לעבודה ולמלחמה - ארץ ישראל קוראת! כרוז של המרכז לשרות העם. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
עזור היום - מחר עלול להיות מאוחר מדי. כרזה לגיוס במחנות העקורים בגרמניה. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
נוסח השבועה לצה"ל ביידיש. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
לעבודה ולמלחמה - ארץ ישראל קוראת! כרוז של המרכז לשרות העם. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
עזור היום - מחר עלול להיות מאוחר מדי. כרזה לגיוס במחנות העקורים בגרמניה. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
נוסח השבועה לצה"ל ביידיש. מתוך ספרה של חנה יבלונקה, אחים זרים
"היו ביניהם הרבה בחורים טובים, למרות כל הצרות ושבעת מדורי הגיהינום ההיטלראי שעברו עליהם. במהירות... היו לפלמ"חניקים ממש. כמונו לכל דבר."
איש פלמ"ח, 1948.
(זרובבל גלעד, ספר הפלמ"ח ב', תל אביב 1957, עמ' 529)
בקרבות מלחמת העצמאות גויסו עשרות אלפי ניצולי שואה עם שאר היישוב היהודי. ניצולי השואה, שכונו חיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), נלחמו בכל החזיתות והיוו כשליש מהכוח הלוחם - למעלה מ-30,000 לוחמים. בקרב הנופלים היה שיעורם קרוב למחצית. "אנשי גח"ל... הביאו עמם את רוח גבורת הייאוש של מלחמת הגטאות ואת אווירת הלחימה הפרטיזנית. הנשלחים ליחידות נוער ארץ-ישראלי מובהקות, כגון ליחידות הפלמ"ח, חסרו לרוב את ידיעת השפה העברית, אבל הצטיינו כלוחמים אמיצים", נכתב ב"ספר תולדות ההגנה".
בחודשים הראשונים לקיום המדינה, עם הגעתם הישר אל מלחמת העצמאות, נדרשו ניצולי השואה לעבור אימון צבאי מזורז שכלל לימוד עברית. לימוד העברית קיבל תמריץ עם הידיעות הראשונות על אנשי הגח"ל מחטיבה שבע שנפלו בקרב לטרון: אחדים מהנופלים שילמו בחייהם משום שלא ידעו עברית כדי הבנת הפקודות שניתנו להם.
אנשי הגח"ל למדו עברית, אבל - בלית ברירה - אומנו בשפות אמם. היו יחידות שבהן לא היתה ברירה אלא לדבר ביידיש. ועל כן אולתר פתרון זמני: המפקדים דיברו עברית - ולידם הועמדו מתורגמנים. חוברות הדרכה לשימוש בנשק נכתבו בשפות זרות, וכל משפט באימונים תורגם לשפות רבות. בשנת 1948 היתה היידיש היסוד העיקרי באימוני חיל השריון. מחלקה אחת, סיסמתה היתה "אביי געזונט" (למען הבריאות). ואפילו פקודת הקרב הקצרה ביותר במלחמה זו - ואולי בהסטוריה - היתה ביידיש, כיוון שאלו היו המילים היחידות שידע המפקד, יליד הארץ, להגיד ביידיש: "דאס צובא - מ'נעמט" (זאת צובא - לוקחים אותה). בין הלוחמים היו כאלה שלחמו בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, ובהסתערותם קראו קריאות קרב מימי שירותם במלחמה: "זא רודינא" (למען המולדת), "זא סטאלינא" (למען סטאלין), "זא בן גוריונא".
קשה וכואב במיוחד הוא סיפורם של חללי "נצר אחרון- 144 לוחמים ניצולי שואה, אשר נשארו שריד אחרון למשפחתם, עלו אל הארץ בה קיוו למצוא מזור לכאבם ולהקים מחדש את ביתם, אך נפלו במאבק על הקמת המדינה.