מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

אריה בן-טוב

אריה בן-טוב (הסנברג) היה ניצול השואה ויוזמם של ארגוני הנצחה רבים. הוא היה יו"ר "ארגון יוצאי זגלמביה" העולמי, מיוזמי כתיבת "פנקס בנדין" לזכר קהילת עירו שנחרבה ומיוזמי אתר ההנצחה המרכזי ביער קק"ל ליהודים בני זגלמביה שנספו בשואה. הוא יזם קשרים ושיתוף פעולה בפולין לשם שיפוץ אתרים בהם התקיימו קהילות יהודיות שחרבו בשואה ולשם הבאת זכר הקהילות היהודיות שחרבו לתודעת הדור הצעיר בפולין. 

תצלומים

אריה בן-טוב (הסנברג) נולד בשנת 1923 בבנדין שבאזור זגלמביה, בדרום מערב פולין, ליצחק-טוביה ולפרידה-לאה לבית מקובסקי, אחד משישה אחים ואחיות. אביו עסק בהוראת היסטוריה יהודית, החל מהחדר ובבתי ספר יסודיים ותיכוניים בבנדין, דומברובה וסטשמישיץ. 

אריה למד בגימנסיה היהודית-עברית על שם פירסטנברג והיה חניך הנוער הציוני. מגיל צעיר פרסם כתבים בעיתונות מקומית והשתדל שדבריו יתפרסמו גם בפולנית. 

התאמצתי להגיע להישגים. השתדלתי להתבלט. האווירה בביתי היתה שצריך ללמוד, להתקדם בחיים. מכאן המאמץ שלי להיות תלמיד מצטיין. 

מקור גאווה לקהילה היתה קבוצת הכדורגל "הכוח", שהיתה בעלת רמה ושיחקה בליגה הראשונה. אהבתי כדורגל אך לא היה לי כסף לרכוש כרטיסי כניסה. הפתרון שמצאתי היה פשוט: נכנסתי למשחקים ככתב של העיתון היהודי ביידיש, "זאגלמביין צייטונג" ודיווחתי עליהם לקוראים. 

על רקע עליית הנאציזם והפשיזם באירופה בשנות השלושים, התמקדו אריה וחבריו ללימודים ולתנועת הנוער ברעיון העלייה לארץ ישראל:

מסיבת הפרידה לחברים שנרשמו ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים ועמדו לעלות ארצה, נקבעה לחמישה בספטמבר 1939. רובם היו חברי תנועתי. המסיבה לא התקיימה. איש מהם לא זכה ללמוד בירושלים. 

עם הכיבוש הגרמני נאסר על היהודים לגור בדירות המשקיפות אל הרחוב, ומשפחתו של אריה נאלצה לעבור דירה. פעילותן התרבותית והחינוכית של תנועות הנוער נמשכה בסתר. "אני עצמי נעשיתי מורה לתלמידים צעירים ממני." אריה ארגן שיחות והרצאות, ובין חבריו היו פעילי מחתרת שאספו נשק והפיצו כרוזי התנגדות. חלקם נתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו. 

במרס 1940 אולצו רבים מיהודי העיר, בהם בני משפחתו של אריה, לעבור לפרבר קמיונקה של בנדין. "הוכנסנו לבתים עלובים. לפני ההעברה ולאחריה היו התעללויות ורציחות." באפריל 1943 הוקם גטו בבנדין, ואריה ומשפחתו נכלאו בו. במאי קיבל אריה בעזרת ועד ההצלה שפעל בשוויץ, מסמכים לפיהם הוא אזרח הונדורס. "אחד הדברים המרגשים אותי עד היום הוא הידיעה שהורי הלכו אל מותם כשהם משוכנעים שניצלתי." "לפחות אחד מאתנו יישאר בחיים כדי לספר מה שקרה", אמרה אמו של אריה. 

ב-22 ביוני גורשו הוריו של אריה לאושוויץ ונרצחו. "היה ברור לנו שאם תהיה סלקציה [אקציה] כולנו נישלח להשמדה משום שכבר שמענו על אושוויץ." אריה נתפס עם אחיו ואחיותיו באקציה של 1 באוגוסט וגורש לאושוויץ. על זרועו קועקע המספר 133102 והוא הועסק בעבודות כפיה. בדצמבר 1943 חלה ונרצח אחיו שלאמק. אריה שרד מספר סלקציות. חבריו הלכו והתמעטו. במרס 1944 הועבר אריה למחנה בונה-מונוביץ (אושוויץ 3). "עברתי מהפכה – ממחנה מוות למחנה עבודה." 

ארגנתי בבלוק שלי מסיבת חנוכה עם הדלקת נרות. העמדנו צופים להזהיר מפני שומרי המחנה. ידענו שאם ניתפס יבולע לנו. למחרת, בזמן האפל [מסדר הספירה של האסירים] שאלו את העצירים לפשר הדלקת הנרות ודרשו את יציאת האחראים מהשורה. אף אחד לא יצא ואיש לא גילה את שמו של היוזם. ניצלתי. 

אריה חלה ואושפז בבלוק החולים. ראש הבלוק, האחראי על הרישומים, יהודי בשם ולטר מרקס, הבחין בזכרונו הטוב של אריה ולאחר החלמתו השאיר אותו לעבוד לצדו. "זה שהוא עשני מעין אחראי על הרישומים הציל אותי, לפחות זמנית." בתפקיד זה נכנס אריה לפעילות מחתרתית של העברת מכתבים בין מחנות, כדי לעודד את האסירים וכדי להעביר מידע.

בינואר 1945 נשמעו קולות החזית הקרבים. "בלבי החלה לפעום תקווה – אולי אשאר בחיים". ב-17 בינואר 1945, בעת פינוי אושוויץ, הועלה אריה על רכבת והוסע חמישה ימים. 

שרר קור חריף, קור של חורף. היינו ללא בגדים חמים או כסות חמה כלשהו. הרכבת זחלה באיטיות נוראית. רבים מתו או נהרגו מיריות השומרים. ב-22 בינואר ניתנה לנו פקודה לרדת מהרכבת. כל מי שלא היה מסוגל נורה בו במקום. הובילו אותנו בשורה עורפית אל תוך יער. הצעידו אותנו בין שני טורים של אנשי אס-אס. מסביב שלג, יער מושלג, ואני חשבתי שרק דבר אחד הם מסוגלים לעשות עכשיו: להרוג אותנו ביער. 

התחלתי לרוץ, לברוח. הצטרפו אלי עוד כמה עצורים. מאחורינו נשמעו יריות שנורו מרוביהם של אנשי האס-אס. פנינו אל עבי היער. על ידי נפלו אנשים. ככל שהעמקתי לתוך היער ראיתי שאנו מועטים יותר. קולות הירי הלכו ודעכו. הלכנו והתרחקנו. 

לאחר שלושה ימים ללא מזון, במהלכם אכלו שלג, מצאו אריה ושני חבריו ששרדו בקתה ובה מים ותפוחי אדמה. שם שהו עד הגעת החיילים הראשונים של הצבא האדום. "הרוסים לא ידעו באמת מי אנחנו ורצו להורגנו. הראינו להם את המספר המקועקע על זרוענו. זו היתה תעודת הזהות שלנו." 

אריה חזר לבנדין בחיפוש אחר קרובי משפחה שאולי נותרו בחיים, אך לשווא. הוא עבר לצ'נסטוכובה, שם נוסד אחרי השחרור קיבוץ של התנועה הציונית "איחוד". באוגוסט 1945 עזב אריה את פולין בראש קבוצה של 250 בני נוער, קיבוץ "מעפילים". במסגרת "הבריחה" עבר עמם לצ'כיה, אוסטריה ואיטליה, ובאיטליה עסק בארגונם לעליה ארצה. "ארגנו ועדות ופעילות חברתית, ניהלנו שיחות, למדנו עברית, חגגנו חגים וציינו שבתות." 

באוקטובר 1946 הגיע אריה ארצה באוניית המעפילים "ברכה פולד". האוניה נתפסה והוא גורש למחנה מעצר בריטי בקפריסין. במחנה הקים אריה עם חברו יצחק ארצי מעין "אוניברסיטה עממית" ויזם הוצאה לאור של פרסומים בנושאי השכלה. הוא המשיך לפעול בנושאי חינוך ותרבות במסגרת איחוד "הנוער הציוני" ו"עקיבא", וכן באימונים בשורות ההגנה, בתכנון בריחות ובהפגנות נגד השלטון הבריטי שסגר את שערי ארץ ישראל לעליה. 

באפריל 1947 עלה אריה ארצה ועבד במזכירות תנועת "העובד הציוני". הוא הוכיח כושר ארגון ונבחר מטעם תנועתו למועצת פועלי תל אביב. כחבר ב"הגנה" עבר אריה קורס ונשלח לשמור על גבול תל אביב ויפו. במלחמת העצמאות כתב:

הנך קורא בכל יום על קרבנות. לפעמים אני מרגיש רגש נחיתות: למה אני לא ביניהם. ... וכי מה אני? מצד שני, הפחד הכביד שמא אפול ומכל משפחת טוביה הסנברג ז"ל לא יישאר אף אחד. ואני הלא נשארתי בחיים כדי להנציח את שמה של משפחתי היפה. ואיך למצוא פה את הסינתזה בין הרגע הרציני שעלי לצאת למלחמה ובין הצורך הכביר לא פחות, לחיות במדינה עברית כדי לכבד את זכר משפחתי שאבדה? 

כשמונה לתפקיד קצין חינוך בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, חויב אריה לעברת את שמו. הוא שינה את שם משפחתו ל"בן-טוביה", על שם אביו טוביה שנרצח בשואה, ולימים קיצר את השם ל"בן-טוב".

פנחס רוזן הציע לאריה לפעול במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית. אריה נענה וב-1950 התמנה לתפקיד המזכיר הפרלמנטרי של הסיעה בכנסת. הוא היה בין יוזמי חוק שירות התעסוקה הממלכתי, העל-מפלגתי, וסייע לחברי הכנסת ממפלגתו להכין הצעות חוק, שאילתות ונאומים. הוא ליווה את שלבי חקיקתו של חוק נכי רדיפות הנאצים (1957), ניסה להביא לתיקונו למען ניצולי השואה הנכים והיה פעיל ביוזמות חקיקה לסיוע לניצולי השואה. ב-1953 נכח אריה בדיוני הכנסת על חקיקת חוק יד ושם:

זה היה אחד הרגעים בהם אדם משלב את גורלו האישי, היותי ניצול שואה, עם הגורל הלאומי. אשרינו שקמה לנו מדינה שיכולה לחוקק חוק כזה. 

במקביל למד אריה משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1957 סיים את לימודי המשפטים והחל לעבוד כעורך דין עצמאי. הוא דיבר ולמד שמונה שפות: עברית, יידיש, פולנית, גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית ולטינית.

בשנת 1969 שב אריה אל ספסל הלימודים באוניברסיטה וסיים לימודי תואר ראשון ושני בהיסטוריה. עבודת הדוקטורט שכתב בהנחיית פרופ' שאול פרידלנדר באוניברסיטת תל אביב עסקה בפועלו של הצלב האדום בנושא יהודי הונגריה במלחמת העולם השניה. ספרו של אריה, "הצלב האדום איחר להגיע", אותו כתב בהתבסס על מחקרו, יצא לאור בשש שפות – עברית, אנגלית, צרפתית, הונגרית, פולנית וגרמנית. בשנת 1990 מסר אריה באופן אישי עותק מספרו בגרמנית לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בוותיקאן. עותק מהתרגום ההונגרי של ספרו מסר לראש ממשלת הונגריה, ועותק מהתרגום הפולני – לנשיא פולין. 

אריה היה חבר במועצת יד ושם, בהנהלת בית התפוצות ובהנהלת בית ציוני אמריקה. הוא היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור וכן מזכיר האגודה הישראלית למדיניות חוץ. כפעיל המפלגות הפרוגרסיביות בישראל לדורותיהן היה אריה חבר בוועדה לזכויות האדם של הארגון הליברלי הבינלאומי, במאבקו נגד גזענות והכחשת השואה.

אריה היה חבר הארגון הבינלאומי של משפטנים ועורכי דין יהודיים. הוא התמחה בסיוע לנרדפי הנאצים לעמוד על זכויותיהם המשפטיות והכלכליות. בין היתר ייצג קבוצה של קרבנות הניסויים המדעיים שנעשו במחנות הריכוז וההשמדה והצליח להביא לפיצויַם על ידי רשויות גרמניה המערבית. 

מטבע הדברים הייתי דוברם, ולא רק מייצגם של אנשי שארית הפליטה. כל תביעה שהגשתי דרשה ממני השקעה של הרבה כוחות נפש. בראש ובראשונה ולפני הכל, רשמתי את סיפורם מימי השואה. וזה לא היה קל אפילו עבורי, שעברתי מסלול דומה. ניצבתי כחומה בצורה נגד מה שכיניתי "משפטיזציה" של תהליך תביעות הפיצויים ואישורם, התעקשתי שמעבר לתביעה הכתובה יעמוד לעיני הקורא האדם וכאבו.

אריה היה חבר מרכז הארגונים של ניצולי השואה והיועץ המשפטי של הארגון, ויזם הקמת ארגוני הנצחה רבים. הוא היה חבר בהתאחדות יוצאי פולין וחבר בהנהלת ארגון יוצאי בנדין, ועם איחודם של כ-30 ארגונים של יוצאי עיירות ל"ארגון יוצאי זגלמביה", מונה ליו"ר הארגון העולמי. 

אריה היה מיוזמי כתיבת "פנקס בנדין" לזכר קהילת עירו שנחרבה והקמת אתר ההנצחה המרכזי ביער קק"ל ליד מודיעין, ליהודים בני זגלמביה שנספו בשואה. הוא יזם קשרים ושיתוף פעולה עם אישי ציבור פולניים, בהם ראשי ערים ומנהלי בתי ספר בזגלמביה. הוא פעל בכל חבל זגלמביה לשיפוץ אתרים בהם התקיימו קהילות יהודיות שחרבו בשואה. בין היתר פעל להקמת אנדרטאות ולוחות זיכרון ולארגון תערוכות, הרצאות ומפגשים בישראל ובפולין בין ניצולי שואה, היסטוריונים, חוקרים, עיתונאים, אישי ציבור ובני נוער. בביקורו בפולין ב-1992 מצא אריה - כעדות לגורלה של יהדות זגלמביה בתקופת השואה - מעל 4,700 תצלומים של יהודי גטו בנדין שנספו בשואה. הוא הצליח להביא תצלומים אלה ארצה. מסעו של אריה תועד בסרט "לא אוכל לחלום עוד". 

מאז הגיעי ארצה ועד היום, ההנצחה הפכה לשגרת עבודה יומיומית, ובהיותי שקוע בה אני מהלך על בהונות רגלי, אני נוגע בנושא בחרדת קודש. 

בשנת 1993 קיבל אריה אות הצטיינות פולני רשמי (Order Zasługi) בחתימת הנשיא לך ולנסה. 

באחד מביקוריו בבנדין שב אריה לבית ילדותו:

הרחוב שלי הפך למדרחוב והחנויות שניצבו בכניסה אל הבית כבר לא היו אותן חנויות שאהבתי להתבונן בוויטרינות שלהן. רק הבית והכניסה לשער הגדול נשארו כפי שזכרתי...

עיני צדו את ניצוץ הזכוכית של החלון מעליית הגג. כן, בדיוק משם נהגנו אנו, הילדים, להסתכל מטה, לעקוב אחר המתרחש ולפטפט. העובדה שהחלון נותר הפיחה בי תקווה, שמניה וביה התבדתה, כי ביתי עדיין קיים כפי שהיה. מיד פתחתי בריצה במעלה המדרגות. תוך כדי כך עברתי בשלוש הקומות וזכר הדיירים היכה בי. הגעתי לקומה הרביעית. נעצרתי על מקומי – דירתי איננה! כעסתי ובכיתי: הדירה שלנו אינה קיימת עוד! זה היה הלם של נסיעתי לפולין. עם זאת, ההלם אולי הציל אותי מהתקף לב כי אני בטוח שאם הייתי נכנס לדירה ורואה את הריהוט, את המיטות שעליהן ישנו הילדים, שהכל במקומו, הייתי עובר משבר רגשי רציני. 

אריה כתב מאות מאמרים וחוברות בנושאי חקיקה והנצחה. בתור עורך דין נאבק אריה על זכויותיהם של הניצולים, והיה כתובת לאנשים במצוקתם, כשהוא מודד הכל לפי אמת המידה של מי שהתנסה בפלנטה האחרת ומקדיש את חייו בנאמנות וביראת כבוד, לזכור את שקרה ולהועיל למי ששרד.

בשואה איבדתי לא רק את בני ביתי אלא גם את הבית עצמו. את חסרונו אני מרגיש כל הזמן. איני משלה את עצמי לומר שהזכרונות מבית אבא ואמא מפחיתים ולא במעט את כאב האובדן. הבית על יושביו, נוכחותו המיוחדת של כל אחד מאיתנו, מנהגיו, תכולתו, אופן ההתפרנסות, נוסח התפילה וכל מה שהמושג "בית" מכיל, אינם ניתנים לשחזור. 

אריה מסר כעשרים דפי עד להנצחת בני משפחתו שנרצחו בשואה, ביניהם דודיו, דודותיו, בני דודיו, אביו יצחק טוביה, אמו פרידה לאה, אחיותיו שרה, פרומה (פרומצה) ופייגה-לוניה ואחיו שלאמק-שלמה וישראל.

אריה בן-טוב נפטר ב-6 ביוני 1996, י"ט בסיוון תשנ"ו. זמן מה לפני שנפטר, אמר אריה לאשתו: "חלמתי חלום. ההורים קוראים לי."

סיפר בנו, אחיטוב:

שמעתי את סיפור החלום אחרי שנפטר. באופן לא מוסבר החלטתי לבדוק את מועד רציחתם של הוריו במחנה הריכוז אושוויץ, בעיון בספר "פנקס בנדין" מצאתי מאמר על טרנספורט של יהודים מבנדין שגורשו לאושוויץ בתאריך י"ט בסיוון תש"ג (22 ביוני 1943) והושמדו באותו יום. אבא העיר בסמוך, על הדף, בכתב ידו: "אז הלכו הורי".

53 שנה מאוחר יותר, באותו תאריך - י"ט בסיוון תשנ"ו - הלך אריה לעולמו.

אבא גרם לנו אושר מעל המצופה. הוא היה אדם פשוט, הגון, ישר ומסור, ובגלקסיה הזו השאירה הסתלקותו שריטה בלבותיהם של הרבה מאד אנשים אהובים.

אריה הותיר את אשתו אביבה, ילידת ביאליסטוק וניצולת השואה, שלושה ילדים ושמונה נכדים.