מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

דוש (קריאל גרדוש)

קריאל גרדוש, שנודע בכינוי "דוש", היה ניצול שואה מהונגריה, קריקטוריסט, עיתונאי וסופר. עשרות שנים פרסם קריקטורות בעיתונות הארצית. הוא זכה בפרסים רבים והיה יקיר העיר תל אביב.

תמונות
קריקטורות
ספר
בול

קרול-קריאל גרדוש, שנודע בכינוי "דוש", נולד בשנת 1921 בבודפשט. אמו מרגריט נפטרה בלידתו ואביו שמואל-שנדור-אלכסנדר לבית גולדברגר גידל אותו בעזרת אחותו ברטה ובעלה ארמין. קרול גדל בבית חילוני ומתבולל אך היה מודע ליהדותו. בהגיעו למצוות שאל אותו הרב הניאולוגי לשמו היהודי וכך נודע לו מאביו ששמו היהודי הוא מנחם-מנדל. בבית הספר התיכון החל לעסוק בציור וכתיבה.

בשנת 1942 גויס דוש לעבודות כפייה ב"שירות העבודה" של הצבא ההונגרי. עם פלישת הגרמנים להונגריה ב-1944 נשלח לעבודת פרך במכרה הנחושת בור (Bor) שביוגוסלביה. לימים תיאר את חוויותיו מהמלחמה בכתביו:

ביוגוסלביה תפסה אותנו הפצצה מן האוויר. בקרונות הסגורים היה לנו נושא לשיחה בשעת ההפצצה: האם כדאי לאחל שהמטוסים האמריקניים מעל ראשינו יצליחו במשימתם?

הגענו לבור ברגשי הקלה מסוימים. האויר היה צח, הנוף מרהיב עין ובתחנה חיכתה לנו הפתעה. תזמורת אסירים ניגנה לכבודנו את "המארש התורכי" מאת מוצרט. איש מאתנו טרם שמע על עלילות אושוויץ, וקבלת הפנים המוסיקלית עודדה מעט. לעומת זאת, מראה האסירים לא בישר טובות. ותיקי בור היהודים, שמילאו תפקידים שונים בתחנה, היו רזים מאד, סחוטים, מגולחי ראש – ומגן דוד צהוב ענקי התנוסס על בגדיהם המרופטים.

לא היתה הזדמנות לדבר איתם. הסגל ההונגרי המקומי התנפל עלינו בצעקות ובמכות וחולקנו לקבוצות. אני נמניתי עם טרנספורט שעזב את העיר בור. בהליכה מאומצת שנערכה כיומיים. הוליכו אותנו אל ההרים, לאזור הפרויקט של מסילת הברזל, למחנה היידנאוי. 

עברנו חיפוש יסודי. נלקחו מאיתנו כל חפצי הערך ואף הנעליים. במקומן זכינו לקבקבי עץ כבדים. גילחו את ראשינו, ציירו על בגדינו מגן דוד בולט בצבע שמן וכעבור ימים מספר קשה היה להבדיל בינינו לבין הוותיקים שפגשנו בתחנת בור.

כרסמנו בסלעים עד רדת החשיכה בעבודת כפיים מייגעת. הרעב המתמיד, העבודה המאומצת והעונשים הפכו אותנו לגלמים הולכים ונחלשים, קרוב לסף הקריטי של חוסר התועלת בעבודה.

בני משפחתו של דוש הועברו לגטו בודפשט ונרצחו באוקטובר 1944 במהלך גירושם לכיוון מחנה ריכוז באוסטריה. 

חודש קודם לכן, בספטמבר 1944, הובילו חיילים הונגרים את קבוצת העבודה של דוש בצעדת מוות ממחנה היידנאוי שליד בור לכיוון הונגריה. הקבוצה הגיעה לבלגרד באפיסת כוחות ושם נכלאה במחנה הריכוז זימון תחת שמירה של חיילי האוסטשה – הארגון הלאומני הקרואטי ששלט ברוב יוגוסלביה. 

שהינו במחנה זימון שלושה ימי חרדה, כולל יום הכיפורים. הצום היה ממושך. בפרק זמן זה זכינו למנה אחת של מזון: מרק דליל. יאוש כבד ירד עלינו.

ב-28 בספטמבר 1944 נפתחו לפנינו שערי המחנה. כעבור כמה שעות הליכה חצינו את הדנובה במעבורות והגענו לאזור באנאט. מצבנו הגופני היה בכי רע. טורנו הארוך היה עתה שונה מאותו מצעד מסודר שעזב את בור. האנשים גררו את רגליהם הנפוחות והמכוסות פצעים בהליכה איטית בבגדיהם הקרועים והמלוכלכים. בקטע זה החלו הרציחות הראשונות. הכרתנו הדועכת התרכזה במאמץ העילאי של הרמת רגל אחרי רגל והשגת גזר או תפוח אדמה, להשתקה רגעית של הרעב.

ב-5 באוקטובר הגיעה קבוצתו של דוש לכפר צ'רבנקה (Czerwenka), סמוך לגבול הונגריה. עם התקרבות הצבא האדום הפך האזור לקו חזית. לימים סבר דוש שמאורע זה זירז את החלטת הגרמנים, הקרואטים וההונגרים לרצוח את האסירים. 

כלאו אותנו בקבוצות של 200-100 איש בצריפים... כעבור זמן מה – כמה? – נשמעו קולות של מיפקד... באפלת הצריף שבו שכבתי יחד עם כ-50 מחברי שררה דממה, פרט ללחשים בודדים שאינני מסוגל ואינני רוצה לזכור את תוכנם. ברדת החשיכה נשמעו יריות בודדות. אחד הכדורים חדר לצריפנו ופגע בחברי אקוש, שמת על ברכי. 

זמן קצר לאחר מכן החלה הפעולה. יחידות המחסלים – אנשי אס-אס בתוספת מתנדבים מתושבי המקום וחיילים אחדים מהמסגרת ההונגרית – עברו ממבנה למבנה. הם ציוו על האנשים לצאת ולהסתדר בשורות בנות חמישה. הדרך האחרונה היתה קצרה: כמאה מטר עד בור גדול – חפירה להפקת חימר. 

הצריף שלנו היה האחרון. עד שהגיע תורנו חלף נצח רועש של פקודות, צעקות וצרורות אש קצובים. הנחיריים שלנו נתמלאו בתערובת הריחות המיוחדת של ליל צ'רבנקה: ענבים רקובים מהכרם הסמוך, אבק שריפה ודם.

כתריסר ניצולים בלבד הצליחו להימלט מהאתר בו נרצחו כ-1,700 יהודים. דוש היה בין השורדים. הוא הצטרף לפרטיזנים ביוגוסלביה ולחם בשורותיהם.

בתחילת 1945, עם כניסת הצבא האדום להונגריה, חזר דוש לבודפשט, וכשלא מצא את משפחתו שהושמדה עבר לעיר סגד שם החל ללמוד צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטה ועבד כעיתונאי. בסגד נישא לסוזאן-שושנה לבית רומן וב-1946 עברו השניים לפריז דרך מחנה עקורים בגרמניה, שם נרשם דוש ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. הוא הצטרף לחוגו החברתי של ז'אן-פול סארטר, ועם אשתו התגייס לפעילותה של מחתרת הלח"י בפריז. קריקטורות של דוש , בעילום שם כמקובל במחתרת, (נשלחו לארץ ישראל והודפסו בביטאון הלח"י, "המעש"). במרס 1948 עלו דוש ושושנה לארץ ישראל.

בתחילת דרכו בישראל הוצעה לדוש משרת קריקטוריסט בעיתון לונדוני, אך הוא ויתר על המשרה עקב רצונו להתגורר בישראל. הוא החל לצייר קריקטורות עבור עיתון הלח"י היומי "מברק", עליהן חתם בכינוי "שיר" ולאחר מכן גם עבור "דבר השבוע" ו"אשמורת". ב-1950 קיבל את הצעתו של אורי אבנרי להצטרף לצוות השבועון "העולם הזה". אבנרי הציע לדוש שם בעל ניגון עברי – קריאל במקום קרול. במשך שלוש שנים היה דוש העורך הגרפי של "העולם הזה" ועסק בעיצוב, ציור קריקטורות, כתיבה ואף ביצירת סדרת קומיקס. במדור הקריקטורה השבועית של העולם הזה, "דוש בצד", נולדה ב-1951 דמותו של שרוליק כסמל למדינת ישראל. שרוליק כיכב ביצירותיו של דוש במשך יותר מ-50 שנה. דמות הישראלי המיתולוגי עם כובע הטמבל והסנדלים הפכה לימים לסמל לאומי ולאייקון תרבות. 

בהזמנתו של עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", הצטרף דוש לעתון, בו כתבו יוצאי הונגריה נוספים, אפרים קישון ויוסף (טומי) לפיד, והחל לפרסם בו קריקטורה פוליטית יומית. 
במעריב ייסד את אמנות הקריקטורה בארץ כביטוי עיתונאי פרשני חשוב. קריקטורות פרי עטו התפרסמו באופן קבוע בעיתונים ישראלים נוספים, בהם Jerusalem Post באנגלית (שם התפרסמה בשנות ה-90 גם סידרת קומיקס שגיבורה הוא שרוליק) ו-Új Kelet בהונגרית. מעת לעת פורסמו עבודותיו גם בעיתונים בינלאומיים מובילים. בסך הכל פרסם דוש כעשרת אלפים קריקטורות. 

יצירתו של דוש כללה טורים מצוירים, מאמרים בהם שילב איורים, טורי דעה שבועיים, סיפורים, סדרות קומיקס מצוירות ועוד. הוא כתב ספרים ומערכונים לתיאטרון, אייר ספרים של כותבים אחרים - בהם רבים מספריו של ידידו אפרים קישון - עסק בהסברה ובפרסום והתנדב להרצאות בצה"ל. הצגה שהורכבה ממערכונים שכתב הועלתה על הבמה בתיאטרון "צוותא" בשנת 1970 בבימויו של גיורא מנור.

בין השנים 1977-1976 שירת דוש במשטרת ישראל בדרגת סגן-ניצב והיה ממקימי המשמר האזרחי וראש יחידת ההסברה הראשון שלו. בין השנים 1983-1981 היה נספח תרבות בשגרירות ישראל בבריטניה. בשנות השמונים היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור.

דוש הוא יקיר העיר תל אביב, ועל שמו קרוי רחוב בעיר. מדי שנתיים מעניקה עיריית תל אביב את פרס דוש לקריקטורה. 

דוש מסר דפי עד להנצחת זכרו של אביו שנדור-שמואל גרדוש-גולדברגר, דודתו ברטה ודודו ארמין שנספו בשואה. 

לדוש שני ילדים וארבעה נכדים.

דוש נפטר ב-28 בפברואר 2000.