מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אלישבע להמן

ניצולת השואה אלישבע להמן היתה מורה למוזיקה, ריתמיקה ודרמה בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים. היא פיתחה שיטה להוראת חשבון, עברית ותורה בעזרת מוזיקה ותנועה, ועבדה גם עם ילדים בחינוך המיוחד שהמוזיקה פתחה בפניהם אפשרויות ביטוי נוספות. אלישבע היא אשת עדות שמספרת את סיפורה בפני קהלים רבים ומגוונים.

 
תמונות
וידיאו

אלישבע להמן נולדה בשם אליס כהן-פרירא Paraira)) ב-1924 באמסטרדם שבהולנד. לאחר שנתיים נולד אחיה הצעיר בוב. אמה סוזה היתה שחקנית ואביה דיי (דויד) – צייר, אך הם לא הצליחו להתפרנס מאמנות. בשנת 1930 עברה המשפחה לרובע סכוונינגן שבהאג עקב עבודת האב בחברת הסיגרים "ריטמייסטר" של פרנס ון סכופן. אלישבע למדה בית ספר יסודי בשיטת מונטסורי ובתיכון לנערות בשיטת דלטון, שמעודדת למידה עצמית וחשיבה אוטונומית, שם נבחרה לעמוד בראש מועצת התלמידות. כבר בגיל צעיר גילתה כשרון מוזיקלי וניגנה על פסנתר ואקורדיון.

ב-1938 נפטרה אמה של אלישבע מסרטן. עם כיבוש הולנד במאי 1940 לא יכלה אלישבע להירשם לאוניברסיטה והמשיכה את לימודיה במוסד חינוכי ליהודים שהוקם בהאג. עקב ההגבלות על נוכחות יהודים במקומות ציבוריים התכנסו בני נוער יהודים בבתי הוריהם. כך הכירה אלישבע בינואר 1942 את ברנד (ברני) ספיר והשניים התאהבו.

בקיץ 1942, עם הגעת צווי השילוח למזרח, החליטו אביה של אלישבע ואשתו מינה להסתתר. בני המשפחה הוסתרו בעזרת הולנדים רבים, בהם פרנס ון סכופן, מנהלו של האב, שהיה במחתרת ההולנדית; בעלה הנוצרי של אחות האב, קלאס קלארן ובני משפחתו; וופ והלטיה קואיסטרה באוטרכט; וכן ברטה וקלאס קרום. לימים הוכרו מציליהם של אלישבע ומשפחתה בתור חסידי אומות העולם.

בלילה שלפני הסתתרותה של אלישבע, הבטיחו אלישבע וברני זה לזו שיכתבו יומנים ויתעדו בהם את קורותיהם. אחרי המלחמה תכננו להראותם זה לזו.

כתב ברני ביומנו:

יום שלישי, 21 ביולי 1942.

אני יושב כאן בחדרי וכותב. לפני תמונתה של אליסיה פרירא, הנערה אותה אני אוהב. הנערה שנשבעה לי אמונים והבטיחה להיות לי לאישה. וזה, זה בלבד, מאפשר לי להחזיק מעמד ונותן לי כוח להיאבק בימים אפלים אלה. זה מחזק אותי ומאפשר לי לצפות לעתיד בהיר: לחיות יחד עם אליס חיים ארוכים ומאושרים.

(סיפור אהבה בעת מלחמה, ע' 21)

יום שני, 27 ביולי 1942.

יקרה אשר יקרה, ויהיו אשר יהיו הקשיים בפניהם אעמוד, אני חייב לשרוד. אני חייב להגיע ליום בו אשוב ואראה את אהובתי. משאלתה היא שאשמור על עצמי בעבורה וכך אכן יהיה, משום שאני יודע שהיא אוהבת אותי מאד, וזה נותן לי את הכוח להמשיך לחיות עד ליום בו יתגשם.

(ע' 40)

כתבה אלישבע:

יום שני, 3 באוגוסט 1942, במקום המסתור:

איני אלא נערה רגילה, שום דבר מיוחד, סתם נערה רגילה המתגעגעת אל החבר שלה, והרי יש בוודאי נערות צעירות רבות המתגעגעות אל החבר שלהן שהלך מעמן.

ויש בוודאי נשים צעירות רבות המתגעגעות אל הבעל שלהן, שהלך מעמן.

ויש בוודאי אמהות זקנות רבות המתגעגעות אל הבן שלהן, שהלך מעמן.

ומכיוון שכל הגעגועים ייערמו יחד, זה על גבי זה, עד שייווצר הר גבוה כמגדל בבל, של סבל משותף אחד עצום וגדול, ומכיוון שבכל הארצות נושאות נשים בקרבן אותם געגועים ואותו סבל, ומכיוון שסבל מביא לאחווה, יבוא הקץ [לסבל] במהרה.

(ע' 61-60)

יום חמישי, 6 באוגוסט 1942, במקום המסתור:

אבא תמיד היה אדם ישר ובניגוד למה שנכתב כעת על היהודים, מעולם לא ניצל איש. הוא הרוויח את לחמו ביושר ובעבודה קשה. דודה מין [אשתו של האב] עבדה כל חייה במשרד, ובניגוד למה שנכתב כעת על היהודים בעיתונים, ודאי שלא דרכה על גופות כדי לקדם את הקריירה המשרדית שלה. היא החלה לעבוד במשרד בהיותה נערה בת 15 ועבדה באותו מקום עד גיל 42, אז נישאה. כיצד יכלו שני אלה להיות האויב הנורא ביותר של האומה הגרמנית, אם מעולם לא היה להם דבר עִם עַם זה? הם מעולם לא פגעו בזבוב, באיש, לא כל שכן באומה שלמה.

וקחו לדוגמה את בובי [אחיה של אלישבע], בן 15, עדיין ילד. לא היה אלא בבית הספר. הרי לא יתכן שהוא יעשה, בדרך כלשהי, את בני העם הגרמני לקורבנותיו!

ואני, בת 18, סיימתי את בית הספר התיכון לפני שנה. מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. אני אוהבת לקרוא ספרות יפה, הן גרמנית והן הולנדית, אנגלית וצרפתית.

הוקסמתי והערצתי את גיתה ושילר בזמנו בתיכון.

אני לא מבקשת דבר. אני מוכנה לעבוד קשה. אני מוכנה בשעת הצורך לעבוד גם בעבודות שאינני מורגלת בהן. אני מוכנה לעבוד גם תמורת מזון מועט בלבד.  אבל אני כן רוצה לחיות!

שכן, תבינו, יש לי אהבה. אהובי נמצא הרחק ממני, ואני רוצה שגם הוא יישאר בחיים.

(ע' 68-67)

בספטמבר 1944 נאלצו בני משפחת כהן-פרירא להימלט ממקום מסתורם והגיעו לבית משפחת קואיסטרה באוטרכט. בעת סריקות של המשטרה ההולנדית, המשטרה הגרמנית והאס-אס, התחבאו בני המשפחה ומסתרים נוספים – ביחד שמונה יהודים – בבור ברצפה.

וופ [קואיסטרה] תרגל אתנו ירידה למסתור, לפעמים באמצע הלילה. ... ברחובנו גר שוטר שהיה שייך למעשה למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ההולנדית, אך מכיוון שראה בוופ  חבר, הזהיר אותו בכל פעם שעמדו לערוך מצוד. וכך, כאשר דפקו המופן [השוטרים הגרמנים] יחד עם אנשי המשטרה ההולנדית על הדלת, כבר ישבנו כולנו מתחת לרצפה. ...

פעם, בצהריים, כשישבנו בבור, דפק אחד מן המופן על רצפת העץ, כדי לשמוע אם יש חלל מתחתה. ולמרות שהיה מלא שם עד אפס מקום ביהודים, מסתבר שה'מילוי' לא היה מספיק והוא החל לנעוץ את חוד הכידון שעל רובהו בתוך לוחות רצפת העץ, גם בחלק בו ישבנו אנו, אך המלאך של קואיסטרה ושלנו היה על המשמר: הכידון החליק בין כתפי לבין כתפו של בוב.

(ע' 228-227)

מיד לאחר השחרור נסעה אלישבע מדי יום שלישי לסכוונינגן, למקום המפגש שקבעה עם ברני על ספסל בגן בו התנשקו לראשונה. אך ברני לא הגיע. הוא גורש לאושוויץ בספטמבר 1943 ונרצח. לימים מסרה אלישבע דף עד לזכרו ולזכר עוד 11 מדודיה, בני דודיה וחבריה שנספו בשואה.

הוריה של אלישבע הזמינו חיילים יהודים לארוחת שבת. שם הכירה אלישבע את אלמר ("אלמי") נתן להמן, חייל מארץ ישראל ששירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. השניים נישאו ב-12 בדצמבר 1945.

ביום חתונתם של אלישבע ואלמי נתן בהאג, הגיעה לביתה חבילה.

כשפתחתי אותה קפאתי. היה זה יומנו של ברני שנשלח אלי. לא פתחתי אותו 65 שנים. לא הייתי מסוגלת. רק בעזרתה ובעידודה של בתי, שולמית, התעמתי לראשונה עם הזיכרונות ועם האובדן אותם הדחקתי כל השנים.

על בסיס היומנים כתבו אלישבע ובתה שולמית את הספר סיפור אהבה בעת מלחמה: יומניהם של ברני ואליס (הקיבוץ המאוחד, 2012) ונוצר הסרט הדוקומנטרי "יומני האהבה האבודים". היומנים המקוריים נסרקו על ידי הספריה הלאומית.

בזכות נישואיה והיותה אשת חייל בצבא הבריטי היה לאלישבע סרטיפיקט (אישור עליה לארץ ישראל). אלישבע עלתה ארצה בקיץ 1946 באנייה "אנדרה לה בון".

לאלישבע ולאלמי נתן נולדו שלושה ילדים והם אימצו את עליזה (ז'רמיין) הירשובה, ילדה בת שנתיים שאמה חלתה ואליה נקשרו אלישבע ונתן בבלגיה. לאלישבע עשרה נכדים ו-13 נינים.

אלישבע היתה מורה למוזיקה, ריתמיקה ודרמה בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים. היא פיתחה שיטה להוראת חשבון, עברית ותורה בעזרת מוזיקה ותנועה, ועבדה גם עם ילדים בחינוך המיוחד שהמוזיקה פתחה בפניהם אפשרויות ביטוי נוספות.

לאחר פרישתה לגמלאות ממשיכה אלישבע להתנדב ולנגן לילדים במעון לנשים מוכות, והיא מנגנת ומשמחת את דיירי הדיור המוגן בו היא מתגוררת. "החלטתי לחיות", אומרת אלישבע, "ועשיתי לי פסטיבל מכל יום חדש."

אלישבע היא אשת עדות שמספרת את סיפורה בפני קהלים רבים ומגוונים.

אני אסירת תודה על שסיפורי אינו כולו סיפור אימה, אלא מכיל גם רגעים יפים של אהבה ואחווה אנושית אותה גילינו כשברחנו מאימת הנאצים, אצל אנשים שמוכנים היו לסכן את חייהם כדי להציל אותנו.