" היו בור עגול וענק שמעליו קרש, עליו ישבו העושים את צרכיהם: נשים, גברים וטף, בלי שום פרטיות. הבור היה נורא, מלא שתן וצואה.

כעבור שבועות מעטים ציוו חיילים הונגרים על המשפחות להתייצב במקומות ריכוז. גם בני משפחת אדליס הצטוו להתייצב.

נעמדנו בשורה: אבא, אמא, הוריה - סבא וסבתא גליק, אני, אחיותיי מרים ורחל, דודתי ליפשי ובתה רחל בת השנתיים. דחסו אותנו לקרונות בקר, כ-100 איש בקרון אחד, בחום הקיץ ההונגרי. המצב היה בלתי נסבל, ולא היה מקום לשבת, אפילו על הרצפה. היה מחנק, לא היו שירותים, וחשנו רעב ובעיקר צמא. לא היה לנו מושג לאן אנחנו נוסעים.

בקרון היה אשנב קטן, דרכו חדר אוויר וגם מידע על שמות תחנות הרכבת שעברנו. לכן חשבנו שנוסעים לסלובקיה ומשם לפולין. התקרבנו לגבול פולין והרכבת נעצרה. היא נשארה לעמוד זמן רב. היינו נעולים בקרונות, ללא מזון ומים, ומפחדים מהלא-נודע. דרך האשנב ניסינו לקלוט מה קורה. אבא שם לב שבחוץ יורד גשם. הוא הוציא דרך האשנב כוס וקלט מספר טיפות גשם, איתן הרטיב לנו את השפתיים.

אחרי זמן שנראה כנצח, הרכבת התחילה לזוז, אבל הפעם לכיוון ההפוך.

המגורשים הגיעו למחנה שטרסהוף ומשם לווינה.

שיכנו אותנו בבתי ספר, וכל מי שהיה מעל גיל 10 נלקח לעבודה, יום יום. אני, אחותי רחל ובת-דודתי רחל נשארנו עם סבא וסבתא בבית הספר.

בית הספר היה קרוב לבית חרושת למוצרי נפט, לשם יצאו בני משפחתי לעבודה בליווי שומרים חמושים. שם עבדו אמא, אבא וליפשי. אחותי מרים, שהייתה בת 10, עבדה עם קבוצות ילדים בניקוי רעפים ולבנים, כדי להכשירם לשימוש חוזר.

אספנו מהאשפה קליפות תפוחי אדמה, סבתא הייתה מחממת אותן על דופן התנור, וכך אכלנו אותן.

בעת ההפצצות היו העובדים רצים למקלטים. האם הייתה מנצלת את ההזדמנות כדי למלא בקבוק או שניים בנפט. את הבקבוקים הייתה מסתירה בבגדיה ועל גופה, תוך סיכון חייה, ומוכרת את הנפט לאוסטרים. בתמורה קיבלה תלושי מזון, כסף ומזון.

כשהיו בעלות הברית מפציצות, הייתה אסתר בורחת מהלהבות שאחזו בבית הספר.

רצנו בין הלהבות ברחובות עם ילדים קטנים, אך אף אוסטרי לא נתן לנו להיכנס למקלט מוגן. רק צעקו לעברנו "יהודים החוצה". כל המיטלטלין שלקחנו איתנו מהונגריה נשרפו בהפצצות הללו.

לאחר מספר חודשים הוצאו אסתר ובני משפחתה מבית הספר בווינה והוחזרו למחנה שטרסהוף. שם הועלו על קרונות בקר שיועדו להישלח לגטו טרזין.

ישבנו בקרונות חתומים כשלפתע התחילה הפצצה מסיבית. פסי הרכבת נפגעו. השומרים האוקראינים ברחו ומספר קרונות נפגעו. בחלק מהקרונות שנפגעו היה מזון. אלה שנחלצו מהקרונות שנפגעו פתחו את כל הקרונות, וכך יצאנו וחזרנו לשטרסהוף. הפעם היה לנו אוכל.

ב-10 באפריל 1945 שחרר הצבא האדום את שטרסהוף. בני המשפחה התחילו ללכת לכיוון הונגריה כדי לחפש קרובי משפחה שאולי שרדו. הם צעדו ברגל בלילות. המשפחה הגיעה ברגל לברטיסלבה וב-8 במאי, יום סיום המלחמה באירופה, הגיעה לדברצן.

בעלה של דודה ליפשי, אחי האב יחזקאל שרגא, אשתו אסתר ובתו אלה נספו באושוויץ. נספו גם כל בני משפחתם של סבא וסבתא גליק: אחיהם, בני אחיהם ונכדיהם.

עם שובה של המשפחה לדברצן שקלה אסתר בת השבע 15 ק"ג והייתה חולה בשחפת. היא לא זכתה ללכת לבית הספר באופן עקבי, ולמדה קרוא וכתוב בהונגרית ברמה נמוכה בלבד. לאחר כשנה, כשהתאוששה אסתר מעט, עברה המשפחה לווינה ומשם לגרמניה בעזרת אנשי תנועת "הבריחה" ואנשי הג'וינט ואונר"א. המשפחה עברה בין מספר מחנות עקורים וביולי 1947 עלתה על סיפון ה"אקסודוס". כשהחזירו הבריטים את ה"אקסודוס" לגרמניה, הועברו בני המשפחה לעיר אמדן (Emden) ומשם למחנה העקורים ברגן-בלזן. ב-1948 נולד בברגן-בלזן אחיה הקטן של אסתר, צבי אריה.

בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל.

לא הייתה לי ילדות אמיתית: לא שיחקתי בכדור בגלל המלחמה ואחר כך בגלל המחלה, לא שחיתי ולא רכבתי על אופניים. לא למדתי בבית ספר באופן מסודר עד גיל 12. לא היה לי ולמשפחתי דיור קבע כיוון שנדדנו ממקום למקום כשכל המיטלטלין שלנו על גבנו בתרמילי גב. ולמרות כל זאת הצלחנו להתרומם ולבנות לנו חיים טובים.

אסתר סיימה תיכון בבני ברק ותואר ראשון ושני בביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. היא עבדה כאסיסטנטית באוניברסיטת בר-אילן ולאחר מכן לימדה בחטיבת הביניים "דה-שליט" ברחובות. לאחר יציאתה לפנסיה התנדבה אסתר במשך 18 שנה בעמותת "יד שרה".

בחצר ביתנו בדברצן היה מרתף גדול ובו ערימות פחם ועצים להסקה. לפני שעזבנו את הבית בגטו הקטן הוריי קברו מתחת לערימות הפחם את כלי הקודש מכסף, גביע לקידוש, חנוכייה, פמוטים ועוד. את כולם מצאנו אחרי המלחמה. בגביע הכסף של אבא אנחנו מברכים על היין בכל שמחה משפחתית של צאצאי הורינו עד עצם היום הזה - ברית, נישואין וכו' - מזה דור רביעי, בלי עין הרע.

בשנת 2016 נפטר נכדם של אסתר ומאיר, עז אברהם שמעון ז"ל, ממחלת הסרטן, והוא בן 15.

ניצלנו מהתופת, למדתי הרבה, הקמתי משפחה ולימדתי דורות של תלמידים.

לאסתר ולמאיר שלושה ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים.