• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

צבי בכרך

צבי בכרך היה ניצול השואה, אסיר אושוויץ ושריד צעדת המוות. הוא היה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן ומבכירי חוקרי השואה והאנטישמיות. הוא פרסם מחקרים וספרים רבים בנושאי הנאציזם, יהודים וגרמנים בתקופת ויימאר, האנטישמיות ותולדות יהדות גרמניה. 

תמונות
וידאו

צבי (ולטר) בכרך נולד ב-1928 בהנאו שבגרמניה. אביו שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ועסק בבנקאות ובמסחר. בשנת 1938 נמלט עם משפחתו להולנד. בינואר 1942 גרשו אותו הגרמנים עם משפחתו למחנה המעבר וסטרבורק, ובאוקטובר 1943, ביום כיפור, גורש לגטו טרזין ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ. אביו של צבי נאסר עם שני בניו. מפיו נודע להם על מות אמם ברכבת. מאושוויץ נשלחו השלושה למחנה ליד לייפציג, שם עבדו בבית חרושת לתחמושת.

במרס 1945 הוצאו השלושה - צבי, אביו ואחיו - לצעדת מוות. בדרך נורה האב למוות, לעיני בניו. צבי ואחיו שרדו ושוחררו על ידי חיילים אמריקאים.

בשנת 1945 עלה צבי לישראל. הוא היה חבר הקיבוץ הדתי בארות יצחק שבנגב ולחם במלחמת העצמאות מול הצבא המצרי. לאחר המלחמה היה שותף להקמתו מחדש של בארות יצחק ובשנת 1957, בגיל 29, עבר לתל אביב.

שאלתי את עצמי, האם אהיה גם אני עוד ניצול שירשום את תולדותיו מן התקופה הנוראה ההיא? הדחף לעשות כן גדול ורב כי אנחנו הניצולים חיים בהרגשה המעיקה שהחיים הושבו לנו בחסד, ואילו רבים אחרים נספו. בחרתי בדרך אחרת. 

לאחר שהתמזל מזלי וניצלתי מן התופת, היה עלי להחליט ביני לביני אם לשקוע בעברי הטראומטי או לנסות לבנות לי חיים חדשים. בחרתי באפשרות השנייה. במבט לאחור, אינני בטוח אם היתה זו באמת בחירה או שמא רצון בסיסי, שורשי, להתחדשות אישית; שהרי נהוג לחשוב שכל בחירה מותנית בהכרעה תבונית בין אפשרויות. כדי להגיע להכרעה שכזו צריך לעבור שלבים של התבגרות ופיתוח יכולת שיפוט. אינני יכול לדבר בשם יתר ניצולי השואה, אך לדידי אני יכול לומר בוודאות שאחרי השחרור בשנת 1945 לא הייתי בוגר ולא שקול. וכי יכולתי להיות בוגר ושקול בתום 38 חודשים של כליאה בגטאות ובמחנות ריכוז למיניהם? המפגש שלי עם החירות החדשה היה בעייתי כי ההסתגלות ההדרגתית לחיים הנורמלים תבעה ממני את כל כוחותי הנפשיים. לא הפנמתי ולא עיכלתי את מה שקרה לי. שלבי ההסתגלות האלה דחקו לזמן מה את ההתעסקות בעברי. 

נולד בי הדחף למצוא מענה חיובי למהותה של זהותי היהודית - לאחר שהורי נרצחו ואני נרדפתי בשל היותנו יהודים. בית הורי אמנם היה בית "יקי" יהודי מסורתי, אך לא התעמק בשאלות היהדות. עתה ניסיתי לרדת לשורשה של זהותי היהודית, להבין מה כלול במושג "יהודי" ומה משמעותו של המושג הזה בעבורי. עם זה, כאשר ביקשתי להכיר את היסודות היהודים שמרכיבים את זהותי, ביקשתי להבין ולבסס את קיומי היהודי ללא קשר עם עברי הקודר.

לא תיארתי לעצמי שביום מן הימים אהיה חוקר של תולדות האנטישמיות ושל השואה. אך תהיותי הוליכו אותי אל תחומי המחקר האלה ונטעו אותי בהם. השילוב בין ההתנסות הקשה בשואה ובין ההתעמקות בלימודי השואה הציב שאלה מתבקשת: מדוע עוררו הערכים החיוביים שהם נר לרגליה של היהדות, המסר המוסרי שבתנ"ך - מדוע עוררו שנאה מבחוץ? מדוע נרצחו הורי, מדוע נרדפתי, מדוע נגזר עלי הסבל הנורא במחנות?

השאלות הפרטיות נהפכו לכלליות: מדוע שונאים את היהודים? מהי אנטישמיות? למדתי שהשנאה האנטישמית אינה יכולה להיות תולדה של התוכן והמשמעויות החיוביים של היהדות. ערכים אלה עומדים וקיימים בזכות עצמם. כל הנסיונות שפקדו אותי דחקו בי למצוא תשובה לשאלה הנוקבת: מה עשיתי ומה לא עשיתי שכך שונאים אותי? הנסיון להבין הבנה כוללת את המניעים לאנטישמיות הוא גם הנסיון להבין את גילויי השנאה כלפי אישית. ההשלמה הנפשית עם רצח הורי, ההתמודדות עם עברי כאסיר באושוויץ, החוויה של הישראליות החדשה - כל אלה הסעירו את נפשי וגזלו ממני את מנוחת נפשי. 

הזיכרון, ההזכרה וההנצחה של הקורבנות - ובכללם הורי וקרובי - היו תמריץ ויסוד למחקר, אף על פי שהם אמוציונליים ביסודם. 

(מן החוויה אל המחקר, ע' 17-19)  

צבי היה מורה להיסטוריה, פרופסור במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר-אילן ומבכירי חוקרי השואה והאנטישמיות. הוא פרסם מחקרים וספרים רבים בתולדות הנאציזם והאידאולוגיה הנאצית והפשיסטית, האינטלקטואלים היהודים והגרמנים בתקופת ויימאר, האנטישמיות ותולדות יהדות גרמניה. הוא היה חוקר ביד ושם ונשיא מכון ליאו בק. בין ספריו:

2008: מן החוויה אל המחקר: חוקר יהודי בוחן את האנטישמיות ואת הנאציזם, הוצאת יד ושם. 

2002: "אלה דברי האחרונים": מכתבים אחרונים מן השואה (עורך), הוצאת יד ושם.

1996: חקרי צבי: מבחר ממאמריו של צבי בכרך על אנטישמיות, גרמניה ויהודיה, גזענות ונאציזם והשואה והשלכותיה (הוצאת אוניברסיטת בר אילן).

1995: תפיסת האדם באידיאולוגיה הנאצית (הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון).

1981: מן הצלב אל צלב הקרס (הוצאת ספריית פועלים).

אף שנעשיתי יהודי מאמין ושומר מצוות, עדיין הטרידה אותי בכל חריפותה השאלה כיצד אפשר לקיים מתוך אמונה שלמה את המצוות הקשורות לאהבת ה', על אף שבהשגחתו נרצחו הורי ומשפחתי, ואתם עוד מיליוני אנשים חפים מפשע ותמימים אשר בימי חייהם הלכו בדרכו וקיימו את דברו. עלי להודות שלא עמדתי בנסיון. כעסתי, ועדיין אני כועס על בורא עולם. אני מסרב להכיר בטובו של האל במהלכן של 12 שנות ההשתוללות הרצחנית באירופה. היו אלה שנות החושך שזכרן לא יכול להשתלב בהתנסותי הדתית. אמונתי נפגמה, ואין ולו הסבר אחד, ואין ולו צידוק אחד - לא תאולוגי, לא היסטורי ולא פילוסופי - שמתקבלים על דעתי. בלא הרף עלי לגייס כוחות נפש עילאיים, וכך אני מצליח להמשיך לדבוק באמונתי; אני נאחז בדברים היפים, ביפי הטבע והאדם, כולם ברואי האל, שקיימים מחוץ ועל אף הגיהינום של השואה. (ע' 22)

צבי מסר דפי עד להנצחת זכרם של אמו ארנה-ברטה, ואביו מוריץ.

צבי בכרך נפטר ביולי 2014. הוא הותיר אשה, שלושה ילדים, שבעה נכדים ונינים רבים.