שאול אורן

שאול אורן (הורנפלד) נולד בשנת 1929 בעיירה יאבוז'נו שבדרום מערב פולין להוריו, אברהם יצחק הלוי וגולדה מלכה, ולו ארבעה אחים: יעקב הגדול ממנו בשנתיים, ומשה-דוד, יוסף-אליעזר ויהודה-יואל, הצעירים ממנו.

בגיל שלוש התחלנו ללמוד לקרוא עברית ב'חדר'. השתעשעתי בציור אותיות האלף - בית, שבאמצעותן התחברתי לתנ"ך, לארץ ישראל ולתפילה. תרגמנו את התנ"ך ליידיש, שפת האם הנפלאה שלנו, שביטאה בהומור מיוחד את חיינו מלאי העוני והרדיפות, אך העשירים ברוח, בגעגועים ובתקווה. ... לאט לאט נרשמה זהותנו בתודעה שלנו כיהודים שחיים בגלות פולין, שזוכרים היטב את עברם, שחולמים על הגאולה ושואפים לשוב לארץ ישראל.

בשנת 1936 נאלצו ההורים לסגור את חנות המשפחה, ומצבה הכלכלי של המשפחה הוחמר. האם התקינה מספרה בבית המשפחה והאב החל ללמד תלמוד.

עם הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939 היה שאול עד להתעללות ביהודים, להחרבת בית המדרש בו למד ולהשמדת ספרי התורה שבו.

הקוזמיר שטיבל היה המקום המקודש של ילדותי. מאז שחרב, הוא הפך לארמון חלומותיי. אני רואה אותו לפעמים כפי שהיה בלילות חג - האנשים יושבים במקומותיהם, מתפללים, או שרים, או עומדים ברגעים החגיגיים, ואבא שלי לא נפקד ממקומו ליד ארון הקודש, ונוכחותו הייתה כאן, בלתי נראית לעין, אך ודאית.

הגרמנים סיפקו לנו לחם בלתי אכיל, משום שהעיסה, השחורה והקשה הייתה מעורבת בקש. את הלחם הזה, עליו התנפלנו מפני שהיינו רעבים, לא היינו מסוגלים לבלוע. הוא הזכיר לנו את הלבנים שאבותינו יצרו במצרים. נכנסנו למצב ממשי של רעב. ... הגרמנים גזזו את הזקנים בטקס פומבי, מלווה במכות עד זוב דם. ... השהייה מחוץ למקום סגור אפשרה לגרמנים לחטוף כל מי שהיה חשוף, ולהטיל עליו עבודות משפילות, כמו ניקוי שירותים במשרדי המנהל הגרמני, או לאסור אותו ללא סיבה. אבא נאלץ, אפוא, להישאר סגור ומבודד מחבריו, וכל פעילות נשללה ממנו.

לשם פרנסת המשפחה היתה האם נוסעת אל מחוץ לעיר ומביאה בדים למכירה.

בתחילת 1940 גרשו הגרמנים את המשפחה מדירתה והיא נאלצה להתגורר במחסן של חנות. האב התקין בית מלאכה לייצור שקי נייר, בו עזרו שאול ואחיו. לאחר מכן ייצר האב סבון ומכרו.

העבודה בייצור הסבון הייתה מלווה בשירים בעברית מודרנית ובסיפורים על ארץ ישראל ועל הקיבוצים. ... השירים והסיפורים פיארו את העבודה של החלוצים, את השמיים הכחולים ואת הלילות המכוכבים של ארץ ישראל. באמצעות השירים והסיפורים האלה הפכנו לציונים נלהבים.

לאחר הרס בתי הכנסת התקיימו התפילות בחשאי, במקומות מגוריהם של אנשים פרטיים. ... אף על פי שהתפללנו בדומייה, הייתה התפילה מתוך התלהבות שלא הייתה כמותה. הגרמנים יכלו לגזול מאתנו הכול: את הרכוש, את החופש, את אמצעי המחיה, אך לא יכלו לשלוט בלבבות. כל הבקשות והתקוות שהתייחסו לחיים, להצלה, לגאולה, לשיבת ציון ולשלום, היו יקרות לאין ערוך בעינינו. הן עוררו בנו געגועים עצומים, שמצאו את ביטוים בתפילות, שלוו לעתים קרובות בבכי וברגשת לב עמוקה. אבא הרבה תכופות באמירות תהלים. לקראת חג הפסח הראשון של המלחמה הצלחנו לאפות מצות במאפייה יהודית שנותרה מן העבר ונמצאה מולנו.

בסוף 1940 נתפסו רבים מהגברים היהודים בעיר ונשלחו לעבודת כפייה. חלקם גויסו לעבודת כפיה ביאבוז'נו עצמה, אך שמחו על כך, כי כך יכלו להישאר עם משפחותיהם.

באביב 1942 שרדו שאול ומשפחתו אקציות שילוח למחנות.

הסתתרנו ... מתחת למדרגות, שהגישה אליהן הוסתרה על ידי ארון. שמענו את הצעקות של האס-אס תוך כדי חיפושיהם בכל מקום. הם יצאו וחזרו שוב. כל רגע דומה היה כנצח. נחנקנו בחור הזה, והיינו רעבים. מצאתי חתיכת לחם יבש לגמרי, וכל אחד התאמץ לאכול מעט ממנו. לא ידענו כמה זמן נידרש להחזיק מעמד בחור הזה.

שום דבר אצל האדם - לא השנים, לא נבטי החיים החדשים, לא השינה ולא השכחה - אינו יכול למחוק, לא מראשו ולא מרגשותיו, את האסון שנגלה לעיניו. הסתכלתי בעד האשנב. למה הבטתי ברגע זה?! למה לא שקע מבטי בחושך, בזמן שהאזניים שלי עקבו אחר הדממה?! אבא, שישב לצדי, הרגיש במבוכתי. "מה קרה?" הוא שאל בחרדה. נשארתי דומם ותשוש. הוא הפציר בי, ונאלצתי לדבר. הרחוב היה שומם, כשלפתע ראיתי בעד האשנב את דודתי בלצ'ה ואת התינוקת לאה בידיה, ואס-אס אחד מוביל אותה. היא עברה בהרף עין, ושוב חזר הרחוב לשיממונו.

ביולי 1942 נשלחו כמעט כל יהודי יאבוז'נו לאושוויץ, אך שאול ומשפחתו הצליחו להימלט לעיר סוסנוביץ. בעת האקציה הגדולה בסוסנוביץ באוגוסט 1942, בה גורשו אלפי יהודים לאושוויץ, הסתתרו שאול ומשפחתו ושוב שרדו. אביו של שאול עבד בתיקון נעלי הצבא הגרמני במפעל של ארגון שמלט, ושאול עבד בסתר עם יתר בני משפחתו בייצור סבון. לאחר מכן מצאו שאול ואחיו יעקב עבודה במפעל לייצור תיקי עור.

הצטרכנו ללכת הרבה זמן מהגטו כדי להגיע למקום העבודה. החורף היה קר מאוד. סופות השלג היו כל כך חזקות, שבקושי יכולנו לפתוח את העיניים. לא יכולנו להתפלל לפני שעזבנו את הבית, כי טרם הגיע אור היום. על כן הלכנו תחילה לעיר, ושם בבית נטוש התאספנו כדי להתפלל תפילת שחרית, ומשם הלכנו לעבודה.

באוגוסט 1943 בוצעה אקציית החיסול של גטו סוסנוביץ.

מכיוון שדאגתנו העיקרית הייתה להגן על אימא ועל הילדים הקטנים, שהיו בסיכון הגבוה ביותר, נחלקה המשפחה לשניים, בתקווה להתאחד אחרי האקציה. אימא, יוסף-אליעזר ויהודה-יואל הסתתרו אצל המכרים שלנו, ואילו יעקב, משה ואני ירדנו למרתף. ... דממה השתררה, וכל אחד התאמץ לא לזוז. ראינו את המוות לנגד עינינו, ואף על פי כן, המשכנו להתפלל ולקוות. האימהות ניסו להרדים את ילדיהן שבכו באמצעות תרופות. הילדים הגדולים ישבו על הרצפה ורעדו מפחד.

המחבוא התגלה. בני המשפחה הוצאו לרחוב והוצעדו במכות וביריות לאורך הרחוב הראשי של הגטו, אל כיכר הריכוז. יעקב, אחיו הבכור של שאול, התחמק, ולכיכר הריכוז הגיע שאול עם אביו ואחיו משה.

ברגע מסוים התחיל מפקד אס-אס לבחור באנשים צעירים. שמענו שהם עומדים להישלח למחנה כפייה בגרמניה. עזרנו לאבא להגיע לסלקציה. לאושרנו אבא נבחר. ... התחילה הצעדה לתחנת הרכבת. ... אלה שנפלו נורו.

הרכבת נסעה במהירות מטורפת. משה ואני ניסינו לעבור מקרון לקרון, אך הזעזועים של הרכבת וקולות הנשים, שהפכו להיסטריות, כמו הקפיאו אותנו במקומותינו. היו שרצו לקפוץ מהחלונות, אך בנות זוגם מנעו זאת מהם. אחרים, שקפצו, נוקבו בכדורים.

שאול ואחיו משה הגיעו לאושוויץ ושרדו בסלקציה.

שכבנו על מזרוני הקש, מאושרים לעצום סוף סוף את העיניים. באמצע הלילה העירו אותי קולות: "אחת, שתיים, שלוש, הופ!" ולאחריהם רעש, שנשמע כאילו דבר כבד נפל בעצמה. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. הסתכלתי בעד החלון וראיתי משאית, שעליה העמיסו אסירים גופות שהם הוציאו מחדר המתים שנמצא מתחתנו. ממולי, במרחק מטרים ספורים, היו גדר תיל מחושמלת ומגדל תצפית, שעליו עמד שומר אס-אס, שכיוון אלינו זרקור בעל עצמה ומקלע, תוך שהוא שר בהתרגשות שירי אהבה מוסיקליים ביותר. אחרי השחרור זיהיתי את השירים כ- Lieder של שומאן או של שוברט. ...

הכאב הפיזי והפחד; הניתוק ממשפחותינו; האבדן של כל דרישות הרוח, כגון החופש, הצדק, והרחמים - כל אלה לא גרמו לנו ייסורים כמו הרעב.

שאול הועבר לבלוק 28 באושוויץ. אחיו משה הועבר לבלוק אחר.

התפללתי לבדי את התפילות שזכרתי בעל פה. בנוסף לכך, זכרתי היטב את המשנה הראשונה של מסכת ברכות, ויכולתי לשננה בכל רגע. לא נשארו לי מהיהדות של הבית אלא השרידים האלה בלבד. אבל במצב של בידוד שהייתי שקוע בו, המעט הזה היה בעל ערך רב, משום שחיבר אותי למשפחתי, לעמי ולמסורת היהודית, ואפשר לי לחיות במשך רגעים מעטים בקצב אחר של הזמן.

שאול עבר סלקציה בפני מנגלה אך שרד. באוגוסט 1943, לאחר כמעט חודשיים באושוויץ, הועבר שאול לזקסנהאוזן בקבוצה של 11 ילדים ונערים יהודים.

בתחנת הרכבת עלינו על רכבת נוסעים. ישבנו עם מלווינו, אך במושבים נפרדים, במחלקה שהתמלאה בנוסעים גרמנים. ... הגענו לברלין, וכאן נסענו ברכבת התחתית. הלכנו ברחובות וראינו משאיות עמוסות ירקות ופירות, שגרמו לנו לחלום. לבסוף, נסענו ברכבת עד לתחנה של אורניינבורג, במרחק של כשלושים קילומטרים מברלין, והגענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. במשך זמן המעבר הלא ייאמן הזה, התאפשר לנו להסתכל במבט חטוף בתמונות של עולם חופשי: ילדים ששיחקו, אימהות שדאגו לשלום ילדיהן, זקנים שהתהלכו קרוב לבתיהם, יערות ושדות, ערים וכפרים, חיים שרקמתם עשויה מתנועות נפלאות ושקטות של יום יום. נראה היה לנו אז שעד עולם ייאסר עלינו ליהנות מאושר פשוט כזה.

באוקטובר ובנובמבר 1943 ביצע ד"ר דוהמן, קצין גרמני, ניסויים רפואיים בשאול ובחבריו. "נועדנו לשמש שפני ניסיון", ציין שאול.

תת-תזונה, עבודה מפרכת, אס-אס וקאפו אכזריים, שהיכו באופן פראי במהלך העבודה או בתוך המחנה, עינויים, עונשים חמורים ביותר, תליות - כל אלה שיקפו את חיי היומיום של המחנה.

הייתה שם נדיבות רבה יותר, וסיוע הדדי ממשי בין האסירים. בנוסף לכך, היו במחנה זה אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה - כמו הקומוניסטים מגרמניה, אנשי דת, אנשים שהתנגדו למשטר הנאצי ואנשי מחתרת בני עמים אחרים. ... כל האנשים האלה עשו כל שביכולתם כדי להקל על המצוקות האנושיות סביבם. העזרה לשמה, לאדם הסובל ולמסכן האלמוני, סיפקה את הסיכויים להישרדות. בתוך הגיהינום זרמו רוחות חמות של אנושיות אמתית. ההישרדות הייתה תוצאה של עשיית חסד בין האנשים, שלא איבדו צלם אנוש. כל אלה שנשארו בחיים יכולים להעיד על כך.

בתוך בית החולים התארגנה קבוצה מופלאה של רופאים וחובשים מבין האסירים, כדי לעזור ולטפל בחולים, ולתמוך בהם כפי יכולתם. היו רופאים וחובשים שעבדו יום ולילה.

בספטמבר 1944 חידש ד"ר דוהמן את הניסויים בשאול וביתר חברי קבוצת הילדים.

המשכנו לשאול את עצמנו: האם נצא חיים מהניסויים? האם הם יפגעו בנו ונישאר חולים, או בעלי מום? מה יעשו האס-אס מאתנו כשהניסויים יגיעו לקצם?

עם תום הניסויים יועדו 11 הילדים, בהם שאול, למשלוח להשמדה, אך האסיר הפוליטי הנורבגי פר רוט, שהיה אח בבית החולים בזקסנהאוזן, שני רופאים נורבגיים ואח פולני הצליחו להביא למחיקת שמותיהם של ה-11 מרשימת המיועדים להשמדה. בשנת 1994 הוענק לפר רוט אות חסיד אומות העולם על פועלו להצלת ילדים בזקסנהאוזן.

בתחילת 1945 הגיעו למאוטהאוזן שרידים מצעדות המוות.

הם הושכבו על הרצפה, או על אלונקות, והאסירים, הרופאים, החובשים, חברי הקבוצה שלנו וכל אלה שהיו מסוגלים לעזור, שפשפנו את חלקי הגוף הקפואים עם שלג, כדי להחיות אותם. המנתחים כרתו את איבריהם, ובמיוחד את רגליהם, שלא ניתן היה להצילם. למסכנים האלה לא היה אפילו כוח לצעוק כדי להביע את כאבם. מספר רב מתוכם מתו בידיים שלנו, בעת ששפשפנו אותם.

ב-21 באפריל 1945 הצעידו אנשי האס-אס את שאול וחבריו אל מחוץ למחנה בצעדת מוות. בתחילת מאי הגיעה אל הצועדים משאית של הצלב האדום, ושאול שוחרר.

הייתי אסיר תודה לה' על ההשגחה המיוחדת שליוותה אותי במשך כל הזמן, כדברי נעים זמירות ישראל: "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי בור". נסענו בדרכים עמוסות חיילים ואזרחים, ושיננו לעצמנו את המילים של הנהג השוודי, מבלי להבינן באמת. "מה זה בעצם להיות חופשי? מה עושים כשמשתחררים?" שאלתי את עצמי. שכחנו את משמעותו ואת טעמו של החופש.

משאית הצלב האדום הובילה את שאול לעיר ליבק, ששוחררה למחרת על ידי הצבא הבריטי. משם הגיע שאול לצרפת בזכות הטייס היהודי ז'ן ישראל שלקח אותו ואחרים תחת חסותו. שאול הגיע לבית ילדים במואסק (Moissac) שבדרום מערב צרפת. ב-1948 עבר לפריז וב-1959 סיים לימודיו כמהנדס אלקטרוניקה. בשנת 1968 עלה שאול עם משפחתו לישראל. שאול שירת בצה"ל, ובמלחמת לבנון היה טכנאי קשר במילואים.

בשנת 1988 החל שאול לספר את סיפור הישרדותו בשואה, בפני קבוצות של צעירים ומבוגרים ביד ושם ובבתי ספר. בשנת 1992 נסע שאול לפולין, בפעם הראשונה מאז השואה, ומאז נסע עוד מספר פעמים כאיש עדות המלווה משלחות תלמידים, חיילים וקצינים.

ספר זכרונותיו של שאול, כאש בוערת, ממנו לקוחים הציטוטים המובאים כאן, יצא לאור בעברית ב-2017, ועוד קודם לכן בצרפתית (Comme un Feu Brulant, 1999) ובגרמנית (Wie Brennend Feuer, 2005).

בשנת 2021 הדליק שאול את אבוקת הזיכרון בעצרת תנועות הנוער בכיכר גטו ורשה ביד ושם, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

שאול מסר דפי עד להנצחת זכרם של הוריו אברהם יצחק הלוי וגולדה מלכה, אחיו יעקב, יוסף-אליעזר ויהודה-יואל, וקרובים נוספים שנרצחו בשואה. אחיו משה שרד אף הוא, ושאול איתר אותו. השניים נפגשו בישראל בשנת 1954, 11 שנה לאחר שנפרדו דרכיהם באושוויץ.

יכולתי לרשום זיכרונות, אך לא יכולתי להשלים את החסר. לא הכרתי אף אחד שהיה מסוגל לענות על שאלותיי בקשר למשפחתי, לסבים, לסבתות ולידידים של הוריי. מהעבר של משפחתי ומהבית שלנו לא נשאר אף מסמך, שום תצלום ושום חפץ. השואה מחתה הכול, כמו המבול.

לשאול ולאשתו מדי-רות בן ושתי בנות, ונכדים ונינים רבים.

המשפחה גדלה, ברוך השם. כל ילדינו התחתנו והעניקו לנו נכדים ונינים, המעניקים לנו אושר רב. שלושתם גרים ביישובים מסביבנו ועוסקים בהוראה ובחינוך. כאילו שלא במודע, הם הלכו בעקבות אבא. גם את הניגונים המיוחדים של אבי ואת הזמירות ששרנו בסעודות השבת, בעודנו ביאבוז'נו, שרים ילדינו ונכדינו בארץ.

בשבילי הייתה לכל לידה משמעות יתרה, כי חשתי כיצד נמשך נס הישרדותי בהופעת חיים חדשים. ובשבילי, שאיבדתי את רוב משפחתי בשואה, קיבל אירוע זה אופי של תיקון.