• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יצחק לבנת

ניצול השואה יצחק לבנת הגיע לארץ ישראל לאחר השואה, התגייס להגנה, השתתף במלחמת העצמאות כקשר ולאחר מכן היה קצין קשר בצה"ל. הוא היה חבר בהנהלת המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית והיה איש עדות.

תמונות

יצחק (איציק) לבנת נולד בשנת 1930 בשם שנדור וייס, הרביעי מבין חמישה ילדים, בעיר סבלוש (Veľká Sevljuš) שבצ'כוסלובקיה (כיום וינוהרדיב שבאוקראינה). בני המשפחה דיברו הונגרית, שכן לפני הקמת צ'כוסלובקיה היתה העיר הונגרית במשך מאות שנים. אמו של יצחק, טרז לבית לייזרוביץ', דיברה גם גרמנית ויידיש, אך יצחק ואחיו כבר לא דיברו יידיש ולמדו בבית ספר עברי, שכן הוריו של יצחק היו ציונים. לימים, באושוויץ, סייעה ליצחק הגרמנית שידע מהבית.

אביו של יצחק, וילמוש, היה מנהל חוה של אציל הונגרי בשולי העיר. "בניגוד לרוב יהדות הונגריה או צ'כיה, חיינו ממש בטבע", מספר יצחק. בשנת 1939 שבה העיר לשליטת הונגריה ושמה השתנה לנג'סולוש (Nagyszőllős). בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גויס אחיו הגדול של יצחק לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. אמו של יצחק נפטרה בינואר 1944.

"היה לחץ באזור. גרשו לאוקראינה כמה יהודים שלא היו הונגרים. ראינו את הכתובת על הקיר אבל לא הייתי בעמדה של קבלת החלטות או הבנת דברים. הייתי לחוץ מהבעיות האישיות שלי. איבדתי את אמא. זה היה נורא קשה לי. עוד לא הייתי בן ארבע עשרה."

במרס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ובנג'סולוש הוקם גטו. בעל האחוזה שבה עבד האב ניסה לגונן על יצחק ומשפחתו, אך באפריל גורשה המשפחה לגטו ובסוף מאי 1944 גורשו יצחק, אביו, שני אחיותיו הגדולות ואחותו הקטנה איצוקה - לאושוויץ.

בסלקציה הופרד יצחק מאביו ומשלוש אחיותיו. אחותו הקטנה נשלחה לתאי הגזים ונרצחה. שתי אחיותיו האחרות נשלחו למחנה ובהמשך הוצאו בצעדות המוות ושרדו. יצחק הועבר לבלוק הילדים והיה משרתו האישי של הקאפו בבלוק. בסוף ספטמבר 1944 בוצעה עוד סלקציה ויצחק נכלל בקבוצה של כ-700 ילדים שנועדו להשמדה ונכלאו בצריף. בלילה נכנס אל הצריף אחד מעוזרי הקאפו שאותו שירת יצחק, הוציא את יצחק והעביר אותו לבלוק אחר. שם פגש יצחק את חיים רפאל, אסיר יהודי מסלוניקי שביוון, שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. חיים ידע רק לדינו ויוונית, אך הרגיע את יצחק במשך שעה ארוכה, סיפר לו סיפורים בגרמנית רצוצה ולימד אותו לשיר.

בבירקנאו שרד יצחק שלוש אקציות, בחלקן הצליח לברוח מקבוצה לקבוצה, מצריף לצריף. בסתיו 1944 קועקע על ידו מספר. "הקעקוע היה מעין סימן שהנה, הם עוד צריכים אותך למשהו", סיפר יצחק. "נורא רצינו לקבל את המספרים האלה, כי אם אין לך מספר אז העתיד שלך עוד לא הוכרע, אם אתה הולך לעבודה או לא הולך לעבודה. המספר שלי הוא B-14694. זה נתן לנו הרגשה טובה, שהנה עכשיו אנחנו כבר נחשבים, אנחנו כבר לא אנונימיים, כבר יש לנו מספר. קודם היינו אפילו ללא שם וללא שום דבר, סתם היינו איזה גוש של ילדים. המספר הזה היה כבר שלי. היינו כל כך מאושרים עם זה, זה לא יאומן. היינו מאושרים שנתנו לנו מספר סוף סוף."

ב-18 בינואר 1945 הוצא יצחק בצעדת המוות מבירקנאו ולאחר כשבועיים הגיע למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה, שם פגש את אביו. בסוף מרס 1945 הוצעדו השנים בצעדת מוות במהלכה ניזונו מעשב ומשבלולים. הם הגיעו למחנה גונסקירכן שבאוסטריה כשהם מוכי כינים וחולים בטיפוס. הם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי והועברו לבית חולים בכפר הורשינג (Hörsching) ליד לינץ. כשבועיים לאחר השחרור נפטר האב.

יצחק חזר לעירו, אך על ביתו השתלטו זרים. הוא עזב את העיר במטרה להגיע אל אחיו בונדי שבארץ ישראל. הוא הגיע לבודפשט ומשם ברח עם קבוצה שעברה מאזור הכיבוש הרוסי לאזור הבריטי והגיע לבית הילדים בעיירה האיטלקית סלבינו, בה לימדו אותו שליחים מארץ ישראל. במרס 1947 עלה יצחק על האניה "שבתאי לוז'ינסקי". האניה הגיעה לחוף ניצנים ביום הולדתו ה-17 של יצחק והמעפילים ירדו לחוף אך נתפסו בידי הבריטים. תושבי יישובי הסביבה, שהיו אזרחים בריטיים ארץ ישראלים, הגיעו לחוף והתערבו בין המעפילים כדי למנוע מהבריטים לגרש את המעפילים. בתגובה גירשו הבריטים את כל הנוכחים על החוף למחנות המעצר בקפריסין ובהדרגה, לאחר חקירה, שחררו את בעלי האזרחות הארץ ישראלית. בזכות העברית הטובה שבפיו שכנע יצחק את הבריטים שהוא ותיק בארץ ומשתייך לבעלי האזרחות הארץ ישראלית, ולאחר שבוע הועבר לארץ ישראל. הוא התגייס להגנה, השתתף במלחמת העצמאות כקשר ולאחר מכן היה קצין קשר בצה"ל.

בשנת 1967 התחדש באקראי הקשר בין יצחק לחיים רפאל שאותו הכיר באושוויץ, והשניים שמרו על קשר עד פטירתו של חיים, בשנת 2014.

יצחק לבנת היה חבר בהנהלת המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית. חלקים מסיפורו מתוארים בספר 'מנודים – סיפור אהבה' והוא היה איש עדות המספר את סיפורו בפני קהלים מגוונים.

ליצחק ולאילנה ארבעה ילדים - כולם קצינים במילואים בצה"ל - שנים עשר נכדים וכן נינים.

יצחק לבנת נפטר בשנת 2017.