• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אירית רומנו קופר

ניצולת השואה אירית רומנו קופר היא מחנכת, אשת עדות ומלווה משלחות ישראליות לפולין.

תמונות
וידאו

אירית (איטה) נולדה בשנת 1929 במינסק-מזובייצקי שבפולין. באביב 1942 מסרה אותה אמה לאיכר פולני ונפרדה ממנה לנצח. הוריה ושלוש אחיותיה של אירית נרצחו בשואה, אך אירית ניצלה בזכות מראהּ הארי - שיערה הבהיר ועיניה הכחולות. היא דיברה פולנית היטב ועבדה בכל עבודות משק הבית והשדה. היא הועבדה בפרך, חייתה בתנאים ירודים ואת שכרה קיבלה במזון או בכסף. בתום עונת העבודות בשדה, לעת חורף, היה עליה לעזוב את מקום עבודתה ולשוב לנדודים. לעתים היו האיכרים הפולנים אצלם הסתתרה מגלים את יהדותה, ואז היתה אירית נאלצת לברוח בבהילות. היא נדדה בין הכפרים הפולניים ולבסוף נקלטה במנזר, במסווה של נוצריה. היא נאלצה ללמוד תפילות נוצריות ואת אורח החיים הנוצרי, ולעמוד במעמדים אנטישמיים רבים, בלא לגלות את זהותה. היא ידעה שאם תיחשף זהותה, תוסגר לגרמנים ותירצח.

בסוף 1944 שוחררה אירית על ידי הצבא האדום, וביולי 1945 יצאה מהמנזר. היא הגיעה לבית יתומים בהלנובק שבפולין, ומשם הוברחה לצרפת במסגרת תנועת "הבריחה", דרך צ'כוסלובקיה וגרמניה, במסע רצוף קשיים וסכנות. בשנת 1946 עלתה אירית לארץ ישראל באוניה "יגור". "רבותי היהודים", שמעה אירית קריאה, "חופי ישראל! ... צעקה פרצה מהנוסעים", מספרת אירית, "בכי, סבל, יגון ושמחה התערבו בערבוביה גדולה של צעקות."

"חיפה! אליה נכספנו מאז הפלגנו מן המזח הקטן בצרפת לפני יותר משבועיים. אני מביטה לחוף ואינני מבינה מדוע אוסרים עלי את הכניסה לעיר. אני נזכרת באמא שהשאירה אותי אצל האיכר ואמרה: 'בסתיו אבוא להשיבך הביתה. בסוף הקיץ, איטה'לה.' הסתיו הגיע במועדו - אבל אמא לא באה, ומאז אני עושה את דרכי בחיים לבד. אני כבר לא ילדה. אני בת שש-עשרה, בריאה וחזקה. התגברתי על אויב גדול וחזק. אני, שהייתי חסרת אונים, הצלחתי להתגבר על הגרמנים ולהישאר בחיים. מה היה כוחי ומה היו סיכויי לשרוד? והנה, הגרמנים הוכו מכה ניצחת, נחלו מפלה. אכן, הצלחתי לנצח אותם, אבל בצער ובכאב, ונותרתי לבדי, יחידה מכל משפחתי. והנה סוף סוף הגעתי לחופי הארץ - אך לא מרשים לי להיכנס לארץ ישראל." המעפילים גורשו למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, אך לאחר כשלושה חודשים התאפשרה עלייתה של אירית לארץ ישראל.

לאירית שתי בנות ושישה נכדים. אירית לימדה שנים רבות בבית ספר בהרצליה, וכיום היא אשת עדות וסופרת מוכרת, שכתבה וכותבת ספרים רבים. על חוויותיה סיפרה בעיקר בספרים בקצה היער וכן נעלה בכל הדרכים. בספרה נשיט סירות נייר מתארת אירית את שובה לביקור בפולין עם שלושה מנכדיה, בעת האחרונה.