יצחק ארד

יצחק ארד (רודניצקי) נולד בשוויינציאן שבפולין (כיום בליטא) בנובמבר 1926. לימים סיפר על ילדותו: 

בקוראי ספרים מארץ ישראל מתקופת "חומה ומגדל" הייתי שוכח היכן אני נמצא. הייתי רואה עצמי כאחד מעולי חניתה או אחד הגודרים בגבול הצפון. שעות הייתי מסתכל בתמונות שבספרים האלה, הישובים המבוצרים, הבחורים העומדים בשמירה. הוי, כמה רציתי להיות איתם! (פרשת חיים, ע' 12-11)

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התגוררו יצחק ומשפחתו בוורשה, שם היה אביו חזן בית כנסת.

בעת כניסת הגרמנים לוורשה הייתי בשלב ההכנות לטקס הבר-מצווה שלי. זכור לי יום הבר-מצווה שלי בנובמבר 1939. עליתי לתורה כשבבית הכנסת היה קומץ יהודים בלבד. פחדנו מהתפרצות הגרמנים וממעשי הלינץ' שלהם. (פרשת חיים, ע' 8).

אחרי שלושה חודשים בוורשה הכבושה על ידי הגרמנים, ברחו יצחק ואחותו הגדולה רחל אל מעבר לגבול, חזרה לשוויינציאן.

במחשבה אכזרית אך מפוכחת, ייתכן שהעובדה שהורי נותרו בוורשה ולא הגיעו לשוויינציאן גם היא סייעה לכך שרחל ואני שרדנו את השואה. מדוע? קרוב לוודאי שבשוויינציאן, גורל הורינו היה כגורל כל בני משפחתנו ובני עיירתנו – בורות הירי בפוליגון או בפונאר. לא היה שום דבר שרחל ואני היינו יכולים לעשות כדי להצילם, וסביר להניח שלא היינו עוזבים את ההורים, אלא צועדים יחד עמם, למוות. דבר היותנו חסרי משפחה "העניק" לנו את ההזדמנות ואת העצמאות לצאת להילחם כפרטיזנים. (חורט בזיכרון, ע' 42)

הוריו של יצחק נותרו בוורשה ונספו בשואה.

בשוויינציאן היו יצחק וחבריו מקשיבים לרדיו,

מנסים לקלוט מן הרדיו את הקול הרחוק והקרוב ללבנו מירושלים. ערב אחד הצלחנו לשמוע את קריאת התורה. בעיני כולנו היו דמעות. שמענו את הקול שעורר תקווה בלבנו. הקול כבר גמר לקרוא את התורה ואנו עוד ישבנו ושתקנו, כל אחד שקוע במחשבותיו. פתאום קם אחד ואמר: "מי יתן ונזכה להיות שם!" ובחורה אחת דקלמה קטע מ"אל הציפור" של ביאליק: "מי יתן לי אבר... ועפתי אל הארץ..." רגעי ההתרגשות עברו והתחילה שיחה. כל אחד מאיתנו קיווה להגיע לארץ ישראל, אבל איש מאלה שישבו איתי אז, ליד הרדיו, לא נשאר בחיים. (פרשת חיים, ע' 10)

עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 וכיבוש שוויינציאן, מצא עצמו יצחק שוב תחת שלטון גרמני. בספטמבר הובלו יהודי העיר לבורות הרצח. יצחק הצליח להימלט והגיע לגטו גלמבוקיה בבלרוס. אחותו רחל שרדה את טבח יהודי שוויינציאן ומצאה אותו בגלמבוקיה. בדצמבר חזר יצחק עם רחל לגטו הקטן שהוקם בשוויינציאן.

יצחק ואחדים מחבריו הוצבו לעבודה במחסן נשק גרמני ויצחק הצליח לגנוב משם נשק. בהמשך גנבו חברי הקבוצה נשק ותחמושת נוספים. יצחק וחבריו התארגנו בקבוצה מחתרתית, ובמרס 1943 ברחו ליערות, חודש לפני חיסול גטו שוויינציאן. במאי הצטרפו יצחק וחבריו לפרטיזנים סובייטיים-ליטאים. עם הצטרפותו לפרטיזנים הודבק ליצחק השם "אנטולי", וכינוי החיבה "טולקה" דבק בו לכל חייו.

יצחק לחם בשורות הפרטיזנים ביערות קוזיאן (קאזיאני) והודוצישקי שעל גבול ליטא-בלרוס, בעודו נאלץ להתמודד עם האנטישמיות בקרב הפרטיזנים. הוא השתתף בפעולות פרטיזניות רבות, ביניהן מיקוש מסילות ברזל ופיצוץ 13 רכבות, ועוטר באות פרטיזן דרגה א'.

ביולי 1944, עם שחרור שוויינציאן על ידי הצבא האדום, שב אליה יצחק:

משוויינציאן, עיר מולדתי, ברחתי בלילה גשום בחשיכה, בהתגנבות, לפני 17 חודשים, בליל 6 במרס 1943. השארתי מאחורי גטו שנידון לכליה, ובו גם בני משפחה. ב-6 ביולי 1944, לאורה של שמש קיץ נעימה, צעדתי ברחובותיה כאחד ממשחרריה, תת-מקלע תלוי על חזי, והרגשתי שמחה מהולה בעצב.

מאז שברחתי מהגטו חלמתי על רגע כניסתי לעיירה עם היחידות הקדמיות של הצבא הסובייטי. בדמיוני ראיתי תמונה זו פעמים אין-ספור. חשבתי לאן אלך לראשונה; מה אגיד למכרים וידידים לשעבר שהפנו לי עורף או לעגו לי כשהלכתי מושפל ברחובות האלה, טלאי צהוב על חזי ועל גבי. והנה התגשם חלומי.

צעדתי בעיירה שנחרבה ברובה. בתי היהודים נהרסו במעשי הביזה של תושבי המקום, לאחר גירוש בעלי הבתים לפוליגון [אחד מאתרי הרצח של יהודי שוויינציאן]. בתי העץ נשרפו, ורק התנורים והארובות נשארו כאנדרטאות זיכרון לקהילה שחייתה כאן וחרבה. ...

שעות שוטטנו בין חורבות הגטו והגה לא יצא מפינו. כשעזבנו את המקום היו בו חיים, רעש והמולה. בשובנו מצאנו חורבות ודממה, הרס סביב סביב. (חורט בזיכרון, ע' 173)

אחותו של יצחק, רחל רודניצקי (תמונה ראשונה בקישור), היתה בין הפרטיזנים ששחררו את וילנה.

יצחק עזב את ליטא ועבר לפולין, ומשם, בנדודים דרך סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, הגיע לאיטליה. בדצמבר 1945 עלה יצחק לארץ ישראל בספינת המעפילים "חנה סנש".

ראיתי אחד האנשים קופץ למים. בלי לחשוב פעמיים השלכתי את תרמיל הגב הצדה וקפצתי אחריו. המים היו קרים ונדמה היה לי שאני קופא בהם. התחלתי לשחות אל החוף, וכעבור מטרים אחדים הרגשתי שרגלי נוגעות בקרקע. עברתי במים את המרחק הקטן והגעתי לחוף. שכבתי על החוף ופתאום ראיתי דמויות רצות אלינו. היו אלה אנשי הפלמ"ח שחיכו לנו. הים הסוער וטעות קטנה בניווט הרחיקו את הספינה מהמקום שבו חיכו לנו. תוך דקות אחדות התארגנה הורדת האנשים. נקשרו חבלים מהספינה לחוף, ואנשים התחילו לרדת. בבוקר גילו הבריטים את הספינה ההפוכה שעלתה על שרטון ולידה כתובת על דגל תכלת-לבן: "ספינת "חנה סנש" הורדה בעזרת ארגון "ההגנה". תהיה ספינה זאת בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית". "חנה סנש" פרצה את המצור הבריטי. היה זה ליל עשרים וחמישה בדצמבר 1945. את שנת חיי התשע־עשרה אעשה במולדת. (נעורים בלחימה, משרד הבטחון, 1977, ע' 210)

ארבעה חודשים לאחר העפלתו התגייס יצחק לפלמ"ח. הוא היה במחלקת הטייסים של הפלמ"ח ומדריך חבלה. במלחמת העצמאות פיקד על חוליית חבלנים בפעולות קרביות נגד קני טרור והשתתף בפעולות מוטסות. הוא לחם בשורות הגדוד החמישי של הפלמ"ח והיה בשיירה שעלתה לירושלים הנצורה ב-20 באפריל 1948 במבצע הראל. סיפר יצחק:

אש הערבים נפתחה עלינו כשהיינו מול הכפר דיר איוב שבקרבת לטרון. מכוניות אחדות נפגעו והשיירה נעצרה. שכבנו על הכביש ליד המכוניות. ... היה בידי תת מקלע "סטן", אך היורים לעברנו היו מחוץ לטווח היעיל של נשק זה. אנשי השיירה החמושים ברובים השיבו אש. כדור שנורה לעברי השאיר חור במעיל שלבשתי ופגע במְכָל הדלק של הטנדר. ... כלי הרכב נעזבו על ידי נהגיהם, שחיפשו מחסה בצדי הדרך.

התקדמתי ברגל לאורך השיירה כדי לראות מה מונע את התקדמותה. מאחורי עיקול הדרך עמדו כלי רכב אחדים שנפגעו וחסמו את הדרך בחלקה. ... הצלחתי לרכז סביבי כעשרה לוחמים, התקדמנו במעלה ההר והדפנו את הערבים שהתקרבו אלינו מן הצד הצפוני של הדרך. ראיתי את המ"פ סטוצקי מסתער בראש קבוצת לוחמים במעלה ההר, בעברה השני של הדרך. סטוצקי נהרג בהסתערות זו.

... מספר הנפגעים הלך וגדל. חבשנו והנחנו אותם בתעלה שלצד הדרך, שנתנה מחסה חלקי בלבד. חיכינו לעזרה מהכוח של גדוד "הפורצים", שאיחר להגיע בגלל הקרב שניהל במקביל בכפר בית סוריק. אחרי הצהריים ראיתי משאית עם תא משוריין, שעקפה מכוניות אחרות ונעה קדימה. קפצתי על המדרגה של התא המשוריין, במטרה להביא עזרה. אחרי עיקול הדרך החלו כדורים לפגוע בתא המשוריין. שמעתי את הצלילים החדים של פגיעת הכדור בשריון. שכבתי על כנף המכונית והחזקתי בה כדי לא ליפול.

באמצע הכביש, ליד כלי רכב בוערים, ראיתי את גופותיהם של אחדים מאנשי השיירה. זיהיתי ביניהם חייל מהמחלקה שלי, שכדור פגע בראשו. החלקתי בידי על גופתו. פרידה. (חורט בזיכרון, ידיעות ספרים, 2016, ע' 222)

יצחק השתתף בקרבות בירושלים הנצורה, בקרבות מבצע מכבי לפתיחת הדרך לירושלים, בקרב על רמת רחל, בקרב על העיר העתיקה, בקרב על לטרון במאי 1948, ב"מבצע חורב" בנגב ובסיני, ובקרבות נוספים. לאחר מלחמת העצמאות החליט להמשיך בשירות בצבא הקבע:

ההכרעה נפלה דווקא בגלל כל מה שעבר עלי, בראש ובראשונה בשואה. את מאבקנו בשואה ובמלחמת העצמאות ראיתי כחוליות בשרשרת של מלחמת ההישרדות של העם היהודי. הרגשתי היתה, גם בסיום קרבות מלחמת העצמאות, שהמלחמה על קיומו של העם היהודי לא תמה, והיא גם לא עומדת להסתיים בקרוב. ניצלתי ממוות בשואה, יצאתי ללא פגע ממלחמתי כפרטיזן, ונותרתי בחיים אחרי הקרבות העקובים מדם של חטיבת הראל. זכות נפלה בחלקי שהצלחתי לעשות כל זאת ולהישאר בחיים. הרגשתי שחובתי כלפי משפחתי, חברי ובני עמי שלא זכו לכך היא להמשיך כל עוד כוחי בי ולתרום את חלקי הצנוע למאבק על קיומנו. (חורט בזיכרון, ע' 241-2)

יצחק לחם בכל מלחמות ישראל מתש"ח ועד מלחמת יום הכיפורים, הגיע לדרגת תת אלוף והתמנה לתפקיד קצין חינוך ראשי.

עוד בהיותו בצבא למד יצחק ארד באוניברסיטת תל אביב ולאחר שחרורו מצה"ל ב-1972 סיים את לימודיו. מחקרו לתואר דוקטור על תולדות השואה בווילנה פורסם בספר וילנה היהודית במאבק ובכליון ב-1976. בין השנים 1972- 1993 היה יושב ראש הנהלת יד ושם. הוא היה ההוגה והאוצר של מוזיאון יד ושם הראשון לתולדות השואה, והוגה המבנה הראשון של היכל השמות. בתקופת כהונתו נבנו ביד ושם אודיטוריום יד ושם, יד לילד, בקעת הקהילות ומבנים ואנדרטאות נוספים, בהם אנדרטת הקרון, אנדרטת האמבולנס השוודי ואנדרטת הסירה (כיום חלק מהמוזיאון לתולדות השואה). לאחר פרישתו המשיך ארד לפעול במחקר ובייעוץ מדעי.

ד"ר ארד כתב מעל עשרים ספרים העוסקים בתולדות השואה, וספריו תורגמו לשפות רבות. הוא היה מעורכיה וכותביה של האנציקלופדיה של השואה (1990). הוא זוכה "פרס הזיכרון על שם יעקב בוכמן" לשנת 2004 מטעם יד ושם, המוענק מדי שנה לסופרים, אמנים וחוקרים העוסקים בהנצחת זכר השואה ובחקר תולדותיה. ארד זכה בפרס על מחקרו וספרו תולדות השואה – ברית המועצות והשטחים המסופחים. על ספרו בצל הדגל האדום - יהודי ברית המועצות בלחימה נגד גרמניה הנאצית (2008) זכה ארד בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. בין ספריו: טרבלינקה - אבדן ומרד (1983), ומבצע ריינהארד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה (1985). כן זכה ב"פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי" בשנת 1997.

יצחק ארד מסר דפי עד להנצחת זכרם של אביו משה, אמו חיה ובני משפחה נוספים שנרצחו בשואה.

יצחק ארד נישא למיכל ולהם שלושה ילדים, תשעה נכדים ושלושה נינים.

ד"ר יצחק ארד נפטר במאי 2021.