• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אריאלה פלס

אריאלה פלס היתה ילידת פריז, ניצולת שואה מצרפת ואשת עדות בישראל ובפולין. היא תיעדה את סיפורה בשני ספרים: אור בירושלים (2005) ואני אוהב אותך, ילדה שלי, אני נוטש אותך (2012).

תמונות

אריאלה פלס נולדה בפריז בשנת 1934 בשם פולט שנקר. הוריה היגרו מפולין ושפתם  היתה יידיש, אך בבית ובציבור השתדלה אריאלה לדבר בצרפתית כדי להיקלט בחברה. 

במשפחתי היינו ארבעה ילדים: אחי הבכור יצחק, המבוגר ממני בשבע שנים, אני פולט, אחי הקטן קלוד ואחותי הקטנה ניקול. שם אבי היה סשה ושם אמי – אסתר-רחל. אני זוכרת הרבה אהבה בבית, חום, מוזיקה. היה לנו פסנתר. יצחק, לדברי המורה שלו, היה פסנתרן מבריק. הוא גם היה תלמיד מצטיין. יצחק היה המורה הראשון שלי. כשהתקבלתי לגן ילדים כבר ידעתי לקרוא תווים ואפילו לנגן בפסנתר לפי התווים. אבא ואמא נהגו לומר שכאשר אגדל אהיה פסנתרנית, זמרת ואפילו מורה. הם גם אמרו שאני  היפה מכולם. אני זוכרת את ימי ההולדת שלי. כל המשפחה הגדולה שלנו היתה מתכנסת אצלנו. יצחק ניגן בפסנתר ואבא במפוחית פה. 

באביב 1940 כבשו הגרמנים את צפון צרפת ובכללה פריז.

קראתי דברים מוזרים במודעות שהודבקו על קירות הבתים ברובע שלנו, הרובע האחד עשר. למשל: נאסר על היהודים להחזיק מכשירי רדיו, מכונת תפירה, אופניים וכו' (אני זוכרת את כל מה שהיה בבית), והיה צריך למסור לתחנת המשטרה את כל הדברים האסורים האלה. 
מאוחר יותר קראתי בכניסה לגן הציבורי שבו הייתי נוהגת לשחק: "הכניסה אסורה לכלבים וליהודים". 

אריאלה נאלצה לענוד על בגדה את הטלאי הצהוב.

בפעם הראשונה שהלכתי מהבית לבית הספר עם הטלאי הזה על הסינר שלי הרגשתי בושה איומה. 
אבל לא פחדתי.
היה גם קושי לערוך קניות עם "הדבר הזה" תפור על החזה, מפני שבתורים הארוכים ליד החנויות, השוטרים הצרפתים היו דוחפים אותי לסוף התור, כביכול כדי לעשות סדר. הרגשתי בושה איומה. 

בשנת 1942, באישון ליל, העיר האב את אריאלה.

בלילה ההוא ילדותי השתנתה ללא הכר. אבא נכנס לחדר. הוא לחש: "פולט, התלבשי מהר ואל תרעישי." לא כל כך הבנתי מה הוא רצה, מפני שעדיין הייתי רדומה. התלבשתי ונכנסתי לסלון. היו שם שתי נשים שלא ראיתי מעולם. קלוד וניקול היו מוכנים. הם כבר נעלו נעליים ולבשו מעילים. הסתכלתי על אבא ועל יצחק ושאלתי "איפה אמא?". אבא אמר שאמא לא הרגישה טוב והלכה לבית חולים. כשתרגיש טוב, נחזור הביתה. אבל אמא הרי לא היתה חולה אתמול בערב....
כשיצאנו מפתח ביתנו ניקול הייתה בת שלוש, קלוד היה בן ארבע ואני הייתי בת שמונה.
בחוץ המתינה לנו מכונית, שבה נסענו בלילה בתוך פריז דרך רחובות ריקים מאדם. 
פחדתי.
ליהודים היה אסור לצאת לרחוב אחרי שמונה בערב והנה עשיתי דבר אסור עם שני האחים הקטנים שלי. בלי אבא ובלי אמא.

בלילה הוסעה אריאלה למעון רווחה בדנפר-רושרו (Denfert-Rochereau) שבפריז, שניהלה המנהלה המחוזית לעזרה רפואית וסוציאלית, דא"ס (Direction départementale des affaires sanitaires et sociales - DDASS).

מצאתי את עצמי באולם שינה עצום, אינסופי. רחוק מאד מהדלת היתה מיטה פנויה. האישה הורתה לי לחלוץ את נעליי, להוריד את המעיל ולשכב לישון עם הבגדים. מחר בבוקר יטפלו בי. האישה הלכה. התיישבתי כדי לנסות לראות היכן אני נמצאת. פתאום נשמעה צעקה עזה. האישה חזרה. היא חיפשה מנין באה הצעקה. היא הרימה את המצעים וסטרה לילד כדי להשתיק אותו. החלקתי לתוך המיטה וכיסיתי את הראש בסדין. התחלתי לרעוד בכל גופי. מעולם לא ראיתי מישהו מרים יד על ילד. עוד לא התגברתי על הפחד והמחזה חזר על עצמו שוב. 

למחרת בבוקר הועמדה אריאלה במסדר.

אישה אחת העמידה אותנו בשורה ובדקה את השמות ואת התליונים שלנו. כשהגיעה אלי שאלה
- מה שמך?
- פולט שנקר
- שאלתי מה שמך
- שנקר
לא הספקתי אפילו להבין שקיבלתי שתי סטירות. הייתי כל כך המומה שלא הגבתי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו הרים עלי יד. אפילו לא הרגשתי שדמעות זלגו על לחיי הבוערות.
- בפעם הבאה תעני על שמך ועל מספרך

האישה אמרה לאריאלה:

"ננטשת. לא תראי יותר את הוריך."
????
היכן קלוד וניקול?
"קלוד עם הבנים. ניקול עם הפעוטות."

זה היה יומה הראשון של אריאלה בדא"ס.

חוסות אחרות במעון, גדולות מאריאלה, נהגו להכות אותה. 

אני מבועתת מהחייתיות שבה הילדות הקטנות מתקוטטות ביניהן. אני, שמעולם לא הכרתי אלימות ואינני יודעת כיצד להתגונן, הופכת עבורן שעיר לעזאזל. 
לא יצאתי החוצה. לא ישבתי בכיתה. לא קיבלתי ספרים או צעצועים. הסתובבנו פעם אחר פעם בתוך אולם גדול וריק. צערי היה שלא יכולתי לדעת היכן קלוד וניקול. הם היו כל כך קטנים. ומדוע אבא לא בא לקחת אותנו? 

אריאלה הועברה לתחנת הרכבת גאר דה ליון, שם היתה עדה למעצר יהודים על ידי שוטרים צרפתים וחיילים גרמנים. 

המולה, צעקות, דחיפות, שוטרים צרפתיים עם חיילים גרמניים מלווים בכלביהם. החיילים והשוטרים צורחים. הכלבים נובחים תוך חשיפת שיניים. גברים רצים לכל הכיוונים. אחדים מהם נתפסים, מושלכים על הארץ, מוכים קשות בקתות הרובים. ריח הדם גורם לי לבחילה. הרעש העמום של המכות בגוף. אני נתקפת פאניקה ורעד. 

למרות התנאים הקשים הצליחה אריאלה לאתר את אחיה קלוד ואחותה ניקול. הם הגיבו לשמותיהם אך לא ענו על פניותיה. 

הרכבת יצאה לעיירה סנט-אמן-אן-פויזיי (Saint-Amand-en-Puisaye), כ-200 ק"מ מדרום לפריז. במשך כל הנסיעה התעקשה אריאלה לא להיפרד מאחיה ואחותה הקטנים, אך כשהרכבת הגיעה ליעדה הופרדה מהם אריאלה שוב. 

הפרידה היתה קורעת לב, לא אנושית. לא ידעתי שאפשר לסבול סבל נורא כל כך. 
הגעתי לסנט-אמן, לבדי, עם מספר הרישוי  תלוי על הצוואר ולבושה בתלבושת האחידה של ילדה נטושה. בידי צרור שאין בו שום דבר משלי. אין בו לא הבובה שלי ולא ספרי הסיפורים שלי ולא התמונות שלי. אני בת שמונה.

אריאלה הועברה לטיפולה של אומנת מנוכרת וזכתה ליחס קשוח.

מבעד לחלון אני רואה את הדרך שממנה הגעתי אתמול. ילדים עוברים שם, ילקוטם על גבם. ממר [האישה שבביתה שוכנה אריאלה] אומרת לי להזדרז כי היא צריכה לרשום אותי לבית-הספר ולהזמין לי קבקבים במידה שלי. כאשר אני שומעת את המילה "בית-ספר", אני מקבלת מהלומת שמחה גדולה בלב. חזרה לבית-הספר משמעה שאני חוזרת להיות ילדה קטנה כמו האחרות. סוף-סוף אחזור למחברות, לעפרונות ובייחוד לספרים. אני יודעת שאני תלמידה מצטיינת. 

אריאלה התקבלה על ידי המורה באמירה "עוד אחת משירותי הסעד". המורה לא פנתה אליה והתעלמה ממנה. לזוועתה גילתה אריאלה שהיא אינה זוכרת דבר מכל מה שהספיקה ללמוד בבית הספר והיא לא מבינה דבר מהנאמר בכיתה. כדברי כותב ההקדמה בספרה, בוריס סירולניק, פסיכיאטר שחווה את זוועות השואה כילד מסתור, "התלמידה המצטיינת הזאת כל עוד היא מוקפת במשפחה אוהבת ומאתגרת, הופכת לאפס אפסים וטיפשה כאשר היא נטושה".  

אריאלה נשלחה לכנסיה ללמוד לימודי דת לילדים נוצריים. איש לא ידע שהיא יהודיה. 

הילדים מדקלמים בעל פה את השיעור, בקול אחד, כולם יחדיו. מתוך דחף פנימי אני חשה סכנה. אני יודעת שעלי להסתיר את היותי יהודיה. 
בהתחלה לא ידעתי בעל פה את התפילות, וכדי שלא יבחינו בכך הייתי מניעה את השפתיים כאילו אמרתי אותן בעל פה. למדתי מהר. המורה ללימודי הדת אוהבת אותי מאד. אני הופכת להיות התלמידה הטובה ביותר. היא אפילו מציגה אותי כדוגמה ומופת.  
לעומת זאת, המורה המרשעת בכיתה לא אהבה את ילדי העזרה הסוציאלית. היא נהגה לומר שכל הילדים האלה באו ממשפחות רעות ומאוחר יותר יהפכו לפושעים ויבלו את כל ימיהם בכלא. הייתי נושכת את שפתי כדי לא לבכות. אני לא רוצה להגיע לבית סוהר.
ממר אומרת שאני בת-מזל ש"נפלתי עליה", שהרי האומנות האחרות מכות הרבה יותר חזק את הילדים משירותי הסעד שבטיפולן, הם לא מקבלים מספיק מזון ובחורף הם סובלים מכוויות קור בכפות ידיהם ורגליהם בגלל העבודות הקשות שהם נדרשים לבצע בחווה. 
כאשר ממר אומרת את הדברים הללו, אני חשה נעיצת סכין בחזי. אני מיד חושבת על קלוד ועל ניקול. הם כל כך קטנים, לעולם לא יוכלו להגן על עצמם. האם הם ביחד או מופרדים? האם אזכה לראות אותם שוב? האם אזהה אותם? 
אני חושבת שעבורי שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם, אך עדיין משוכנעת שמדובר בטעות גדולה. יום אחד אבא יבוא לקחת אותי. 
לעתים נדמה לי שאני רואה אותו מרחוק, אבל כשאני מתקרבת, הוא איננו ואני אומרת לעצמי, אולי מחר...

בחופש הגדול שלחה ממר את אריאלה לעבודת פרך בחקלאות: איסוף חרקים מזיקים ליבולים, בשדות של תפוחי אדמה; ליקוט שיבולי חיטה. אריאלה עבדה בפרך וזכתה ליחס מנוכר ומשפיל.

באביב 1945, שלוש וחצי שנים לאחר שהגיעה אריאלה לעיירה, שוחרר האזור על ידי הצבא האמריקאי. 

כולם שרים, מוחאים כפיים בחוזקה, מתנשקים וצועקים: 
"המלחמה נגמרה! תחי צרפת!" 
והפעמונים מצלצלים ומצלצלים... 
אני נשענת בגבי על קיר ביתה של ממר, ומסתכלת. אט אט אני חשה ביגון עצום העולה בי. יגון אינסופי. ייאוש מוחלט. 
אני מתבוננת בשמחתם של האחרים. המלחמה תמה, אך עבורי שום דבר לא משתנה. אין לי אבא ואין לי אמא, לא אחים ולא אחות, אין לי אף אחד יותר. המלחמה תמה, אך אני נשארת ילדה נטושה. 
יום אחד, לפתע, נפתחת דלת הכיתה בפתאומיות. מנהלת בית הספר מופיעה. "מבקשים את פולט שנקר במסדרון."
????
פולט שנקר? הרי זו אני.
ישבתי בסוף הכיתה, קרובה לדלת. אני מסתובבת... במסדרון אני רואה... את אבא. אחרי יותר משלוש וחצי שנים.
אני קופצת לתוך זרועות אבי. הוא בוכה. הוא מנשק אותי. אני חולמת. אני פוחדת שמא אתעורר. 
קלוד וניקול חוזרים לבסוף. חיכיתי להם בכל מאודי, בכל לבי. הם היו בכל מחשבותי, בכל חלומותי. עכשיו הם כאן, לידי.
הם לא מזהים אותי. הם גם לא מכירים זה את זה. הם לא יודעים מי זה אבא. 
הייתי רוצה לנשק את שני אחי הקטנים, אך אני מפחידה אותם. 
היגון שלי שוקל יותר ממני. 

אמה של אריאלה סירבה להיפרד מילדיה. אביה של אריאלה נאלץ להכריע בין רצון אשתו לבין הצורך להסתיר את הילדים. הוא בחר: הוא טען שאשתו לוקה בנפשה ודרך הפסיכיאטר המחוזי אשפז אותה בכוח בבית חולים לחולי נפש בצרפת. כוונתו הייתה כי לאחר שהילדים יילקחו למקום מסתור, הוא ישחרר אותה מבית החולים. הוא לא ידע שהממסד הרפואי בצרפת שיתף פעולה עם הנאצים: חולי הנפש המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטרים הפכו לקורבנות לניסויים והומתו באמצעות הרעבה. זה היה גורלה של האם: היא הוכתה, הורעבה, בוצעו בה ניסויים ולבסוף היא נפטרה במשקל 37 ק"ג. כאשר נכנסה לבית החולים היתה בריאה בנפשה ובגופה.

לאביה של אריאלה היו תשעה אחים ואחיות, ולאמה – אחד עשר, כולם נשואים ועם ילדים. עם שובה לביתה גילתה אריאלה שרוב קרובי משפחתה נרצחו בשואה.

בחלפי על-פני חלונה של בת-דודתי הקטנה אליאן, אני מרימה את ראשי. אולי היא כאן? היא כופה את עצמה עלי. אני מגרשת אותה, והיא חוזרת. אליאן היתה אמורה להיות כמעט בגילי. היא לעולם לא תרקוד את ה"בי-בופ". אליאן נזרקה לתוך הכבשן. לא מלאו לה עדיין שש שנים. 
אני לא רוצה לשמוע יותר על השואה. 
אני חיה, חיה, חיה. אני רוצה לרקוד.
סליחה, אליאן. 

אביה של אריאלה נישא מחדש ונולדו לו בן ובת נוספים. אריאלה שבה לבית הספר והצטיינה בלימודיה למרות שנות הבידוד הרגשי והחסך ההשכלתי. בגיל 14 נאלצה לעזוב את לימודיה ולעסוק בפרוונות כדי לתמוך בפרנסת המשפחה. 

בשנת 1954 נישאה אריאלה לאיתן (הנרי) פלס וכעבור שנה נולד בנה יורם (תיירי מוריס). 

בצאתי ממחלקת היולדות עם תינוקי החדש בזרועותי, מועקה כבדה עוטפת אותי עד אובדן הנשימה: האם אדע לגונן על ילדי? האם אוכל להצילו? בכל כוחותי אני מגרשת תמונות זוועה העולות ברוחי. אני נלחמת נגד עצמי. לא. אינני רוצה לחשוב עוד על אימהות אחרות, תינוקות אחרים, תקופה אחרת. אני אמא חדשה, אין לי קשר למה שהיה קודם, כבר אין סכנה, אין מחנות, אין טלאי צהוב. המלחמה נגמרה לפני כעשור. אני כמו כולם. לא אורבת שום סכנה לתינוק שלי. 

אחרי מלחמת ששת הימים החליטו אריאלה ואיתן לעלות לישראל ובשנת 1970 עלו עם ילדיהם יורם ויעל (פביאן בריז'יט). בשנת 1974 נולדה בתה של אריאלה, קרן. אריאלה עסקה בציור וסרגה ועיצבה בגדי צמר בהשראת נופי ירושלים ובמקביל למדה עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית.

אריאלה היתה אשת עדות וסיפרה את סיפורה ביד ושם בפני תלמידים, מורים, סטודנטים וחיילים. בשנת 1993 החלה אריאלה לנסוע לפולין כאשת עדות.

אריאלה פרסמה שני ספרים אוטוביוגרפיים: אור בירושלים (2005) ואני אוהב אותך, ילדה שלי, אני נוטש אותך (2012). משלושת ילדיה נולדו לה ולאיתן שמונה נכדים ושני נינים.

אריאלה מסרה כעשרים דפי עד להנצחת בני משפחתה שנספו בשואה, ובהם דף לזכר אמה, אסתר-רחל לבית שנקר, דודתה הצעירה רבקה ובת דודתה אליאן.

אריאלה פלס ז"ל נפטרה בשנת 2017.