• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

שאול לדני

ניצול השואה שאול לדני שרד את השואה ביוגוסלביה, בהונגריה ובברגן-בלזן. שאול הוא פרופסור להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והַלָּך (ספורטאי העוסק בהליכה תחרותית) המחזיק בשיא העולמי בהליכה ל-50 מייל. שאול הוא בכיר ההלכים בישראל בכל הזמנים וייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות. באולימפיאדת מינכן 1972 שרד את מתקפת הטרור בה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים.

תצלומים

שאול לדני נולד ב-1936 בבלגרד שביוגוסלביה (כיום סרביה) ולו אחות, שושנה, מבוגרת ממנו בשנתיים. הוריו, דיוניס וסופיה, היו ילידי הונגריה. שפת אמו היתה הונגרית, אך הוא דיבר גם סרבית וקרואטית, שפות האזור, וגרמנית עם המטפלת שלו, גרמניה במוצאה. לימים רכש שאול שליטה גם בעברית, אנגלית, צרפתית, רוסית ויידיש.

האב דיוניס היה בוגר המחלקה להנדסה כימית באוניברסיטת קרלסרוהה בגרמניה. הוא סייע בהקמת מפעלי תרופות משפחתיים ביוגוסלביה, הקים את משרד הפטנטים הראשון בבלגרד והיה אחד מיושבי ראש אגודת המהנדסים היוגוסלבית. כמו כן היה פעיל ציוני. האם, סופיה, היתה בת ליהודים רפורמים שהיו גם ציונים מסורים. אביה, מקס קסוביץ, היה מנהל הבנק הגדול ביותר בנובי סאד. הוא ביקר פעמיים בארץ ישראל לפני השואה, בין היתר לשם צפיה במשחקי המכביה השניה ב-1935, ואף קנה בארץ חלקת אדמה.

בסוף 1940 גויס האב דיוניס לצבא יוגוסלביה כסגן בחיל ההנדסה.

כשהגיע לבקר דודי יאני, ב-1 באפריל 1941, לא הייתי מודע לתכניות הפלישה של גרמניה הנאצית ובעלות בריתה ליוגוסלביה. תשומת לבי הופנתה במלואה לצעצוע המכני הנפלא שהביא לי יאני ליום הולדתי החמישי, שחל למחרת. (Ladany, King of the Road, p. 21.)

הדוד יאני הצליח להבריח את משפחתו לאיטליה ומשם לברזיל, אך הסב, ננדור, לא רצה לעזוב בעוד בנו השני, דיוניס, מגויס. הסב נותר בבלגרד עם שאול ואמו.

באפריל 1941 פלשו גרמניה ואיטליה ליוגוסלביה. סביבת המגורים של המשפחה הופצצה, ושכנים וקרובים רבים הגיעו אל בית המשפחה בחיפוש מחסה. בית המשפחה נפגע בהפצצות הגרמניות ונהרס כמעט לחלוטין. מספר שכנים שהסתתרו בבית המשפחה נהרגו ונפצעו קשה אך שאול ומשפחתו, ששהו בחדר סמוך, לא נפגעו. באחת ההפוגות בהפצצות יצאה המשפחה מהבית והחלה לנדוד ברגל, מרחק של למעלה מ-20 ק"מ, בחיפוש אחר מקלט. רעמי ההפצצות ליוו את המשפחה בעת ההליכה. חלק מהזמן נשאה האם את שאול על ידיה. "זאת הייתה ההליכה הארוכה הראשונה שלי", מספר שאול.

שאול ומשפחתו הגיעו לכפר שרמצ'יקה (Sremčica) מדרום לבלגרד ושילמו לאיכרי המקום עבור הזכות לישון במתבן. לאחר שבוע שבו בני המשפחה לבלגרד; הם ידעו שרק כך יוכל האב למצוא אותם. בית המשפחה היה הרוס, ובני המשפחה ישנו במשרדו של האב. כשיצא הסב מהמשרד, נתקל בכרזות על קירות הבתים, בהן נכתב שעל היהודים להתייצב כדרישת הרשויות הסרביות ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, ומי שלא יתייצב, יירו בו. רוב היהודים שהתייצבו נרצחו במחנות השמדה ביוגוסלביה.

עם כניעת הצבא היוגוסלבי עזב האב את הצבא והצליח לשוב לבלגרד ולהתאחד עם משפחתו. המשפחה החליטה לעבור להונגריה, ועל כן שבה וברחה מבלגרד – הפעם צפונה. בעת חציית הגבול להונגריה נאמר לשאול ולשושנה להיזהר פן ידברו בסרבית או יסגירו את העובדה שהם יהודים. הסב אמר לשומרי הגבול שהוא הונגרי השב למולדתו לאחר שפרש לפנסיה מתפקידו כמנהל ברכבת. שמו ההונגרי, לדני, שכנע את השומרים שהוא הונגרי, והם נתנו למשפחה לעבור במעבורת על פני הדנובה.

המשפחה הגיעה לעיר נובי סאד, שסופחה להונגריה לאחר כיבוש יוגוסלביה. האב נעצר עקב היותו חייל יוגוסלבי, אך בהשתדלות קרובי משפחה שוחרר. עם זאת, היה ברור שבני המשפחה בסכנת מעצר, והם נאלצו לעזוב את נובי סאד ולנדוד צפונה. שאול ובני משפחתו הגיעו לסובוטיצה (Subotica), שם התגוררו חודשיים בבית אחיותיו של הסב. על שאול נאסר לעזוב את הבית כדי שלא ייתפס על ידי הגרמנים ובעלי בריתם. האב נאסר שוב פעמיים והועבר למחנה מעצר ממנו אמור היה להיות מועבר לידי הגרמנים, אך שוחרר בהשתדלות חברו מנוער, שכעת היה פקיד בכיר.

המשפחה ברחה לבודפשט בתקווה להיטמע בעיר הגדולה ולהינצל ממעצרים ומסכנת גירוש. הסב השיג מסמכים מזויפים בהם צוין שבני המשפחה הונגרים ולא צוין ששהו בעבר ביוגוסלביה, וזאת כדי להימנע ממעצר, כנתיני מדינת אויב כבושה. האב החל לעבוד בתעשיית התרופות ואחרי שעות העבודה המשיך לעבוד בסתר, באופן לא חוקי, במשרד עורכי דין שעסק בפטנטים. בזכות עבודתו התאפשר לו לקנות דירה למשפחה ברובע בודה בבודפשט.

בוקר אחד בינואר 1942 התעוררתי לקול בכיה של אמי. אבא כבר עזב לעבודה. ניסיתי לנחם אותה אך ללא הצלחה. היא בכתה כל היום. רק למחרת שכך בכיה לאט. מאוחר יותר גיליתי מדוע בכתה. אחיותיה פירי ומרגו, בעליהן, האחים בלה ודז'ו, שחיו בנובי סאד, וכן ילדיהם, נלקחו על ידי ההונגרים, נורו למוות וגוויותיהם הושלכו לנהר הדנובה. (ע' 25)

חלק מקרובי המשפחה שניצלו מהטבח הגיעו לבודפשט. בתה בת חצי השנה של פירי, מרתה, הגיעה לביתו של שאול. "היום היא אחותי", אומר שאול.

בשנת 1978 מסרה סופיה, אמו של שאול, דפי עד לזכר אחותה מרגו ובעלה דז'ו (דזידר), אחותה פירי (פירוסקה) ובעלה בלה, אמה אידה ומעל 30 קרובי משפחה נוספים שנרצחו בשואה.

האב גויס לעבודה בפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. הרוב מבין עשרות אלפי היהודים שגויסו לשורותיהן של פלוגות העבודה נספו בחזית המזרחית. בזכות עבודתו במפעל תרופות שהיה חיוני למאמץ המלחמתי, הצליח האב להשתחרר מהשירות.

בספטמבר 1942 החל שאול ללמוד בבית ספר יסודי ליד ביתו בבודפשט. הוא היה היהודי היחיד בכיתתו. בקיצים של 1942 ו-1943 נשלח שאול לביתם של הדודה לילי, אחותו של אביו, ובעלה ד"ר אימרה רוזינגר, בעיירה מונור, כ-40 ק"מ מדרום-מזרח לבודפשט. שם חווה שאול אנטישמיות מצד נערי העיירה שזרקו עליו אבנים וצואת סוסים, וכינו אותו "יהודי מסריח".

עם כיבוש הונגריה על ידי גרמניה במרס 1944 אולצו בני המשפחה לענוד טלאי צהוב. בני משפחה שחיו בערי השדה גורשו למחנות ונרצחו, ובהם סבו וסבתו של שאול מצד אמו, מקס ואידה קסוביץ. כדי להגן על ילדיהם החליטו הוריו של שאול להעביר את אחיותיו למשפחות נוצריות ואת שאול הכניסו לבית יתומים במנזר קתולי שהשתייך למסדר הסלזיאני (Salesian). בדרכם למנזר הסירו בני המשפחה את המעילים ותלו אותם מקופלים על אמות ידיהם, כך שהטלאי הצהוב לא ייראה.

אבא חיבק אותי לפרידה, צלצל בפעמון ונזיר בא לקחת אותי. הנזיר לא שאל דבר, כדי לא לשמוע שקרים, ואבא לא דיבר. זאת הייתה הטראומה הגדולה בחיי. עולמי נעלם. הייתי ביקום אחר.

שאול ניסה להסתיר את יהדותו. הוא התחמק מהמיסות הקתוליות בטענה שהוא פרוטסטנטי, והיה עליו להסתיר את עובדת היותו נימול. "כל חיי, מאז ואילך, לא הייתי מפוחד כפי שהייתי אז."

כשהחלו בעלות הברית להפציץ את האזור, הוציאו ההורים את שאול מהמנזר והשיבוהו לביתם. אם כבר ניפגע בהפצצות – כך חשבו – לפחות נהיה יחד. "האושר שלי היה בלתי נתפס", סיפר שאול. ימים מעטים לאחר מכן הגיעו אנשי אס-אס לבית המשפחה ודרשו מהמשפחה לעזוב את הבית באופן מידי כדי לשכן בו טייסים גרמניים. בני המשפחה הועברו לגטו בודפשט, שם שהו כחודש. האב הצליח להכליל את בני המשפחה ברשימה של יהודים שנועדו להישלח לארץ ישראל בעסקת חילופי שבויים עם הנאצים. כשירדו בני המשפחה במדרגות ביתם בגטו עם המזוודות, הגיעו למקום שני שוטרים הונגרים שחשדו בהם שהם מתכוונים לברוח מהגטו. הם הכו את האב קשות והוא נפל לרצפה, לעיני שאול ויתר בני המשפחה. האב לא התנגד. אם היה מתנגד, היה נרצח במקום. למקום הגיעו שלושה חיילים גרמניים שהאב שיחד אותם. החיילים חילצו את בני המשפחה מהשוטרים ההונגרים והוציאו אותם מהגטו.

ביוני 1944 נשלחו בני המשפחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן בעסקת קסטנר. "אני זוכר את הימים ההם", סיפר שאול, "את הרעב, הגשם, הקור, העמידה במסדרים האינסופיים." חמישים שנה לאחר מכן היו זכרונותיו של שאול כה מדויקים, עד כי בביקור בברגן-בלזן תיקן את מיקום גדר התיל במפת האתר, שהיתה שגויה. עקב מחלתה של אחותו מרתה הופרדו אמו ומרתה מיתר בני המשפחה והושמו בבידוד למשך חודש וחצי.

בדצמבר 1944 דרשו הגרמנים מאסירי עסקת קסטנר להצהיר על לאומיותם. בני משפחתו של שאול התלבטו בין לאומיות הונגרית, סרבית וקרואטית. לאמת לא היה משקל בהתלבטות. השאלה היתה לבני איזו לאומיות יתייחסו הגרמנים רע פחות. לבסוף הכריעו רוב בני המשפחה להצהיר על לאומיות הונגרית. חלק מבני המשפחה הצהירו על לאומיות רומנית, כי סברו שמלך רומניה לא התיר לגרמנים לגרש יהודים רומנים למחנות ההשמדה בשלב מאוחר זה של המלחמה. שאול ורוב בני המשפחה שהצהירו על לאומיות הונגרית, הוצאו ברכבת לשוויץ. אלה מבני המשפחה שהצהירו על לאומיות רומנית נותרו בברגן-בלזן – נקמת הגרמנים ברומניה על כך שהרומנים עזבו את מדינות הציר. אחד מבני משפחה אלה נספה מאוחר יותר בברגן-בלזן, במחלות וברעב. יתר בני המשפחה, בהם שאול, הוריו ואחיותיו, הוצאו מהמחנה והגיעו ברכבת לשוויץ ב-22 בדצמבר 1944, שם קידמו את פניהם לובשי מדים שוויצריים. "זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אנשים במדים שדיברו גרמנית בנימוס ובנעימות ולא צווחים עלינו או פוקדים עלינו", סיפר שאול.

המשפחה שוכנה במלון בכפר קו (Caux), לחופי אגם ג'נבה, מלון שהוסב למחנה פליטים. כשהוכיח האב שהוא מסוגל לפרנס את משפחתו בלא לגזול את פרנסת השוויצרים, התירו השוויצרים למשפחה לעזוב את המלון. האב עבד במחקר רפואי עם טדאוס רייכשטיין שלימים, ב-1950, זכה בפרס נובל לרפואה. לפני עזיבת המלון חויבה המשפחה להחזיר את כל התשלומים על הוצאות הסעתה ואכסונה, מהרגע שהגיעה לשוויץ, כולל התשלום על קוביית השוקולד שקיבל שאול עם הגעתו לשוויץ.

המשפחה עברה לבאזל ובפברואר 1945 החלו שאול ואחותו שושנה ללמוד בבית ספר לילדי הפליטים היהודים בעיירה היידן (Heiden), כ-180 ק"מ ממזרח לבאזל. לאחר כמעט שנה מחוץ לבית הספר, שמח שאול לשוב לספסל הלימודים. שפות הלימוד היו גרמנית והונגרית. כשנלקח שאול לבדיקת עיניים בעיירה הסמוכה סנט גאלן, התעקש לחזור ברגל להיידן, מרחק כ-20 ק"מ. הוא היה בן תשע.

לאחר תום המלחמה, בספטמבר 1945, שבה המשפחה לביתה בבלגרד. הזרים שהתגוררו בבית המשפחה התאכזבו מכך שדייריו היהודים של הבית לא נרצחו ושבים לתבוע את רכושם. המשפחה התגוררה בחדר אחד בבית ולאט לאט שיפצה חלקים נוספים בבית. במרתף ההרוס נמצאו תמונות משפחתיות מעטות, מקומטות: השריד היחיד מחיי המשפחה לפני השואה.

שאול שב ללימודים, אך נאסר עליו לדבר גרמנית, ואת הסרבית שידע לפני המלחמה כבר הספיק לשכוח. בגיל עשר נאלץ ללמוד מחדש סרבית והחל ללמוד גם רוסית. הוא היה הילד היהודי היחיד בכיתתו ואחד מארבעה ילדים יהודים יחידים בבית ספרו, לצד אחותו שוש ושני ילדים פליטים ששבו משוויץ. עם הזמן שיפר את ידיעותיו בסרבית ואף הצטיין בלימודיו ורכש חברים.

בדצמבר 1948 עלה שאול עם משפחתו לישראל על האוניה היוונית "קפלוס". המשפחה שוכנה בדירת שני חדרים בלוד, בלי חשמל, מים זורמים, מטבח או מקלחת. שאול בקושי ידע עברית אך בזכות כישוריו, חריצותו ועקשנותו התקדם בלימודיו. הוא הצטרף לגדנ"ע, השתתף בקורס מפקדי כיתות וכבר בגיל 16 פיקד על אימוני נשק.

שאול שירת בצה"ל כקצין בחיל התותחנים ולאחר מכן למד הנדסת מכונות בטכניון. הוא למד באוניברסיטה העברית ועשה דוקטורט במנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1969 החל שאול להרצות באוניברסיטת תל אביב ומשנת 1975 הוא מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שאול כתב מעל 110 מאמרים מדעיים ו-13 ספרים מקצועיים בנושא יישום תורת הניהול והאופטימיזציה של ביצועים בתעשיה, וכן חקר ביצועים בעולם הספורט ופעילות פנאי. על שמו רשומים שמונה פטנטים בתחומי מחקרו.

ב-1951 החל שאול לעסוק בריצה למרחקים ארוכים. הוא השתתף בצעדות והחל להתאמן בהליכה למרחקים ארוכים. כשלמד באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית זכה מספר פעמים באליפות ארצות הבריתשאול מעולם לא היה ספורטאי מקצועי ולמרות זאת היה אלוף ישראל בהליכה במשך שנים רבות וקבע שיאים לאומיים במרחקים מ-3 ק"מ עד 50 ק"מ. בחלק מהמרחקים החזיק בשיא במשך עשרות שנים. ב-1968 היה שאול חבר במשלחת ישראל לאולימפיאדת מקסיקו סיטי. הוא סיים במקום ה-24 בהליכה למרחק 50 ק"מ. בשנת 1969 זכה שאול במקום הראשון בהליכת 10 ק"מ במכביה וקבע שיא מכביה חדש. בשנת 1972 היה חבר המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן. הוא סיים במקום ה-19 בהליכה למרחק 50 ק"מ. לאחר תום תחרות ההליכה התקיפו טרוריסטים את המשלחת הישראלית, השתלטו על הבניין בו שהתה ורצחו 11 מהם. שאול הצליח להימלט מהבניין שעליו השתלטו הטרוריסטים ושרד את ההתקפה. חודשיים לאחר אולימפיאדת מינכן זכה שאול במדליית זהב באליפות העולם בהליכה ל-100 ק"מ, בתוצאה של 9:31 שעות. השיא שקבע בשנה זו בהליכה למרחק 50 מייל (כ-80 ק"מ), 7:23:50 שעות, עדיין לא נשבר, וכך גם שיאו הישראלי בהליכה תחרותית ל-50 ק"מבתחילת שנות האלפיים חלה שאול בסרטן אך החלים וחודשים מעטים לאחר החלמתו שב להתחרות. ב-2006, בגיל שבעים, קבע שאול שיא עולם בהליכה של 100 מייל – כ-160 ק"מ – בקטגוריית הגיל של בני 70 ומעלה, כשגמא את המרחק ב-21:45:34 שעות. שאול השתתף בצליחת הכנרת העממית למעלה מ-50 פעם.

לשאול ולשוש ז"ל בת, דנית, ושלושה נכדים.