ניצולת השואה שרה לייכט היתה חובשת במלחמת העצמאות ולאחר מכן נשלחה לקורס חבלה. היא עבדה כמטפלת מוסמכת במחלקה הכירורגית לילדים וכן במחלקת היולדות של בית החולים הדסה. שרה היתה אשת עדות וסיפרה את סיפור הישרדותה בשואה בפני קבוצות בבית הספר להוראת השואה ביד ושם ובמסגרות מגוונות.
שרה (לילי) לייכט נולדה ב-1929 באורדיאה (נג'וורד, Nagyvárad) שבצפון-מערב רומניה והתגוררה בטלגד (Tileagd) הסמוכה עם הוריה איגנץ (יום טוב) והרמינה ויינשטיין. לאביה - תלמיד חכם, חזן, מלמד וסוחר בעיסוקו - נולדו שישה ילדים מאשתו הראשונה שנפטרה בטרם עת. אחד מילדיו, אדולף (ארפד), נפל בשורות הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. אמה, הרמינה, עסקה בגידול ברווזים ואווזים ומכרה את מוצריהם – כבד ובשר – לעשירי אורדיאה היהודים, ששמרו על כשרות "גלאט כושר".
פעם לקחה אותי אמא לראות את בתי המידות של היהודים העשירים. כילדה שכל עולם המושגים שלה התבסס על בתי הכפר הצנועים, בתי העשירים נדמו בעיני כארמונות. נחשפו לעיני פלאים של ממש: המים זרמו מברזים, ובלחיצת כפתור נדלק אור גדול מהתקרה. בטלגד, מרחק 22 ק"מ מהעיר הגדולה, לא היה חשמל וביתנו הואר בעששיות נפט. מים שאבנו מהבאר שבחצר.
חלוקת המטבחים למטבח חורף ולמטבח קיץ היתה נוהג מקובל בכפר. מטבח החורף היה חדר גדול יחסית, ותנור הברזל היצוק שהיה בו לאפיה ולבישול חימם את החדר כולו. היה מקובל להשתמש במטבח החם כחדר שינה, שכן היה זה החדר המחומם היחיד בבית. מטבח הקיץ, לעומת זאת, היה פרוץ ופתוח וחומו של תנור הלבנים שהיה בו התפזר והתפוגג. במטבח הקיצי אפינו לחמים, עוגות, חלות לשבת וגם "קוגלוף" – עוגת שמרים לארוחת הבוקר בשבת, עם הקפה.
למדנו בבית ספר כללי ממלכתי ושלוש פעמים בשבוע התקיימו לימודי דת אצל רב הכפר, כאשר הנוצרים למדו אצל כומר קתולי או רפורמי. בבוקר, עם צלצול הפעמון, הסתדרו כל התלמידים לפי הכיתות, להתעמלות בוקר, הנפת דגל ושירת ההמנון. כשנכנסו לכיתות בדקה המורה את נקיון הציפורניים, הידיים והאוזניים, ופעם בשבוע נערכה גם בדיקת כינים.
יום חמישי היה יום האמבטיה וכל המשפחה התרחצה לפי התור. יום שישי היה יום שוק ובישולים לשבת. לפנות ערב הלך אבי לבית הכנסת הגדול, חולצתו מגוהצת, ואמי הכינה את השולחן לסעודת ערב שבת והדליקה נרות שבת, נר לכל ילד. היו לנו שני פמוטי כסף והשאר היו מנחושת. כולנו היינו נקיים ולבושים יפה וכך חיכינו לאבא שישוב מבית הכנסת.
תמיד התרגשתי לקראת בואו, וכשהגיע הייתי הראשונה לקבלו בברכה. אז הוציא מטפחת לבנה נקיה מכיס מכנסיו והניחה על ראשי. חיבקתי את מתניו בידי הקטנות והוא מלמל ברכה בעיניים עצומות ולאחר מכן נשק לי. כך נהג גם עם אחי, את כולם בירך בכל יום שישי ולאמי אמר שבת שלום בחיבה ובחום. לאחר מכן נטלנו ידיים ובירכנו מיין הקידוש, שתינו ממנו לגימה קטנה ואכלנו. על השולחן היו שתי חלות שאפתה אמי ולארוחת השבת הוגשו תמיד מרק טעים עם אטריות, מעשה ידיה, וכן בשר שהתבשל במקר, חמוצים – מלפפון או כרוב, הכל תוצרת בית – וצנון מהגינה. היו אלה עבורי הרגעים המאושרים ביותר.
בשבתות של ימי החורף התעבה החושך בטרם יצאה השבת, ובבית השתררה אפלולית לא נעימה. לא הדלקנו אור לפני שהבחנו בשלושה כוכבים. על השולחן הוכנו כבר ביום שישי נר וגפרורים, בקבוק שתיה חריפה וכוס. כשהחשיך, אבא או אמא שלחו אותי החוצה לקרוא לגוי מכר או ידיד ולהזמין אותו לכוסית משקה ועוגה. הגוי נכנס לבית, ראה שהכל חשוך, ומיוזמתו הדליק את הנר, כי הרי איך יראה את המשקה והעוגה? ואז השאיר לנו אור נר עד צאת השבת.
פעם יצאתי החוצה לבקשת אבי ונעמדתי על מדרגות הבית, והנה גונצי בצ'י ידידנו עובר לידי. אמרתי לו שהורי מזמינים אותו לשתות כוסית. האיש נכנס בשמחה, בירך את הורי בשלום וציין שהבית חשוך והוא אינו יכול לראות את המשקה והעוגה. אסור היה לנו לומר לו מפורשות "הנה הנר, הדלק אותו", זוהי עברה! גונצ'י שם לב לנר הניצב על השולחן וקופסת הגפרורים לידו, ובשמחה רבה הדליק את הנר, מזג לעצמו כוסית משקה, הכריז "לחיים", ושתה וגם התכבד בחתיכת עוגה. אחר כך אמר תודה, הסתובב לצאת ולפני צאתו כיבה את הנר... כך נשארנו בחושך עד צאת השבת. (שרה לייכט, כוחה של שנאה – כוחה של אהבה, ע' 41-35)
ב"הסכם וינה השני" הועבר אזור צפון טרנסילבניה להונגריה. בשנת 1942 נכנס הצבא ההונגרי לטלגד.
יהודי טרנסילבניה היו ברובם דוברי הונגרית ואהבו הונגרים, אכלו מאכלים הונגריים וחלמו על ימיה היפים של אוסטרו-הונגריה בימי שלטונו של פרנץ-יוזף. הם יצאו מבתיהם כדי לשמוח ולקבל בשירה את הצבא ההונגרי. גם אני יצאתי לרחוב להריע לבאים. אבל אז ראיתי את החיילים צועדים שמאל-ימין ושירה רמה בפיהם. שורה אחת חזרה על עצמה: "לך, יהודי, יהודי מסריח, לפלסטינה." (ע' 52-51)
ב-1943 עברה שרה לדברצן, ללמוד בגימנסיה בדברצן בתמיכתו של דודה העשיר יוז'י מבודפשט. בתחילת 1944 הגיעו לעיר פליטים יהודים מפולין וסיפרו על הרצח ההמוני. שרה וסובביה בדברצן לא האמינו כי אמת בשמועות. במרס כבשו הגרמנים את הונגריה ובאפריל חזרה שרה לבית המשפחה בטלגד לליל הסדר. היא ומשפחתה נאלצו להתהלך עם הטלאי הצהוב. "אצלנו בכפר האנטישמיות הרימה ראש. הגזרות החדשות אסרו, בין השאר, על מכירת קמח ליהודים. לפעמים קיבלתי לחם מגונצ'י הגוי. אילו התגלה שנתן לי לחם, היה נענש באופן חמור."
באפריל נשלחו שרה ובני משפחתה לגטו נג'וורד. "משם ודאי יקחו אותנו למשימת עבודה כלשהי למען הגרמנים", סברה שרה, "עד שנשוב הביתה, בסיום המלחמה." לאחר כחודש גורשו שרה ובני משפחתה לאושוויץ.
ביום שישי, היום השלישי לנסיעה, המצב כבר היה בלתי נסבל. באוויר הקרון הדחוס והמחניק עמדה צחנה נוראה והנסיעה נמשכה עוד ועוד. ערב שבת הגיע ואמי רצתה להדליק נרות, הרי דאגה לחלות ולנרות מבעוד מועד, אבל נאסר על הנוסעים להדליק אור עם רדת החושך, וידענו שהשומרים הגרמנים יורים לתוך קרונות העבריינים. ובכל זאת, כיצד אפשר שלא להדליק נרות שבת ולברך על החלות? הנרות הועמדו על קרקע הקרון והודלקו ואנו נעמדנו מסביבם והסתרנו בגופנו את אורם. אבי בירך על החלות וחילק לכל הנוסעים וגם הם בירכו. אנשי האס-אס ירו באוויר, אות ורמז שיש לכבות את האור. (ע' 85)
ישנתי בחיקו של אבי. התעוררתי למגען של דמעות חמות שנפלו על פני.
"אבא! למה אתה בוכה?" שאלתי.
"שרה'לה", אמר לי, "אנחנו הולכים למקום שממנו אין חזרה. את ילדה צעירה וחזקה. רק את תחזרי. אבל בתנאי שתהיי ילדה טובה. לא לשקר, לא לגנוב. להיות ילדה ממושמעת. לבטוח בשם, הוא ישמור עליך."
היה זה השיעור האחרון שזכיתי לו מאבא. אותו הלילה היה האחרון בחייו. נהגתי לפי הוראותיו, ואני ממשיכה כך עד עצם היום הזה.
במאי 1944 הגיעה המשפחה לאושוויץ. שרה הופרדה מבני משפחתה. אלה נשלחו להשמדה.
כל לילה, כל הלילה, נשמעו צעדים בחוץ. אם הצעדים היו של אמהות צעירות עם ילדיהן, ידעתי לפי בכיים של הילדים שהקבוצה הזאת צועדת אל המשרפות. אם הצעדים היו שקטים, ידעתי שהצועדים יגיעו למחנות. (ע' 93)
הריח שנישא מהמשרפות והתפשט במחנה כולו... מהולים בו יחד העשן והאש וריח שריפת בשר ודם, ריח בשר אדם נשרף. עשן שחור וכבד מיתמר אל על וחלקיקים קטנים נושרים על יושבי המחנה החיים.
הרעב שידעתי, רעב של נערה בת חמש עשרה, כאב בכל הגוף ולא נתן מנוח. אינך יכול לחשוב על שום דבר אחר, ואתה בוש בחייתיות שלך וחולם לא על עוגות אלא על לחם טרי, כוס מים טובים לשתייה. המוזלמנים שהגיעו מגטו לודז' חוטפים מידיך את מנת הלחם ואתה יודע שגם אתה תיראה כך בעוד זמן קצר, ואינך יכול להחליט מה כדאי יותר – להיראות כך או להצטרף בסלקציה הבאה אל השורות ההולכות בחמישיות סדורות אל הסוף הגואל. (ע' 7)
לאחר סלקציה הוצעדה שרה עם מאות נערות חלשות וחולות אחרות לתאי הגז.
אנשי האס-אס ליוו אותנו בשקט לדרכנו האחרונה. היינו כחמש מאות נשים.
הגענו לפתח תאי הגזים.
חיילת האס-אס הורתה לנו להתפשט ולהניח את הבגדים בערמה אחת ואת הנעליים בערמה שנייה. הנעליים! אם לוקחים מאתנו את הנעליים, הרהרתי, זה הסוף, כי אפשר ללכת בכל שמלה אבל לא בכל נעל.
מירה, האחראית על הבלוק ("הבלוק-אלטסטה"), אמרה שנקבל סבון ומגבת וניכנס רק להתרחץ, ולאחר הרחצה נצא. מצד אחד קיוויתי שרק להתרחץ הולכים. המגבת והסבון חיזקו את האמונה הזו. מצד שני, אחרי שלושה חודשים באושוויץ ידענו שבמקרים רבים המגבת והסבון נועדו רק לגרום לנו להאמין שנישלח למקלחות ולא לתאי הגזים. לא ידעתי אם נצא משם.
עמדתי קרוב לדלת כי הייתי בין השורות האחרונות שנכנסו פנימה. כבר לא היה בי כוח לעמוד ונשענתי על הדלת הנעולה מבחוץ, בהמתנה לגז שיוזרם עוד מעט מהפתחים.
פתאום נפתחה דלת הברזל מבחוץ ואנשי אס-אס צעקו, "מאה חזירים יהודים – החוצה!"
הייתי קרובה לדלת ופשוט נדחפתי החוצה. (110-109)
מאושוויץ הוסעה שרה לפלרסלבן (Fallersleben) ושם הועסקה במפעל נשק.
בשבועות הראשונים עדיין פחדתי שמישהו יביט בי ויאמר שאני צעירה מדי לעבודה הקשה הזאת, או חלשה מדי לעמוד במאמץ גופני כזה של יום עבודה בן שתים עשרה שעות, ויחזירו אותי לאושוויץ. אבל עם הזמן התחזקתי והבראתי ושערותי צמחו מעט. היינו שוב בני אדם, גם אם נטולי חופש ומנותקים מן העולם, מתחת לאדמה, בגרמניה. (ע' 114)
עם התקדמות הצבא האדום הועברה שרה למחנה עבודה בעיר זאלצוודל (Salzwedel) שם שוחררה על ידי הצבא האמריקאי.
צחקתי ובכיתי והתיישבתי על הארץ באמצע המחנה כי כבר לא היה לי כוח לעמוד על רגלי. והנה הגיע הטנק הראשון אל מול השער וחייל אחד ירד ממנו שאל את אחת הבנות מי אנחנו. היא ענתה שאנחנו יהודיות והוא המשיך ושאל, "אתם רוסים? פרטיזנים? פושעים? קומוניסטים?" והבחורה הסבירה, "לא, אנחנו יהודיות." החייל האמריקני לא הבין איזו מין קבוצת ייחוס זו ומה החטא שבעטיו אנו כלואות במחנה והמשיך לשאול אם פעם היינו חיילים ואם לחמנו במלחמה, ואנחנו אמרנו רק שתי מילים, "אנחנו יהודיות." (ע' 121-120)
חייל אמריקני הסביר לשרה שאכילת יתר עלולה להרוג אותה עקב חולשתה הגופנית ורזונה. עד יום המחרת מתו למעלה ממחצית מאסירות המחנה המשוחררות, שאכלו מכל הבא ליד.
שרה הגיעה למחנה העקורים ברגן-בלזן. נודע לה כי מכל משפחתה שרד רק אחיה אמיל. הוא גויס לצבא ההונגרי, שרד במשך שנתיים של שהות בקו האש ללא נשק, ובתום המלחמה שב לביתו ברגל מאוקראינה. שרה החליטה לחזור לבית המשפחה בטלגד.
לא היו לי חבילות לקחת אתי. לא היה לי דבר מלבד השמלה שעל גופי. יצאנו לדרך מסוכנת וקשה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. נסענו הרבה ברכבות ואלה היו מלאות חיילים ושבויים. כולם חשדו בכולם ופחדו מכולם, וכל הגברים חשקו בנשים הצעירות. (ע' 134)
בטלגד גילתה שרה שנוצרים בני הכפר השתלטו על בית המשפחה ושכל רכוש המשפחה נבזז. שרה החליטה להגר לארץ ישראל. היא עברה להתגורר בבודפשט, אצל דודה יוז'י, ניצול השואה אף הוא. שם הצטרפה לפעילותה של תנועת הבונים ובמאי 1946 עלתה לארץ ישראל באוניית המעפילים "מקס נורדאו". שרה הועברה למחנה המעצר בעתלית ולאחר כחודש שוחררה והגיעה לקיבוץ עין חרוד.
שום אדם, כולל המדריכים, לא שאל אותנו ולא רצה לדעת על עברנו ועל השואה. איש לא שאל למה אין לנו משפחה ומדוע בחופשות רבים מאתנו נשארים במשק. על טיפול בנו, ניצולי השואה, לא היה מה לדבר. זו היתה בושה להיות ניצול שואה. "כמו צאן לטבח הלכתם", האשימו אותנו כשהנושא בכל זאת עלה. "למה לא התקוממתם? למה לא לחמתם?" לא היה להם שום ידע על השואה, וגרוע מכך – הם גם לא רצו לדעת. עם כל רצונם הטוב של ותיקי המשק, הם לא ידעו כיצד לטפל בנו. רצינו לשכוח, למחוק את העבר ולהיות בכל כוחנו ישראלים חזקים, שזופים ובריאים בגוף ובנפש. (ע' 166)
בעין חרוד הכירה שרה את אלכס (דוּדי), ניצול שואה אף הוא, ששרד יחיד מכל משפחתו. במלחמת העצמאות התנדבו השניים לפלמ"ח ושירתו באזור ג'נין, על הר הגלבוע, ובאזור דרך בורמה. אלכס נלחם בקרבות לטרון וכחייל פשוט גילה יוזמה והוביל את מחלקתו לקרב לאחר פציעת המפקד. שרה היתה חובשת ולאחר מכן נשלחה לקורס חבלה. השניים היו חברים בחברות נוער גרעיניות שביקשו לפנות להתיישבות אחרי המלחמה, אך במאי 1949, חודשיים לפני מועד שחרורם מהצבא, נישאו. "בחתונה נמהלו שמחה וגם עצב, כי לא הורים הובילו את החתן והכלה לחופתם". (ע' 175)
לאחר נישואיה עבדה שרה בקיוסק ולאחר מכן - במטבח של מחנה עולים בבאר יעקב. היא למדה בבית הספר למטפלות של ויצ"ו ועבדה כמטפלת מוסמכת במחלקה הכירורגית לילדים וכן במחלקת היולדות של בית החולים הדסה.
בנה הבכור של שרה, יעקב, שנקרא על שם אביו של אלכס, הלך לעולמו בגיל ארבעה חודשים.
במלחמת ששת הימים לחם אלכס בגולני והשתתף בקרבות ביהודה ושומרון.
כשיצאתי עם משפחתי לאושוויץ הסתיימה ילדותי. תמו ימי אהבתם הגדולה של הורי, אחי ואחיותי, החברות הרבות בכפר, השבתות והחגים, בתי הכנסת והשמחות, ההצלחות בלימודים, השירה והנגינה, הספרים ובעיקר האהבה הגדולה של המשפחה והחינוך לערכים של יושר, הגינות וטוב לב והאמונה בקדוש ברוך הוא המשגיח עלינו תמיד. כל אלה אמנם תמו, אבל הם היו לי בסיס איתן, ש̣אפשר לי לעבור את התלאות והקשיים, להחזיק מעמד ולשמור על צלם אנוש. הילדות המאושרת היא שהעניקה לי את כוח ההישרדות, שבלעדיו לא הייתי נשארת בחיים.
תודה לכם, בני משפחתי שאינם עוד. (ע' 5)
שרה מסרה דפי עד להנצחת זכרם של אביה ואמה, אחיה שניי ומוריץ ואחותה אולגה שנרצחו באושוויץ-בירקנאו, ובני משפחה רבים שנספו בשואה.
לשרה ולאלכס שני בנים – עודד ובועז – חמישה נכדים: ים, טליה, לי, גל ושי, וחמישה נינים.
שרה לייכט נפטרה באפריל 2021.
