• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

דניאל גולד

דניאל גולד הוא ניצול השואה, שריד גטו שאוולי שבליטא. פרופ' גולד לימד וחקר באוניברסיטת תל אביב בתחומי המיקרוביולוגיה, האימונולוגיה והפרזיטולוגיה. לאחר פרישתו מלמד גולד בהתנדבות סטודנטים לרפואה. הוא איש עדות בפני קהלים שונים מהארץ ומהעולם וליווה את משלחת "עדים במדים" של קציני צה"ל לפולין. 

תמונות
הוקרה
סרט

דניאל גולד נולד בשאוולי שבליטא בשנת 1937, בן יחיד להוריו נחום  (Naum) והדסה (Hoda). למשפחת אמו היתה מנסרת עץ. הוריו דיברו רוסית, גרמנית וליטאית ושפת הדיבור בבית הייתה יידיש. המשפחה היתה ציונית. אחותו הצעירה של האב, לאה, למדה עברית וסיימה את לימודיה בגימנסיה העברית, ושלושה מאחיה של האם עלו לארץ ישראל עוד לפני המלחמה.

עם פלישת גרמניה לברית המועצות, בקיץ 1941, החל רצח המוני של יהדות ליטא, בעיקר בערי השדה ולרוב על ידי התושבים הליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים. לאחר מספר חודשים הוכנסו הנותרים בחיים לגטאות. בשבועות הראשונים לאחר הקמת הגטו בשאוולי אספו הגרמנים והליטאים את היתומים, הזקנים והחלשים, הונו אותם בנאום על שילוח לעבודה ולמקומות מגורים בתנאים טובים יותר, העלו אותם על משאיות, הסיעו אותם ליערות סמוכים ורצחו אותם בירי. באקציות אלה נרצחו סביו וסבותיו של דניאל. מבוגרים בריאים נלקחו לעבודות כפייה במחנות עבודה.

בנובמבר 1943 ביצעו הגרמנים את "אקציית הילדים" בגטו. כל הילדים עד גיל 14 ומבוגרים  חולים וחלשים הועלו על משאיות ולאחר מכן הועלו על רכבות. מאוחר יותר התברר שנשלחו לאושוויץ, שם נרצחו. דניאל וכמה מבני דודיו הוסתרו במרתף צר ממדים שפתחו היה ברצפת המטבח. הם הסתתרו בשקט מוחלט בחלל צר ומחניק, לא יכלו לעשות צרכים ולא העזו להשתעל. הם ידעו מה יקרה להם אם יתגלו. "היה זה היום המפחיד בחיי", מספר דניאל.

לאחר אקציית הילדים לא היו דניאל ובני דודיו קיימים מבחינה רשמית, ולכן נשארו סגורים בבתים, עד יולי 1944, עת ברחו מהגטו, וכל העת חיו באימה, שמא יתגלו ויירצחו.

אביו של דניאל עבד במפעל לנעליים, מגפיים וקבקבי עץ שליד הגטו. בתאונת עבודה נמשכה ידו אל תוך מסור סיבובי ואצבעו נקטעה. כתוצאה מכך הוא סבל מנמקים חוזרים ונשנים בידו. מאוחר יותר, בשהותו במחנה הריכוז, הוא הצליח להסתיר את הקטיעה וכך שרד.

ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום לליטא, החליטו הגרמנים לחסל את הגטאות ולשלוח את היהודים הנותרים למחנות ריכוז בפולין וגרמניה. הוריו של דניאל נשלחו למחנה הריכוז שטוטהוף ומשם נשלח אביו של דניאל למחנה הריכוז דכאו בגרמניה.

המשטרה היהודית בגטו היתה מיטיבה בדרך כלל עם יושבי הגטו. כשהגרמנים התכוננו לנסיגה וההשגחה שלהם התרופפה, איפשרה המשטרה היהודית, לעתים, ליהודים לעבור מהגטו למתחם בתי החרושת הסמוך. ממתחם זה לעיר היה שער שאיפשר מעבר לפועלים הליטאיים מן העיר והוא נשמר על ידי שוטר ליטאי חמוש. פה ושם יהודים שיחדו את השומרים הליטאים וכך הצליחו לעבור מהגטו לעיר שאוולי עצמה ולחפש מקומות מסתור בעיר או לנסות לברוח מהעיר. כך, ימים ספורים לפני חיסול הגטו, הצליחו לאה לוריא, דודתו של דניאל (אחותו של אביו) ובעלה דוד, שני בניהם, מרים בת דודתו של דניאל (בתה של אחות האב מלכה), ועוד אישה ובתה לברוח עם דניאל מהגטו.

יצאנו מהגטו והתרחקנו מהעיר. לאחר צעדה של כמה שעות נפגשנו עם איכר שהיה אתו הסכם מוקדם דרך איש קשר. האיכר אמנם קיבל כסף על הסתרתנו – זהובים שהוסתרו בתפירה בבגדים – אבל גם סיכן את חייו ואת משפחתו בהסתרתנו.

דניאל וקרוביו הסתתרו בחווה קטנה של משפחה ליטאית.

במשך ארבעה חודשים בילינו את רוב ימינו בשכיבה צפופה מתחת לבית שרצפתו בגובה חצי מטר מעל הקרקע, בפחד מתמיד של התגלות, איסור דיבור בקול, דיכוי שיעולים וכמעט חוסר אפשרות לזוז במשך כ-22 שעות ביממה, בלא אוכל ובלי שירותים. רק עם רדת החשכה היינו זוחלים החוצה כדי לשתות, לאכול, לרחוץ ידיים ולהשתמש בשירותים הפרימיטיביים. לעתים אחת מבנות המשפחה הביאה קצת מים, תוך זחילה מתחת לבית.

בנובמבר 1944 הגיע הצבא האדום ושחרר את המסתתרים.

כל הזמן אתה מרגיש שאסור לך לדבר, לקום, לזוז, ופתאום אתה יוצא לאוויר העולם ואיש כבר לא מאיים על חייך.

דניאל וקרוביו שבו לשאוולי ודניאל ובני דודיו למדו בכיתה א בבית ספר סובייטי, ברוסית, במשך חצי שנה. בני משפחת לוריא ביקשו לעזוב, שכן חשו מאוימים על ידי המשטר הקומוניסטי ודניאל לא כל שכן, כי רצה להגיע לגרמניה, לאחר שנודע לו ששם שהה אביו לאחר שחרורו ממחנה הריכוז. ב-1946 עזבו לווילנה והשיגו מסמכי זהות מזויפים לפיהם היו פולנים המבקשים לשוב לביתם בפולין במסגרת הרפטריאציה. עקב מצבו הרפואי היה האב מאושפז בבית חולים ובסנטוריום במחנה העקורים בסנט אוטיליין, ממערב למינכן. באביב 1946 נודע לו שדניאל בדרכו אליו, אך לא היה לו מידע על מועד ההגעה, שכן הקשר בין השניים נותק. על כן, כל יום, במשך שבועות, היה האב מגיע לתחנת הרכבת במינכן ומחכה שם לבואו של דניאל.

דניאל ובת דודתו מרים, בהשגחת קרובה רחוקה בשם פולה, הגיעו מווילנה ללודז' ולאחר מספר חודשים, בקיץ 1946, הגיעו למינכן. שם, בתחנת הרכבת, פגש דניאל את אביו לראשונה מזה שנתיים. מאוחר יותר נודע לדניאל שאמו הדסה לא שרדה. בתו של דניאל מסרה דף עד לזכר האם שנספתה.

בסנט אוטיליין היו מאושפזים ילדים רבים ועל כן נפתח במחנה מעין בית ספר לקבוצות גיל מגוונות, בו לימדו מורים בני שארית הפליטה. השהיה במסגרת הסנטוריום והלימודים הלא סדירים בו נמשכו שנתיים.

ב-1948 קיבל אביו של דניאל משרת מנהל חשבונות ברשת אורט שנפתחה במינכן לטובת ילדים ניצולי שואה והם עברו למינכן והתגוררו עם משפחת לוריא. דניאל ובני דודיו התקבלו ללימודים בבית ספר עממי שנפתח במינכן שבו שפת הלימוד הייתה עברית. חלק ממוריו היו בני שארית הפליטה וחלק - מורים מישראל. האווירה בבית הספר היתה ציונית: עיתונים ותקליטים מהארץ, שירים עבריים וחגיגות החגים. בשנת 1951 סיים דניאל את לימודיו בבית הספר העממי במינכן ובאותה שנה בית הספר נסגר בגלל מיעוט הילדים שנותרו בעיר, לאחר שרובם היגרו, בין לישראל ובין לארצות אחרות. מעט הילדים שנותרו במינכן נשלחו לבתי ספר גרמניים, אך דניאל סרב ללמוד בבית ספר שבו תלמידים ומורים הם גרמנים ולא למד במשך שנה, עד עלייתו עם אביו לישראל.

בשנת 2001, בארוע לציון יובל לתום הלימודים באותו בית ספר, נפגש דניאל בפגישת מחזור במינכן עם חלק מחבריו לספסל הלימודים.

ב-1952 עלו דניאל ואביו לישראל. 

אבי עבד בהנהלת חשבונות בסנטוריום בו היה מאושפז ולאחר מכן ברשת אורט במינכן והיו לו הצעות עבודה טובות בארצות אחרות. משום כך רצה להגר למדינה שבה יוכל לממש את שאיפותיו המקצועיות, אבל אני רציתי רק לישראל. לאחר דיונים וויכוכים רבים הוחלט ששנינו נעלה לישראל.

מבחינתי העלייה לישראל הייתה קו פרשת המים: מפליט – לבן אדם. לא עוד השנאה, ההשפלה, העימותים בניכר, אלא שהיה בתוך בני עמי המקיפים אותי בחום. הצמיחה שלי, הרצון להיטיב עם בני עמי ככל שאוכל, גם במחיר סיכון חיים היא תוצר ההרגשה שכאן, בישראל, אני סוף סוף בבית.

אביו של דניאל נפטר בישראל בשנת 1967, בגיל 67.

לאחר לימודי תיכון – שנה בבית ספר תיכון ברעננה ושנתיים בתיכון עירוני א בתל אביב ומעבר בחינות בגרות - התגייס דניאל לצה"ל והתקבל לקורס טיס. הוא נפצע ב-1956 במסגרת הכשרתו אך סיים את הקורס ב-1957. הוא שרת בקבע חמש שנים, שרת כטייס מילואים במשך כ-30 שנה והשתתף כטייס בארבע ממלחמות ישראל (עקב הפציעה בזרוע והיותה בגבס במשך חודשים אחדים, לא יכול היה להשתתף בצורה פעילה במלחמת סיני, ב-1956). הוא התנדב לשירות מילואים מספר שנים מעבר לחובתו.

דניאל למד, לימד וחקר באוניברסיטת תל אביב בתחומי המיקרוביולוגיה, האימונולוגיה והפרזיטולוגיה וסיים את המסלול האקדמי כפרופסור מן המניין.

בזכות נסיונו ברכיבה על אופנועים התנדב דניאל למשטרה בתפקיד שוטר תנועה על אופנועים. בגיל 72 נאלץ לפרוש עקב מגבלת גיל תקנונית, למרות שהממונים עליו פעלו לשם המשך שירותו. בתחביביו, סקי וצלילה עוסק דניאל עד היום וכך גם ברכיבה תכופה על אופנוע, בין בנסיעה יומית לעבודה באוניברסיטה ובין בטיולים בארץ ובחוץ לארץ.

גם לאחר פרישתו ממשיך דניאל לחקור בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומלמד בהתנדבות סטודנטים לרפואה.

דניאל מרצה על קורותיו בשואה בפני קהלים שונים מהארץ ומהעולם. הוא ליווה את משלחת "עדים במדים" של קציני צה"ל לפולין. בשנת 2017 הוזמן דניאל לאתיופיה ורואנדה לרגל יום השואה הבינלאומי ונשא דברים בפני דיפלומטים, סטודנטים והציבור הרחב. כמו כן היה בניו זילנד ושם העיד במשך חודש תמים בפני אלפי יהודים ונוצרים, בבתי ספר, בתי כנסת, כנסיות ואוניברסיטאות.

דניאל נשוי להלנה ולו בת, בן וחמישה נכדים.