מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

שמואל עצמון

שריד השואה שמואל (שמואליק) עצמון-וירצר הוא שחקן ובמאי תיאטרון וקולנוע, מייסד תיאטרון היידישפיל, מחייה תרבות היידיש ותיאטרון היידיש בישראל 

תצלומים
תעודות הוקרה

שמואל (שמואליק) עצמון-וירצר נולד בשנת 1929 בבילגוריי שבדרום-מזרח פולין. ולו אחות מבוגרת ממנו, רחל, ואחות צעירה ממנו, כרמלה (קרסל). אביו יצחק היה מנהל בנק בבילגוראיי וכן מנהל חשבונות בבית מרקחת. בית ההורים היה שומר כשרות והאב התפלל שלוש פעמים ביום.

האב היה פעיל ציוני נלהב. לבנו שמואל קרא על שם אחד ממקימי המזרחי בפולין, שמואל חיים לנדאו. האב היה מפעילי תנועת הפועל המזרחי בפולין. ב-1925, כשהוקמה האוניברסיטה העברית  בירושלים, גורש האב מבית הכנסת של חסידי גור כי הלך עם חבריו בעיירה עם דגל כחול-לבן, בשמחתם על הקמת האוניברסיטה. האב החליט להקים בית כנסת משלו, ובו הקים לאחר מכן, עוד לפני המלחמה, את בית הספר העברי "יבנה". בבית ספר זה למדו שמואל ואחותו רחל בעברית וביידיש.

בכל מוצאי שבת היה מגיע האב מבית הכנסת, מדליק רדיו, והמשפחה היתה שומעת שירי ארץ ישראל ושירי שבוע טוב. היו לאב תכניות מעשיות לעלות לארץ ישראל, אך בשנים שלפני המלחמה לא רצתה האם, פרידה, לעלות.

המשפחה התגוררה במרכז העיר, לא רחוק מהנהר. כל קיץ היתה המשפחה יוצאת לחופשה בבית עץ ביערות. לאחר שלושה שבועות היה האב מגיע והמשפחה היתה שבה הביתה, לבילגוריי.

בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, הופצצה בילגוריי. האם היתה ליד הבית, שמואל ישב על אדן החלון ובנה אווירון. הוא שמע שאמו מדברת עם השכנה ורץ לבית השכנה. בדרך היה מחסן, שם היו מסמרים וקרשים. הוא נכנס למחסן כדי לברור חומרים לבניית האווירון. באותו רגע נפלה פצצה על בית המשפחה. אמו היתה בהלם והחלה לבכות. היא ידעה ששמואל בבית. שמואל יצא מהמחסן, משך בשמלתה כדי להסב את תשומת לבה, וצעק "אמא, אני פה!"

אחרי ההפצצה פרצה שרפה בעיירה. האב אמר לאם: "קחי את הילדים ורוצי לנחל." הוא רץ לבית המשפחה כדי להציל את ספר התורה שלקח מבית הכנסת. שכנים אמרו לו שהבית בוער. הוא נכנס הביתה, לקח את ספר התורה, עטף אותו בחליפה והגיע אחרי שעות אל המשפחה עם ספר התורה. הבית נפגע קשה אך בני המשפחה עדיין המשיכו לגור בו, מחוסר ברירה אחרת.

לאחר עשרה ימים עזבו הגרמנים והעיירה עברה לידי הסובייטים, אך כעבור שבוע שבו הגרמנים. שבוע לאחר שובם של הגרמנים קנה האב עגלה וסוס, והמשפחה עזבה את בילגוריי עם חפצים מעטים. המשפחה נעה מערבה, חמקה ממקומיים שביקשו להסגירה לגרמנים, עברה את הגבול והגיעה לאזור הכיבוש הסובייטי. בני משפחה שנותרו בבילגוריי נספו בשואה.

מקרסנוברוד המשיכה המשפחה דרום-מזרחה, לראווה רוסקה, ומשם – מזרחה, לווליקי מזריץ שבמחוז רובנה, במזרח פולין הכבוש בידי ברית המועצות. בקיץ 1940 המשיכה המשפחה מזרחה והגיעה לעיירה במחוז נובוסיבירסק שבסיביר. האב עבד שם כמנהל חשבונות, ושמואל ואחיותיו הלכו לבית ספר במשך שעה בכל יום, בשלג של סיביר. בבית הספר למדו שמואל ואחיותיו רוסית. בעיירה היו חיי תרבות וקהילה, וכן בית כנסת, שם התפללו הפליטים היהודים במניין. על הנהר הגדול בעיירה היו חוטבי עצים מעבירים עצים. כשהלך שמואל לדוג ונפל למים, תפס בחולצתו אחד העובדים שהיו בסביבה והציל אותו מטביעה.

לאחר הסכם פולין-ברית המועצות ביולי 1941, עזבה המשפחה את סיביר. לאחר חודש של נדודים הגיעה המשפחה ללנינסק שבאוזבקיסטן. בחג הפסח הראשון בלנינסק בנה האב תנור לאפיית מצות. הוא השיג חמישה קילו קמח למצות לכל השבוע לשישה אנשים. בלנינסק החל שמואל ללמוד בתיכון.

בדצמבר 1945 עזבה המשפחה את לנינסק, ולאחר מסע שעבר בטשקנט, מוסקווה ולבוב הגיעה המשפחה לקרקוב. בקרקוב היו שמואל ואחותו רחל בקיבוץ של הפועל המזרחי, קיבוץ בו היו ילדי שארית הפלטה. שמואל הצטרף לבני עקיבא ודוד בן דויד היה מדריכו.

לאחר פוגרום קיילצה שהתחולל ביולי 1946 עזבו שמואל ואחיותיו את פולין והגיעו לאוסטריה ובסוף 1947 עברו לאיטליה. באיטליה גויס שמואל לפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח) ובמאי 1948 עלה ארצה במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ). האב היה חייב לחתום על אישור. האם אמרה: "געוואלד, הצלתי את הילדים. למה אתה שולח אותו?" האב ענה: "כדי שתהיה לנו מדינה." שמואל נלחם במלחמת העצמאות, בין היתר בקרבות לטרון. יתר משפחתו של שמואל עלתה בסוף 1948. בארץ נולד אחיו יוסף.

שמואל הצטרף לסטודיו של תיאטרון "האהל", שם עברת את שם משפחתו ל"עצמון". הוא למד בלהקה השייקספירית המלכותית באנגליה בעזרת מלגה מטעם אונסק"ו. בשנת 1959 ייסד את תיאטרון "זווית", תיאטרון אוונגרד ישראלי, אותו ניהל עם השחקנית פנינה גרי ובו שיחק עד 1968. משנה זו עד 1993 שיחק שמואל בתיאטרון "הבימה". ב-1969 ייסד שמואל את הסדנה למחזה מקורי, שעודדה מחזאים צעירים.

שמואל הוא אחד ממשמרי התרבות היידית בישראל. בעלותו ארצה שקל לזנוח את תרבות היידיש ממנה הגיע ולשחק רק בעברית, אך שמעון דז'יגן הפציר בו לא להתנתק ממקורותיו, והוא החליט לשמר את שפת היידיש ותרבותה.

בשנות השישים והשבעים יזם שמואל עצמון את ההרכב "שלושת השמואליקים", שהעלה מופעים ביידיש עם שמואל סגל ושמואל רודנסקי. ב-1988 יזם והקים שמואל את תיאטרון "יידישפיל" בתל אביב - תיאטרון המשמר את שפת היידיש ותרבותה - ואף נתן לתיאטרון זה את שמו. להקת התיאטרון מעלה הצגות ביידיש בישראל ובעולם. שמואל מביים חלק מההצגות, הוא יו"ר הכבוד של התיאטרון ובתו ענת עצמון משחקת בתיאטרון זה. שמואל יזם סטודיו ללימוד תרבות היידיש לשם העברת המורשת התרבותית לדור הצעיר. בשנת 1996 יזם הקים שמואל את "תיאטרון החסד", המגיע לבתי אבות ומוסדות סיעודיים בכל הארץ.

שמואל זכה לפרסי הוקרה על מפעל חייו בתיאטרון. המועצה הלאומית לתרבות היידיש העניקה לו פרס מיוחד על מפעל חיים. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן על תרומתו לשימור תרבות היידיש, בה נתן קורס בהתנדבות בנושא תרבות היידיש, התאטרון היידי והקולנוע היידי, ותואר לשם כבוד מהמכללה האקדמית נתניה. שמואל הוא זוכה פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, אות מופת על תרומה לשימור היידיש מטעם ארגון "ליונס ישראל" ואות הוקרה על תרומתו לתרבות הישראלית לאורך השנים, מאיגוד אמני ישראל.

לשמואל עצמון שתי אזרחויות כבוד: של העיר תל אביב ושל עיר הולדתו, בילגוראיי.

יש לי רקע דתי. הייתי חניך בבני עקיבא, ועדיין, כחילוני, זהותי היהודית תלויה ביידיש. הזהות שלנו לא יכולה להיות בנויה על כנעניות. הזהות היהודית שהבאנו מהגולה היא היסוד שסביבו הכל בנוי.

לשמואל ולהניה שני ילדים, ענת ואיציק, וארבעה נכדים.