הדסה למפל

הדסה (הלינה) למפל נולדה בנובי סונץ' שבפולין בשנת 1929 ולה אחות גדולה ממנה בחמש שנים. ערב פרוץ המלחמה, בקיץ 1939, ברחה המשפחה ללבוב ומשם לסיביר. לאחר כשנתיים הצליחה המשפחה להגיע לאוזבקיסטן. לאחר תקופה של רעב וקור הועלתה הדסה על רכבת שיצאה אל טהרן שבאיראן. ב-11 בינואר 1943 כתבה ביומנה:

אמרתי שלום להורי, לאחותי, עזבתי אותם ואני בת 13, מופקרת לרחמיו של אלוהים. יצאתי לדרך כדי להתחיל בספר חדש – ספר הבדידות. נסעתי זמן רב מאד, מעונה בידי הצמא והרעב. הגעתי לטהראן וגם שם כפור ומחסור, עצוב ורעוב. ואני מחכה בסבלנות לטרנספורט לפלסטינה. (ע' 183)

מטהרן הועברה הדסה 800 קילומטר דרומה, אל אהבאז (Ahvaz), שם עלתה לאחר מספר ימים על אוניה לארץ ישראל כאחת מ"ילדי טהרן" - כ-800 ילדים שברחו לברית המועצות מפולין הכבושה, רבים מהם הוגלו לסיביר, ובפברואר 1943 הגיעו לארץ ישראל.

ב-19 בפברואר 1943, לאחר כשבועיים של הפלגה, הגיעה הדסה לארץ ישראל. בהיותה בלב ים נספה אביה משה בסמרקנד שבאוזבקיסטן, בעבודות כפיה, בקור ובמחלות. על האוניה החלה הדסה לכתוב יומן, אותו כתבה לסירוגין במשך כחמש שנים, עד 1948 - שנת נפילתה בקרבות מלחמת העצמאות. ב-21 בפברואר כתבה:

לו גם אגווע, אני חייבת להציל אותם [את הוריה ואחותה], מוכרחה להצילם מן הגיהינום! אעשה מה שביכולתי, על ראשי אעמוד, אבל אמלא את חובתה הקדושה של הבת הצעירה. (ע' 188)

כעבור שלושה ימים כתבה:

היום הגענו, אחרי ייסורים וקשיים רבים, אל מחנה המעבר שלנו בעיינות. קיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל. אני בחדר עם שש בנות, הכל כל כך יפה ונפלא, רק מחשבה אחת מדכאה אותי: אין לי פה איש הקרוב ללבי. ... גם ללמוד לא אוכל, שום דבר לא אוכל. לא כלום. איבדתי את שנות הילדות חסרות הדאגה ואף כי אני רק בת 14, יהיה עלי לפרנס את עצמי. כזה הוא כבר גורלי. אבל כשם שאלוהים לא עזבני עד כה, כן אני מקווה שגם להבא לא ידחני מתחת לכנפיו. הוא יעזור לי וגם הורי יבואו. ואז - הו! אז באמת אשוב להיות ילדה ושוב אהיה אותה הלינה קטנה שלהם. (ע' 188)

ב-28 בפברואר 1943 כתבה, לגבי שינוי שמה מהלינה להדסה: "בעיני זה בכלל לא מוצא חן, ואני רוצה להוסיף להיות הלינקה."

הדסה נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר. ביומנה כתבה על ביקורים נדירים של קרובי משפחה רחוקים שהתגוררו בארץ ישראל, על מכתבים שקיבלה מהוריה לעתים רחוקות, על לימודיה הקשים ועל עבודתה - ובעיקר על געגועיה להוריה ואחותה, ועל רגשות הבדידות המדכדכים. ביוני 1943 כתבה:

לבדי בחדר. כולן הלכו להן לאן שהוא. עצובה המחשבה שבקרוב אצטרך להפסיק לכתוב אותך, יומני, בפולנית, ולהתחיל בעברית. ודאי תהיה שרוט כולך ופצוע ומי יודע אם אוכל לקרוא אותך. ומי יודע, אם לאחר זמן אוכל לקרוא את מה שכתבתי בפולנית. זה מוזר קצת, לא? פתאום שפה חדשה, כתב יד חדש ומי יודע, אולי גם מחשבות אחרות. לא, לא אחרות, רק בשפה אחרת. הכל חידה ואני החידה הגדולה ביותר בעיני עצמי. (ע' 196)

הדסה החלה לקרוא ספרים בעברית. "זה קשה מאד להתעכב כל פעם על כל מילה שניה", כתבה ב-25 באוקטובר. "אני קוראת ספרים עבריים שלא תמיד מעניינים אותי, אבל אני קוראת בהם כדי לשפר את העברית." ב-7 בנובמבר כתבה:

שוב קיבלתי גלויה מרוסיה. אמא כותבת לי שהם מחזיקים מעמד איך שהוא ומתנחמים בעובדה שלי טוב. יקירי! כמה מתועבת אני שעזבתי אתכם. לפעמים יש לי יסורי מצפון כאלה ... ואינני יכולה לסלוח לעצמי. הם כל כך סובלים בשעה שלי טוב. היום קיבלתי שמיכה והלילה אוכל, אחרי ארבע שנים, להתכסות בשמיכה שלי.

ב-19 בדצמבר כתבה:

מה היה היום לפני חמש שנים ? הייתי צעירה בחמש שנים, עוד לא מלאו לי עשר. ירד שלג. הרחובות היו שקטים מאד, ופעם כפעם נשמעו צלילי הפעמונים העדינים של מזחלות חולפות. על המדרכות חרק השלג תחת הנעליים. כוכבי השלג נופלים ונופלים וכולי כבר משולגת. כמה נעים. ניקולאוס הקדוש מחזר על הפתחים. עצי אשוח, שלג מלאכותי. אני חוזרת הביתה, הדלת נפתחת ואמא שואלת היכן הייתי. אני אוכלת ארוחת ערב עם אבא, אמא ואחותי. כל כך נעים שיש לך משפחה, שיש לך לאן לבוא. אבא נוטל ספר וקורא. אמא תופרת. אחותי סטלה לומדת. הם היו בשבילי הכל ועכשיו השתנה הכל. לא אוכל לומר שרע לי, שהרי דואגים לי ומשתדלים למלא את כל מחסורי. הם רוצים להיות לי במקום הורים, אך איש לא יוכל להיות במקומם. כן, אבל מה אני יכולה לעשות. אני מוכרחה להשלים עם גורלי. (ע' 199)

למחרת כתבה:

מכבר לא קיבלתי דבר מהורי וזה מאד מדאיג אותי, ולא די בכך, הם אינם מזכירים במכתביהם האחרונים את אבא. זה איום. שכנתנו מרוסיה כותבת בגלויתה ש"אמא ואחותי בריאות והכל עמן כשורה"... ומה עם אבא? בזה מסתתר משהו. 

באפריל 1944 כתבה, לאחר טיול מעמק יזרעאל עד הכרמל:

ראיתי הרבה דברים יפים שלא תיארתי לעצמי שהם קיימים, אלא כחלומות. אף על דעתי לא העליתי שהמולדת, אליה הגעתי אחרי כל כך הרבה סבל וקשיים, שהמולדת הזאת היא כל כך יפה. (ע' 201)

ב-20 באוקטובר 1944 החלה הדסה לכתוב ביומנה בעברית. ב-9 במאי 1945 כתבה:

לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע הזה - קץ המלחמה. נדמה לי שאין זה אלא חלום - הגרמנים נכנעו. עכשיו איני מחכה אלא לרגע המאושר של הפגישה עם הורי, אך בהיותי פסימיסטית גדולה, אינני מתארת לעצמי שזה יהיה בקרוב. (ע' 209)

ב-9 בספטמבר 1945 כתבה:

שנה חדשה. איזה חג מוזר בשבילי היא השנה החדשה. בשנה שעברה, בזמן הזה, חשבנו: "או! הנה בשנה הבאה יהיו ההורים אתנו". זו היתה משאלה שלא נתמלאה. לפני כמה ימים קיבלתי גלויה מרוסיה, מאימא. הגלויה היתה בדרך שנה. (ע' 213)

ב-20 בספטמבר 1945 כתבה:

קראתי את יומנה של חנה סנש ז"ל והתרשמתי ממנו מאד. את זה אני מבינה. איזה שירים נהדרים כתבה. אין הרבה אנשים כמוה, או אולי ישנם ואנחנו איננו מכירים אותה?... הייתי רוצה להיות, לפחות, השמינית ממנה וגם לעשות משהו למען יהדות הגולה, אבל זה עדיין איננו בכוחי, אולי פעם, כשאהיה גדולה... (ע' 214)

מ-25 בספטמבר 1945 כתבה הדסה ביומנה רק בעברית. במרס 1946 כתבה:

אוהבת אני את הארץ. יש שאני מתפלאת איך אפשר להיות אידאליסט כל כך גדול, אבל זה בא מעצמו. כל דבר בארץ יקר לי, ובייחוד האדמה. לעתים קרובות, בעבודה, כשאין רואים, אני מנשקת אותה. ... ייתכן שזה קצת מצחיק להתלהב ככה, אבל ביומן זה מותר – נכון? הרי אתה לא צוחק לי. (ע' 219)

הדסה שירתה כאלחוטאית בפלמ"ח. ב-31 במאי 1948 הייתה הדסה אלחוטאית במשוריין הפיקוד, שעמד בראש הכוח שניסה לכבוש את מנזר לטרון. בקרב הצליחו חמישה משוריינים להיכנס לחצר המנזר. הירדנים ירו בהם מטווח קרוב בנשק אנטי טנקי. רוב אנשי הכוח נהרגו, בהם הדסה. עד נפילתה שידרה הדסה בקור רוח דיווחים משדה הקרב. בין דיווחיה האחרונים היה הדיווח על פציעתו הקשה של מפקדה במשוריין. 31 חיילים נפלו באותו לילה בקרב על לטרון.

שלושה שבועות לאחר נפילתה של הדסה בקרב, הגיעה אמה לישראל וקיבלה לידה את יומנה של הדסה.

* * *

הציטוטים מיומנה של הדסה למפל לקוחים מספרו של בן-ציון תומר, אדום ולבן וריח תפוחי הזהב: ילדי טהראן (הספריה הציונית, תשל"ב, עמ' 227-183)