• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מאיר וילצ'ק

ניצול השואה מאיר וילצ'ק נמלט כילד עם אמו ואחותו מאזור פולין שנכבש על ידי הנאצים. אביו נספה בשואה. פרופ' וילצ'ק היה ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו בתחומים אלה הובילו ליצירת טכנולוגיות ביוכימיות מהפכניות שהאיצו פיתוח תרופות רבות. פרופ' וילצ'ק הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס וולף, פרס ישראל ופרס א.מ.ת.

תצלומים

מאיר וילצ'ק נולד בוורשה בשנת 1935, בחג הסוכות. אביו אליעזר היה רב קהילה בוורשה. בילדותו של מאיר עברה המשפחה לגור בעיירת הולדתה של האם רחל, אוסטרוב מזובייצקה (Ostrów Mazowiecka), כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לוורשה. מדי פעם התגוררה המשפחה לתקופות קצרות בבית הסבתא, אמו של האב, שהמשיכה לגור בוורשה. 

בספטמבר 1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, הופצצה אוסטרוב מזובייצקה.

אמא, אחותי הגדולה שרה ואני ברחנו לשדה, אבל המטוסים הגרמנים ירו דווקא על האנשים בשדה. הסתתרנו מאחורי בית שימוש. 

אחרי הכיבוש הגרמני המשכתי ללכת ל"חדר". בת דודתי סוניה לקחה אותי יום אחד מן ה"חדר" וקצצה לי את הפאות. מאז אין לי פאות. סבא מאוד התרגז. סוניה אמרה לו: למה אתה מסתיר את הזקן?

יהודים רבים ברחו מאוסטרוב לזמברוב (Zambrów, כ-50 ק"מ צפון-מזרחית לאוסטרוב) שהיתה בצד הרוסי, אך מאיר, אמו רחל ואחותו שרה נשארו באוסטרוב בתקווה להגיע לוורשה ולהתאחד עם האב. 

לא הצלחנו להגיע לאבא. אמא החליטה לעבור לצד הסובייטי ומשם לנסות להגיע לוורשה. הגענו לעיר סלונים שבבלרוס ומשם ניסינו לנסוע לוורשה. המשטרה הסובייטית עצרה אותנו. הקומיסרית הרוסית התחננה בפני אמא שתיקח את הדרכון הרוסי, כי אם לא תיקח היא מסכנת את עצמה ואת הילדים. אמא סירבה. 

באחד מלילות יולי 1940 הועלו מאיר, אמו ואחותו על רכבות משא שהסיעו אותם מזרחה וצפונה, אל עומק שטחי ברית המועצות, וזאת למרות שהיו ללא דרכון סובייטי. הרכבות נסעו 11 יום, בלי שירותים וכמעט בלי אוכל ומים, עד ארכנגלסק (Arkhangelsk) שלחופי הים הלבן, סמוך לחוג הקוטב הצפוני. משם הפליגו מאיר, אמו ואחותו על רפסודה, מאות קילומטרים בים הצפוני, לכיוון מזרח, עד שהגיעו לקטנגה (Khatanga). בקטנגה התגוררו השלושה בצריף עץ, במחנה ששכן ביער. 

גרנו שבעה אנשים בחדר, היה קר מאוד והיו יתושים רבים. התושבים הבעירו אש מעצים כדי לגרש את היתושים. פליטים רבים, בהם אמי, נשלחו לעבוד בניסור עצים. אנשים מתו ללא הרף ממחלות ומרעב. 

אמו של מאיר נפצעה והועברה לעבודות פחות קשות מבחינה פיזית. בספטמבר 1940 החלו הלימודים. שרה הלכה לבית הספר ומאיר נשאר בחדר ועזר לאמו בעבודתה - ניקוי בתי שימוש, שלקראת החורף כבר היו קפואים. "כך הצלתי את אמא שלי", מספר מאיר.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 השתנה היחס לאזרחים הפולנים במחנה. רבים ביקשו לעזוב את המחנות ועזיבתם אושרה. מאיר, אמו ואחותו הגיעו באוניה ובכלי תחבורה נוספים לצ'ליאבינסק (Chelyabinsk) שבדרום רוסיה, לא רחוק מגבול קזחסטן. 

הבבושקות [הסבתות הרוסיות] היו מאוד ידידותיות כשראו אשה עם שני ילדים, והיו מזמינות אותנו הביתה, נותנות לנו לישון וחולקות אתנו אוכל. גרנו שם די הרבה זמן. 

בסוף 1942 אמא החליטה לנסוע לכיוון אירן, כדי לנסות להגיע לארץ ישראל, שם גרה אחותה. עלינו לרכבת שנסעה דרומה. כדי להתקיים, מכרה אמא דברים שאספה בתחנות. למשל, מלח היה נפוץ בתחנה אחת וחסר בתחנה אחרת. 

הגענו לטשקנט בלילה. היה גשום וקר מאוד. אמא החליטה לא לרדת מהרכבת ולהמשיך עם הרכבת. באחד הלילות ירדנו מהרכבת כי אמא רצתה להשיג קצת אוכל. היא השאירה אותנו בחוץ והתחיל לרדת שלג. אמא חזרה לתחנה ולא מצאה אותי ואת אחותי כי נרדמנו והתכסינו בשלג. אחד העובדים ראה גבעה קטנה. הוא פיזר את השלג ומצא אותנו. 

מאיר, אמו ואחותו הגיעו לקולחוז בקלינין (גוליסטאן) שבאוזבקיסטן, שם התגוררו בצריפים. האם החלה לעבוד בשדות כותנה. לאחר תקופה קצרה הועלו השלושה על רכבות שנסעו צפונה, לכיוון סיביר. עקב התנאים הקשים על הרכבות נספו רבים מנוסעיהן. לבסוף הגיעו השלושה לאוש (Osh) שבקירגיסטן ושם שוכנו בקולחוז, בתנאי מגורים קשים. 

האם החליטה לברוח והשלושה הגיעו לנוקט (Nookat), מרחק עשרות קילומטרים. לאחר חודש של לינה בחוצות השיגה האם דירת חדר למאיר, לשרה ולה. 

בנוקט התרכזו כמה יהודים והקימו בית ספר. כל הילדים מגיל 6 עד 17 היו בכיתה אחת. אמא קיבלה עבודה כתופרת בשביל הצבא האדום. 

ב-1943 היה רעב גדול. הרעב היה כל כך קשה שביקשו מאתנו לעשות את צרכינו בחוץ כדי שיהיה לכלבים מה לאכול. אספנו עשבים, בישלנו אותם ואכלנו. בשביל לחמם בחורף הייתי קם כל בוקר בשעה חמש ויוצא אחרי הפרות למרעה. כל פעם שראיתי פרה מרימה את הזנב הייתי רץ עם דלי כדי לתפוס את הצואה. הייתי צריך להילחם בנערים אחרים שביקשו גם הם להשיג את הצואה. הייתי חוזר הביתה, מערבב את הצואה בקש, מכין פיתה ומדביק לקיר לייבוש. זה שימש אותנו להסקה בחורף. בקיץ היה יותר קל כי היו פירות. 

אנשים חלו במחלות שונות: טיפוס, גרדת ועוד. אמא חלתה, בטנה התנפחה ואשפזו אותה בצריף שנחשב לבית חולים. הרופאים הודיעו לנו שאם לא נשיג לה אוכל יותר טוב, כמו חלב, היא תמות. הסתובבתי בין היהודים והקירגיזים וביקשתי קצת חלב ואוכל בשביל אמא. הילדים הקירגיזים היו מתנפלים עלי ומנסים לקחת את האוכל. נלחמתי בהם והייתי מגיע לבית החולים שרוט, אבל לא ויתרתי על האוכל. אחרי חודש אמא הבריאה. כך הצלתי את אמא בפעם השניה. 

בתחילת 1946 חזרו מאיר, אמו ואחותו לפולין ברכבת. מאיר ואחותו שוכנו בדירה של גרמנים בשצ'צ'ין. האם השאירה את מאיר ואחותו עם השכנים ונסעה ברכבת לאוסטרוב מזובייצקה ולוורשה, על מנת לחפש קרובי משפחה. ביולי 1946, בעת היעדרה של האם, התחולל פוגרום קיילצה. מחשש לחייהם של מאיר ואחותו החליטה הסוכנות היהודית להעביר אותם לברלין. הקשר עם האם נותק אך לאחר שלושה חודשים הופיעה האם בברלין. היא לא מצאה זכר לבני המשפחה באוסטרוב מזובייצקה ובוורשה. לפי המידע שאספה, כולם נספו בשואה או נרצחו בידי פולנים לאחר השחרור. אביו של מאיר, אליעזר, נרצח במחנה הריכוז פלוסנבירג ב-1945. מספרו היה 16629. נרצח גם דודו של מאיר, הרב שמשון שטוקהמר, שהיה בין תומכי מרד גטו ורשה.

מאיר, אמו ואחותו שוכנו במחנה של אונר"א בוואסראלפינגן (Wasseralfingen). שם החל מאיר ללמוד. ב-1949 עלו מאיר, אמו ואחותו לישראל באוניה גלילה ונשלחו למעברת "הרמה" (כיום אזור שכונת אושיות ברחובות). "גרנו שנה וחצי באוהל והתחלתי ללמוד באופן מסודר: בבית הספר העממי ובתיכון."

מאיר שירת בחיל האוויר ולאחר מכן למד כימיה ופיזיקה באוניברסיטת בר-אילן והצטרף לסגל המחלקה לביופיזיקה במכון ויצמן. לימים היה מאיר ראש המחלקה לביופיזיקה ודיקן הפקולטה לביוכימיה וביופיזיקה במכון ויצמן. מחקריו של פרופ' מאיר וילצ'ק עוסקים בין היתר בזיהוי ביולוגי ובזיקה ביולוגית. פרופ' וילצ'ק היה ממפתחיה של שיטה כימית להפרדת חלבונים המצויים בתערובת, זיהויים וקביעת כמותם (שיטת כרומטוגרפיית הזיקה). הוא חקר והרצה במוסדות מדעיים ברחבי העולם ופרסם מאות פרסומים מדעיים. פיתוחיו בתחומי טכנולוגיות בידוד החומרים והאבחון קידמו את מדע הרפואה והובילו להקמת חברות עתירות ידע ברחבי העולם. 

פרופ' מאיר וילצ'ק זכה לתארי דוקטור לשם כבוד ממספר אוניברסיטאות בארץ ובעולם ולפרסים רבים, בהם פרס וולף לרפואה, פרס ישראל לביוטכנולוגיה ופרס א.מ.ת. בכימיה. בין יתר תפקידיו הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר כבוד באגודה של הכימאים הביולוגיים בארצות הברית וחבר באקדמיה לרפואה של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית. 

מאיר ואחותו שרה מסרו דף עד לזכר אביו אליעזר שנרצח בשואה ודפי עד לזכר קרובי משפחה נוספים.

בשנת 2016 נפטר נכדם של מאיר ואסתר, עז אברהם שמעון ז"ל, ממחלת הסרטן, והוא בן 15.

למאיר ולאסתר לבית אדליס שלושה ילדים - אלי, יעל וחגית – שמונה נכדים ושבעה נינים.