מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אסתר רוטר

ניצולת השואה אסתר רוטר היתה מורה באולפנים לעברית באוניברסיטה העברית ובאולפן עציון. היא אשת עדות המספרת את סיפורה בפני קבוצות חיילים ונוער מהארץ ומחו"ל.

תמונות
חפצים

אסתר רוטר נולדה בשנת 1933 בטורקה שבפולין (כיום אוקראינה) להוריה, מרדכי ולאה (לולה) שיין.

אבא למד גרמנית בצ'כיה והעריך מאד את התרבות הגרמנית הנאורה. הספרות היפה והפילוסופיה השאירו בו רושם חזק. קאנט ושופנהאואר השפיעו עליו רבות. הוא נהג לארגן חוגי לימוד עם צעירי העיירה ובהם לימד ספרות ופילוסופיה.

גרנו קרוב מאד לבית הוריו ואבא עבד בחנות עורות של סבא, יחד אתו. בכל בוקר היינו מגיעים אליהם – אבא נכנס לחנות ואמא ואני עולות לדירה של סבתא.

בחורף אבי נהג לקחת מזחלת ויחד אתי ועם אמי יצאנו לאחד ההרים בסביבה כדי לגלוש בשלג. בקיץ ארגן אבי טיולים בסביבת העיירה, בחורשות עם אגוזי לוז שהיינו קוטפים ומביאים הביתה. ישבנו על הדשא ואכלנו שוקולדים שוויצריים שאבא היה קונה לכבוד הטיול. הייתי שטה בסירה על הנהר שליד ביתנו , דגה דגים עם המשרתת וצולה אותם.

כן, אני זוכרת. ולא נשאר מזה אלא הזיכרון; לא מפני שהזמן חלף, אלא מפני שהכל נגדע. (בצל האור (2011), ע' 9, 11)

בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיירה אך לאחר זמן קצר עזבו וחיילי הצבא האדום נכנסו, שכן בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבע שהאזור יהיה בשליטת ברית המועצות. הסובייטים הלאימו את העסק של המשפחה וחייבו את המשפחה לשכן חיילים בביתה.

לפני כניסת הצבא הגרמני עמדתי להתחיל את כיתה ב'. הייתי כל כך נרגשת מהיום הראשון. אמא כבר קנתה לי את הספרים. בלילה הפציצו הגרמנים את העיירה, הצבא האדום נסוג והיה מאוחר מכדי להצטרף לנסוגים. הדבר תפס את הורי בהפתעה. לא נותרה בידינו ברירה, ונשארנו בטורקה. (ע' 13)

עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 נאסר על הילדים היהודים ללמוד אך אחת המורות לימדה אותם בסתר, במקומות לימוד שהשתנו כל העת, מחשש מפני הגרמנים. בהמשך נאסר על היהודים לסחור עם נוצרים והם נאלצו למסור רכוש רב כדרישת הגרמנים.

בחודשים הראשונים של 1942 נלקחו מאות יהודים במספר אקציות אל מחוץ לעיר ונורו למוות.

פתאום נכנסה בבהלה שכנה וסיפרה איך שוטרים אוקראינים מכים יהודים ברחובות. עוד לא היינו עדים לביטויים כאלה של אכזריות. מהר מאד הבנו שמשהו השתנה באופן חד ואנחנו בסכנה מוחשית. רצנו מהר לבית סבתא, למצוא שם מחסה. שלחו אותי לקרוא לעוד שכנה, שתבוא, אך כשהתקרבתי לביתה ראיתי שוטרים אוקראינים שסחבו באכזריות גברים ונשים, צעירים וזקנים. נעמדתי דום ופחד איום תקף אותי.

רצתי חזרה לאמא ומצאתי אותה יוצאת לקראתי בדאגה רבה. הסתגרנו בדירתה של סבתא, אך אבא וסבא לא היו שם. דאגנו מאד אך לא היה ביכולתנו לצאת ולחפש אחריהם. כל הלילה ישבנו בדירה ברעדה, בלי להדליק אורות, בלי לעצום עין.

בארבע לפנות בוקר, אינני יודעת למה, סבתא החליטה לרדת לחדר קטן, קומה אחת למטה. לא חלפה חצי שעה ושמענו צעדים של אנשים רצים במדרגות למעלה ודופקים חזק על דלת הדירה ממנה יצאנו. הם פרצו את הדלת. הפסקנו לנשום באותו רגע. לולא יצאנו את הדירה דקות לפני כן, היינו נלקחים על ידי הגרמנים ולא הייתי כותבת שורות אלו היום. (ע' 15)

הרעב השתלט על העיירה. מרבית היהודים כבר מכרו את מרבית רכושם תמורת חתיכת לחם או תפוחי אדמה אחדים. לא עבר יום בו לא היו מתים כמה יהודים ברחוב. סבא, סבתא, אבא ואמא נהגו לשכב לישון בשעה שש בערב, כדי לחסוך בארוחת הערב, אותה היו מעבירים לי. כמה פעמים הייתי בוכה מרוב רעב וסבי, שאהב אותי מאד, היה עומד על ידי דומם ומסתכל בי כשדמעות בעיניו. (ע' 21)

בקיץ 1942 נשלחו אלפי יהודים מהעיירה למחנה השמדה בלז'ץ ונרצחו. אסתר והוריה נכנסו למסתור עם שכניהם.

שתים עשרה נפשות בתוך התא הקטן, רועדים, פוחדים, חסרי אונים. מבחוץ נשמעו היריות והצעקות. פתאום שמענו קולות. שני שוטרים אוקראינים הסתובבו במרתף ופרצו אל התאים השונים בזה אחר זה. הם הלכו והתקרבו אל מקום מחבואנו. קולותיהם נשמעו קרובים. הם הגיעו עד לדלת התא בו ישבנו ודפקו חזק בדלת. שתקנו וישבנו דוממים כאבנים, כי ראינו מולנו את הסוף ממנו ניסינו להימלט. ואז אחד מהאוקראינים אמר לחברו: "אין כאן איש. חבל על המאמץ", והלכו. ניצלנו. (ע' 23)

בני המשפחה נותרו במחבוא ושרדו סריקה נוספת, הפעם של גרמנים. כשנדמו הצעקות וקולות הירי עלתה המשפחה מהמחבוא לדירתה. בתושיה רבה שרדו אסתר והוריה אקציה נוספת – במסתור, בבריחה ומול קני רוביהם של האוקראינים, איש-איש בנפרד – ושבו הביתה. בעת זו כבר היתה עירם טורקה ריקה מיהודים כמעט לחלוטין.

אמא הלכה ממכר למכר בחיפוש אחר מחסה לשלושתנו, ואם לא לשלושתנו, לפחות לשניים מאתנו או משפחה שתסכים להחביא אותי. אמי הכינה לכל אחד מאתנו תרמיל עם הדברים ההכרחיים. היא גם תפרה שלושה שקיקים לכל אחד מאתנו ושם שמנו את מעט הכסף שנותר לנו, אבל לא מצאה אף אחד שיסכים לקבל אותנו.

יום אחד הגיע גוי, ממכריה של אמי, ואמר להורי שהוא מכיר משפחה שמוכנה לקחת יהודי אחד. אבי אמר לי: "עליך להישאר בחיים. ראית והבנת כל מה שקרה: משפחתנו הושמדה כבר כמעט כולה. מישהו מוכרח להישאר ולחיות. שיספר מה שקרה." הוא ישב אתי ושינן לי את הכתובות של הדודים שלי בארץ ישראל. (ע' 39)

משפחת האיכרים קומרניצקי הסכימה לקלוט את אסתר למרות סכנת החיים שבכך לכל בני המשפחה. לימים קיבלו אחדים מבני המשפחה המסתירה את אות חסידי אומות העולם.

ביקשתי מאמא שתיתן לי תמונה שלה. היתה תמונה אחת שרציתי במיוחד לקבל ממנה. אמא נראתה בה אלגנטית מאד, עטופה בפרווה לבנה, יפה מאד, אצילה ועדינה גם יחד. כשאבא ראה אותי מחזיקה את התמונה, מיד אמר שאסור לי לקחת אותה: "אם מישהו יגלה שאת מחזיקה בתמונה הזו, זה עלול לסכן אותך וגם את המשפחה המצילה אותך." אמא הסכימה אתו ואני נאלצתי להיפרד מהתמונה.

אבא העלה אותי על העגלה, עטף אותי היטב בשמיכה, אמר לי: "ככה, שלא יהיה לך קר". לא היה זמן לפרידות ארוכות. אבא הביט לי בעיניים, אמר "הצליחי, ילדתי" והלך. (ע' 41)

הוריה של אסתר נכלאו בגטו סמבור בסוף 1942.

לא מהמוות דאגתי אלא מכך שלא איהרג יחד עם הורי. השנה היתה 1943. הגרמנים הגבירו את החיפושים. המשפחה חיפשה דרך להחזיר אותי להורי בגטו. אני זוכרת את שאלתם, האם אני מוכנה ורוצה לחזור להורי בגטו. ידעתי והבנתי את הסכנה, אך הגעגועים להורים, אחרי תקופה של קרוב לשנה, הכריעו. פחדתי למות לבדי והעדפתי שהמוות יבוא כשאני יחד עם הורי.

כל ההכנות הושלמו. הלבישו אותי בבגדים של כפריה אוקראינית, מטפחת כיסתה את שערותי ואת פני, והועברתי לביתו של הגיס של מצילתי, שהיה אמור להעביר אותי לגטו. באותו לילה נודע שהגטו חוסל.

האכזבה שלי היתה אז בעיקר מכך שלא אצליח להתאחד עם הורי. לא חשבתי, ולא הבנתי שהמשמעות של חיסול הגטו פירושה הירצחם של הורי. ניסיתי לנחם את עצמי ולקוות שהורי יצליחו לברוח. אני חזרתי לבית מצילי והורי, מוטי ולולה, נרצחו ביער שליד סמבור.

            ***

בבית היה מסוכן מדי. העבירו אותי לאסם שמעל לרפת. החליפו לי כל הזמן את מקומות המחבוא. הוחבאתי בתוך שדה פולים גבוה, בתוך ערימות חציר בשדה, בחורשות שבסביבה, ביער שמדרום לבית, ביער שממזרח לבית.

בוקר אחד פולוניה [המסתירה] זרזה אותי לצאת את הרפת אבל כעבור דקה חזרה מבחוץ והורתה לי להסתתר מתחת לתנור כי גרמני מתקרב לבית. גרמני ואוקראיני נכנסו לרפת והתחילו לחפש. ככל הנראה אחת מקרובות המשפחה הלשינה. אחרי שהם עזבו הוברחתי מהר אל היער וטוב שכך, כי הגרמני והאוקראיני חזרו מהר, הפעם – לחדר. היה קר וירד גשם ואני מסתתרת ביער הפתוח ומפחדת. מפחדת מהגרמני ומהאוקראיני, מפחדת מחזירי הבר ומהחיות האחרות שהסתובבו ביער, מפחדת להישאר לבד בלילה. הפחד הזה רדף אותי שנים.

בני המשפחה חפרו בור ברפת שישמש לי מחבוא. פעמים רבות שהיתי בתוך הבור הזה, כאשר האפשרות להתחבא בסביבה או בחורשה ירדה מהפרק. הבור היה קטן, צר וטחוב. מעט קש שימש לי מצע והתכסיתי בשק. הכינים כבשו את שערותי והעכברים הסתובבו חופשי. לא תמיד יכולתי להתאפק וצרחתי מרוב פחד. זה היה ללא ספק מבחן קשה בשביל הגויים שנתנו לי מחסה והם איימו עלי שאם לא אתאפק, יזרקו אותי החוצה. אף פעם לא עשו זאת.

ברוכים יהיו.

(ע' 53-51; מירה קני-פז (עורכת), רק הילדות אינה מזדקנת, ע' 155-154)

באביב 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. אסתר שבה לטורקה, שם קלטו אותה בני משפחת ברונר ששרדו בשואה. אסתר חזרה לדבר יידיש, שפה שאותה הדחיקה בשנות המסתור. היא הועברה לבית יתומים יהודיים בביילסקו שבפולין ומשם עברה לגרמניה עם בני משפחת ברונר. היא הגיעה למחנה העקורים פרנוואלד, שם החלה ללמוד עברית בבית הספר "תרבות", ובאפריל 1946 הצטרפה לקבוצת ילדים של עליית הנוער.

אסתר הגיעה לארץ ישראל ונקלטה בקיבוץ מרחביה. חבריה החדשים לא רצו לשמוע על קורותיה בתקופת השואה.

הרגשתי שאין טעם לספר למי שאינו מעוניין לשמוע. לכן החלטתי להעלות על הכתב את קורותי, קורות בני משפחתי וקורות העיירה שבה נולדתי וחייתי עד גיל אחת עשרה. הייתי משוכנעת שזו חובתי כלפי משפחתי וחברי שנרצחו. שעות רבות הקדשתי לכתיבה של זיכרונות אלה.

כאשר סיימתי את הכתיבה, הטמנתי את המחברת והחלטתי שמשימתי החשובה היא לנסות לקבור זיכרונות אלה ולהיהפך לצברית אמיתית. מעולם לא סיפרתי לאיש שאני משם, מהגולה. סיפרתי לכולם שאני בת קיבוץ מרחביה. (ע' 1)

בתקופת שירותה הצבאי הכירה אסתר את רפי רוטר והשניים נישאו. לאחר שירותה הצבאי למדה אסתר בסמינר למורים ובאוניברסיטה העברית, ועבדה כמורה באולפנים לעברית באוניברסיטה העברית ובאולפן עציון. בשנת 1958 נולד בנה הבכור מתי. בתם השניה, תמי, נפטרה מסרטן בגיל תשע. אחרי פטירתה נולדו לאסתר ולרפי שני בנים נוספים: תמיר ויעקב (קובי).

בשנת 2005 ביקרה אסתר בטורקה עם שלושת בניה.

מראה העצים, השיחים, הפרחים, גרגירי היער השונים, נגעו עמוק בנשמתי. ראיתי את עצמי, ילדה יתומה שיוצאת לבדה לנדוד בעולם לחפש חוף מבטחים, והנה אני חוזרת לעיירה עם שלושת הפרחים שלי, שלושת בני האהובים, שהם היום כולם בעלי משפחות ואבות לילדים. חכמים, יפים, נפלאים. (רק הילדות אינה מזדקנת, 57)

אסתר היא אשת עדות המספרת את סיפורה בפני קבוצות חיילים ונוער מהארץ ומחו"ל.

לאסתר ולרפי ז"ל שלושה בנים, תשעה נכדים ושני נינים.