נחום מנור (מונדרר) נולד בקרקוב שבפולין בשנת 1923. בינקותו עלתה משפחתו בת ארבע הנפשות לארץ ישראל, אך כעבור מספר שנים שבה לפולין. נחום למד בגימנסיה העברית בקרקוב והיה פעיל בצופים.
במסגרת לימודיו בתיכון עבר נחום הכשרה קדם-צבאית ועם פרוץ המלחמה גויס לצבא פולין והשתתף בשמירת מתקנים צבאיים. ימים מעטים לאחר הפלישה הגרמנית נמלט נחום מזרחה, לכיוון ברית המועצות, כרבים מתושבי קרקוב, אך הצבא הגרמני המתקדם כיתר את הבורחים והם נאלצו לשוב לקרקוב.
הגרמנים סגרו את בתי הספר היהודיים. על היהודים נאסר השימוש בתחבורה הציבורית, הם נצטוו לעבור רישום ולמסור חפצי ערך, חשבונות הבנק שלהם עוקלו ועל עסקיהם מונו מפקחים גרמנים או פולנים ממוצא גרמני ("פולקסדויטשה").
בתחילת 1940 גורש נחום לחלם שבמזרח פולין, שם פגש יהודים איכרים – מחזה לא שכיח בפולין.
בשבילי זה היה מפגש עם מציאות אחרת, חדשה, שלא הכרתי: לא ידענו שיש פולין כזו, שבה לא מדברים פולנית אלא רק אוקראינית או יידיש.
נחום שב לקרקוב והחל לעבוד בתור חשמלאי כדי לקבל רישיון שנועד להגן עליו מפני רדיפות וגירוש.
כעבור זמן ראיתי שזה לא מגן מספיק מפני חטיפה. זה היה חיזיון נפוץ שאדם היה הולך ברחוב ופתאום נעצרת מכונית ותופסים אותו. היינו מסומנים. הרי הלכנו עם סרטי הזרוע [עם מגן דוד].
נחום ביקש להתגונן מהחטיפות והצליח להתקבל לעבודה במוסך של החברה האוסטרית זאורר-ורקה (Saurer-Werke), יחידה צבאית למחצה שעבדה עבור הק"פ (Heereskraftfahrpark - HKP), רשות הרכב הצבאית הגרמנית. במוסך החברה בקרקוב תוקנו משאיות ורכב דיזל מתוצרת מפעלי החברה. תקופה מסוימת אף קיבל נחום תלושי משכורת.
במרס 1941 הוקם גטו קרקוב ונחום ומשפחתו נכלאו בו. למזלו של נחום נכללה דירתם בשטח הגטו. סבו ושתי בנות הסב, דודותיו של נחום, נכלאו בגטו אף הם ועברו להתגורר עם נחום והוריו. נחום היה יוצא מדי בוקר לעבודתו במוסך, ובזכות אישור העבודה שלו היה מוגן מפני חטיפה וגירוש. בנוסף לעבודתו לימד נחום את אחיו הקטנים. "הם המשיכו את חוק לימודיהם כאילו לא קרה דבר."
באקציה הראשונה בגטו קרקוב, בסוף 1941, גורשו סבו ושתי דודותיו של נחום. נחום עדיין היה מוגן בזכות אישור העבודה שלו. בתחילת 1942 הצטוו כל העובדים להתייצב לשם קבלת אישורי עבודה חדשים.
זה כבר היה ראיון אישי. היה צריך לגשת למשרד העבודה ברחוב יוזפינסקה. היה דלפק ארוך עם אנשי גסטפו וכל פועל היה צריך לגשת ולהגיד איפה הוא עובד ומה הוא עושה. איש הגסטפו בהבל פה היה קובע 'כן חותמת' או 'לא חותמת'. לפעמים המראה או ההופעה היו קובעים יותר מאשר הכישורים המקצועיים. אלה ללא חותמת נצטוו להתייצב ומי שלא התייצב סיכן את חייו.
שוב אנשים נעלמו. הפעם התחילו כבר לחזור ידיעות. אנשים החלו להתלחש. היו מקרים שמישהו קפץ מהרכבת. היה מקרה שמישהו זרק מהרכבת מכתב וכתב 'הוסענו בקרונות כמו בהמות, בתנאים לא אנושיים'.
הגרמנים אמרו שיש מחנות, עיירות עבודה במזרח, שם עובדים בעבודות יצרניות, ויחד עם זה באו שמועות, וכמובן אלה היו שמועות כל כך דמיוניות ואכזריות ואיומות, שאנשים דחו אותן. בן אדם לא אוהב, לא נוטה לקבל שמועות כאלה, והיה הרבה יותר נוח להיצמד לשמועות שסיפרו על התיישבות חדשה במזרח, לעבודות פרודוקטיביות. היה בולמוס של רצון להיות פרודוקטיבי. מי שפרודוקטיבי, יכול להיות שהוא יישרד. כל אחד רצה להיות כמה שיותר "מועיל" ונחוץ.
לאחר אקציה נוספת אולצו נחום ומשפחתו, שש נפשות, לעבור לחדר בדירתה של משפחה אחרת. אחותו ואמו של נחום עבדו במפעל תפירה, אחיו הקטן עבד במוסכי הדואר הגרמני, והאב עבד במחנה לאספקת ציוד חשמל.
בסתיו 1942 בוצעו אקציות נוספות בגטו.
בבוקר קמים מוקדם, הגטו כבר מוקף. איש לא יוצא, איש לא נכנס. כל כמה צעדים עומד חייל אס-אס עם רובה מכוון, ושוב הצעקות מקפיאות הדם. בן אדם נכנס לפחד נורא רק משמיעת הצעקות, כבר לא יודע מה לעשות ורק רץ למלא פקודות.
ריכזו אותנו בחצר ענקית. היה המון של אלפים שלא ידע מה לעשות. כל רגע באה שמועה אחרת ואנשים התחילו להתפזר. הודיעו לנו להתייצב תוך שעה בחזרה, כשלכל אחד חבילה עם מזון ליום ובגדים, ומי שיסתתר או ינסה לברוח, יוצא להורג.
זה היה הרגע הקשה בחיי. באנו הביתה והתחלנו להתווכח: להסתתר? להתייצב? מי כן ומי לא? אחותי הגדולה ואחי כבר יצאו לעבודה. אנחנו תמיד היינו כאלה שאם אומרים לנו, אז צריך לעשות. לא היינו לוקחי סיכונים, לא היינו גיבורים גדולים. נפרדנו, התנשקנו והלכנו להתייצב. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הורי ואחותי. זה היה היום הקשה ביותר בחיי.
בזכות מקצועו הועבר נחום לעבוד במפעל גרמני ומשם הועבר למחנה פלאשוב בחורף 1943-1942, חודשים ספורים לפני חיסול גטו קרקוב ורצח כל תושביו.
ידיד שלי לדרגש נורה למוות כי בחיפוש שערכו מצאו אצלו לחם. ידענו שהעסק הזה מתחיל להיסגר. הייתה החמרה כללית בתנאי החיים, באוכל, ביחס. לא היו לנו כבר אשליות. ידענו שגורלנו יהיה מר.
בתחילת 1944 הועבר נחום למפעל "אמאייל" של אוסקר שינדלר, שם הכיר את גניה.
***
גניה וולפיילר נולדה בקרקוב בשנת 1926 ולה אח מבוגר. אביה היה מנצח מקהלה בבתי כנסת וגם חזן, ועבד בכתיבת שלטים בכתב אמנותי. לאמה הייתה חנות פירות וממתקים.
חיינו על מי מנוחות. הקהילה בקרקוב היתה מפותחת ועשירה. היו בה מוסדות דת, תרבות וחינוך רבים, תאטרון יהודי, בתי ספר עבריים ויהודיים, תנועות נוער, בתי כנסת יפים ועתיקים, בית חולים ורופאים ידועי שם. לא דיברנו הרבה יידיש, יותר פולנית, ולמדתי בבית עברית. היינו פטריוטים פולנים כי הנוער למד בבתי ספר פולנים יותר מאשר בבתי ספר יהודיים. הלכנו לבית ספר ממלכתי פולני ואהבנו מאד את הספרות והשירה הפולנית.
לאחר פלישת הגרמנים הוחרמה חנות המשפחה. באחת הפשיטות לשם החרמת רכוש, חששו בני המשפחה לגורל ספר התורה המשפחתי.
הגרמנים פשטו על הבתים והדוד שלי היה בפחד גדול: מה יהיה אם יגלו הגרמנים את ספר התורה? הדודה אמרה לי: קחי את ספר התורה, עטפי אותו במגבות ובסדינים והעמידי פנים שאת הולכת לעשות כביסה. הספר היה כבד, הייתי קטנה ורזה והזעתי מהפחד ומהמאמץ. גרמני אחד שאל אותי ברחוב ואמרתי לו שזו כביסה. החבאנו את הספר עד שעבר הזעם, החזרתי את ספר התורה והדוד בירך אותי שה' ייתן לי חיים ארוכים.
עם הקמתו של גטו קרקוב גורשו מהעיר יהודים שהיו ללא עבודה. משפחתה של גניה הצליחה לקבל אישור לעבור לגטו בזכות כישוריו האמנותיים של האב, צייר השלטים.
בעת האקציות התחבאה משפחתה של גניה בעליית גג עם משפחתו של נתן גרוס, לימים צלם סרטים. מעליית הגג ראתה גניה את גירוש יהודי קרקוב להשמדה:
ראיתי דרך סדק איך אנשים הולכים ואיך גרמנים יורים כל הזמן וכל הדרך הייתה מלאה הרוגים. הגרמנים עלו עד לקומה שלנו ולא מצאו אותנו. למטה מצאו כמה אנשים, חלק מהם הרגו וחלק העבירו למשלוח. לא זזנו עד שעבר הזעם, עד הלילה.
אחיה הגדול של גניה, רומק, ברח לברית המועצות עם פרוץ המלחמה אך שב לקרקוב כדי להיות עם משפחתו והצליח להיכנס למפעלו של שינדלר. בזכות השתדלותו של רומק הועברו גניה ואביה מפלאשוב ועבדו במפעל האמייל של שינדלר. בהמשך הצטרפה אליהם גם האם.
אבינו חלה מאוד ורומק שלח מכתב למכר פולני בבקשה שימכור חפצים שהשאירו אצלו, ושיקנה תרופה לאבינו החולה. השליח נתפס עם המכתב. הגיעו שומרים אוקראינים חמושים מפלשוב בג'יפ ולקחו את אחי כדי להרגו. באותו רגע הגיע שינדלר במכוניתו והם נפגשו בשער בית החרושת. הוא עצר אותם ושאל: "למה אתם לוקחים את הפועל שלי?" – "יש לו קשר עם פולני ואנחנו מוציאים אותו להורג בפקודת גת." שינדלר אמר: "אם כבר באתם, אתם אורחים שלי. האסיר לא יברח לכם. תיכנסו, תשתו משהו, תאכלו משהו, אחר כך תיקחו אותו. אני אברר גם מה הוא עשה. אמון גת [מפקד מחנה פלאשוב] הוא ידיד שלי."
שינדלר הוביל אותם למשרדו וסידר טלפונית עם גת שהוא עצמו יעניש את אחי ויתן לו מכות רצח כעונש. שינדלר טען שרומק הוא פועל מצטיין והוא לא יכול להסתדר בלעדיו. הוא ביקש שיעשו לו טובה וישאירו לו אותו, וככה הציל אותו ממוות.
השומרים קיבלו פקודה מגת לעזוב את אחי ולחזור למחנה. שינדלר נתן לו סטירה אחת בנוכחותם ושאל אותו: "מה אתה עושה? למה אתה שולח מכתב? לא יכולת להגיד לי שאבא שלך צריך תרופה? הרי הייתי דואג לו."
ביום כיפור, 27 בספטמבר 1944, נרצח אביה של גניה בבית חולים בפלאשוב.
נשארנו שלושתנו, מיותמים ואבלים. צמתי ובכיתי נורא ואמא הביאה לי מרק והכריחה אותי לאכול למרות צום יום כיפור.
במפעלו של שינדלר הכירה גניה את נחום.
התאהבתי בו במבט ראשון. חלמנו שאם המלחמה תיגמר ניסע לארץ ישראל. זה היה חלום דמיוני לגמרי אבל מותר לחלום. במחנה רק החלומות החזיקו אותנו.
נוצרה רשימת שינדלר. גניה ואמה נשלחו לאושוויץ יחד עם 300 נשים אחרות, אך שינדלר הצליח לחלצן משם כעבור חודש בנימוק שהוא צריך אותן בתור כוח אדם מיומן לשם הקמת מפעלו החדש בברינליץ בצ'כיה.
ביום שבו היינו צריכות לצאת לצ'כיה עשו לנו שוב סלקציה. אמי הייתה אחרי ניתוח ועם צלקת על הגב. אחת העובדות במקלחת אמרה שאין לה סיכוי לעבור אם הגרמני יראה את החתך. היא הסתירה את אמא בערמה של סמרטוטים ולא נתנה לה לצאת.
יצאנו לדרך ואמא לא היתה איתי. מסביב שומרים גרמנים וכלבים. ואני הולכת אחורה במקום קדימה, וברגע האחרון, כשכבר הייתי בשורה האחרונה וכבר התקרבנו לשער, ראיתי את אמא שלי בחלון בצריף. צעקתי "אמא, בואי!" ואמא קפצה דרך החלון ואלוהים סגר את העיניים לגרמנים והיא הצטרפה לשורה האחרונה ויצאנו יחד דרך השער לרכבת.
הגענו לברינליץ ושם התאחדנו שוב עם הגברים, אשר עברו את אותו מסלול דרך מחנה גרוס-רוזן.
במאי 1945 נסתיימה המלחמה והמחנה שלנו שוחרר על ידי הצבא האדום.
פתאום, כמו באגדה, בחלום, הגיעו חיילים רוסים למחנה שלנו. קצין רוסי דובר יידיש על סוס לבן. נישקנו לו את הידיים, נישקנו את הסוס, זה היה כמו נס. הייתה התרגשות ובכי.
לאחר השחרור ארגנו הסובייטים שיבה לפולין. גניה ונחום נוכחו לדעת שהקהילה היהודית בקרקוב חרבה ואין להם לאן לחזור. בתוך חודש עזב נחום את העיר. גניה ומשפחתה נשארו. אמה פתחה שוב את החנות ואחיה חזר לשחק כדורגל באחד המועדונים. גניה חלמה להתאחד עם נחום בארץ ישראל.
נחום הגיע למחנות עקורים באוסטריה וגרמניה. הוא התגייס לפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח, ונהיה אלחוטאי באוניות מעפילים וכן באוניות שהביאו נשק ותחמושת לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. במשך חמש שנים קיימו נחום וגניה קשר מכתבים הדוק. גניה למדה תפירה לקראת החיים החדשים בקיבוץ.
ב-1950 הצטרפה גניה אל נחום בישראל. הם הצטרפו לקיבוץ מגידו ושהו בו שבע שנים. שני ילדיהם נולדו שם. גניה עבדה בחקלאות ובתפירה ונחום עבד במוסך הטרקטורים. בהמשך עברו לבאר שבע; נחום עבד במוסכי סולל בונה וגניה עבדה במכון לחקר הנגב ובחווה חקלאית לנוער. בהמשך התחילה ללמוד ציור וכעבור שנים הצטרפה לאגודת האמנים הארצית. היא פעילה באמנות למעלה מ-40 שנה ומשתתפת בתערוכות רבות. אחד מציוריה נמצא באוסף יד ושם. גניה פעילה במפעלי התנדבות שונים והוכרה כיקירת העיר באר שבע.
נחום עבד עשרים שנה כמנהל טכני במנפטה (מפעל כותנה) וזכה בפרס קפלן על השגיו. בהמשך עבד במפעלי ים המלח. לאחר יציאתו לגמלאות השתתפו שניהם בלימודי היסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. הם פעילים במשך שנים רבות במסגרת בית הספר להוראת השואה ביד ושם ונפגשים עם קבוצות מחנכים מרחבי העולם. כל מפגש כזה מתחיל בבית הקברות בהר ציון בירושלים ליד קברו של שינדלר, מצילם. גניה השתתפה 18 פעמים במסעות לפולין של תלמידי בתי ספר וחיילי צה"ל. נחום מסר ליד ושם דפי עד להנצחת הוריו, אחיו ואחותו שנספו בשואה. גניה מסרה דפי עד להנצחת קרוביה שנספו, בהם אמה.
שני ילדיהם השלימו השכלה אקדמאית; הבן – מהנדס אלקטרוניקה ובעל תואר בארכיאולוגיה ימית, והבת - אוצרת אמנות במוזיאון ישראל.
לגניה ולנחום מנור ארבעה נכדים ונין אחד.
***
בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם הפיק סרט המתעד את קורותיהם של נחום וגניה מנור בתקופת השואה. לצפיה בסרט לחצו כאן.
![גניה מנור צועדת בראש משלחת צה"ל באושוויץ ,"עדים במדים", 2004](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/86_0.jpg "גניה מנור צועדת בראש משלחת צה"ל באושוויץ ,"עדים במדים", 2004")
![גניה מנור וסטיבן ספילברג (לוחצים ידיים) על הסט ליד קברו של אוסקר שינדלר בהר ציון בירושלים בעת צילום הסרט "רשימת שינדלר", 1993.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/90_0.jpg "גניה מנור וסטיבן ספילברג (לוחצים ידיים) על הסט ליד קברו של אוסקר שינדלר בהר ציון בירושלים בעת צילום הסרט "רשימת שינדלר", 1993.")
![קבוצת ניצולים ליד קברו של אוסקר שינדלר בהר ציון בירושלים בעת צילום הסרט "רשימת שינדלר", 1993.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/92_0.jpg "קבוצת ניצולים ליד קברו של אוסקר שינדלר בהר ציון בירושלים בעת צילום הסרט "רשימת שינדלר", 1993.")
