הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
מעצבת: דעה גלעדי - הזוכה במקום הראשון היא תושבת ירושלים, בת 23, בוגרת קורסי גרפיקה ועיצוב במכללת 'לומדה'. כַּתֶּבֶת בשבועון ובמגזין 'עולם קטן', עוסקת בכתיבת סיפורת ושירה, בעריכה ומעצבת גרפית של ירחון הנשים 'הלל'. הורי אביה ואימה עלו ארצה לפני השואה, אולם רבים מבני משפחתם שנשארו באירופה נרצחו.
הרעיון המקורי והמיוחד המוצג בכרזה, הנוקט בגישה של צורה שלולה, אינו דורש הסברים. אילן היוחסין ההפוך יוצר ריק קולקטיבי ואישי ומביע באופן זה את הקושי הגדול לדבר על ה"אין". באילן היוחסין לא מופיעים שמות ובכך הוא סמל לאלפי רבבה החסרים בבתי האב, בקהילות ובאומה כולה. יחד עם זאת נוכחותם החסרה משפיעה השפעה עמוקה על קיומו של העם כולו.
הניגוד בין תכלת השמיים לקדרותה של האדמה מייצר דיאלוג ושפה בין ההווה והמשכיותו, לעבר, שבבחינת אינו נעול וחתום.
מעצב: נמרוד לוי – הזוכה במקום השני הוא סטודנט שנה ראשונה בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, בן 26. נמרוד הוא נכד לרוזה יבין ואריה יבין , ניצולי שואה. נולד בבלגיה ועלה ארצה בגיל 12. כיום גר בירושלים.
הכרזה מייצגת את החזרה לעיסוק באדם כמרכז אירועי השואה. תווי הפנים המאירים אל הצופה מתוך הרקע החשוך מגלמים תקווה ומחייבים את המתבונן למבט אישי מעמיק ולומד, ויחד עם זאת- על פי גיל המצולמים, הרי שניכר שמרבית חייהם מאחוריהם. חזרתם לחיים ולחיק החברה מלווה בתחושה שעלינו החובה לדאוג לשיבתם.
ריבוי הדיוקנאות מלמד על דור שלם המתמעט והולך הנושא את השאלה הבלתי נמנעת מתוך שירו של יהודה עמיחי, "מי יזכור את הזוכרים?"
איכות הצילום והטיפוגרפיה של הכרזה תומכים בגישה האישית והרגשית כלפי הניצולים.
מעצב: אלי ורש – הזוכה במקום השלישי הוא בן 27, נשוי לסיון ואב לשתי בנות – דורון ורנן. אלי גדל בנתניה, למד במעלות, שירת בחיל החינוך והנוער בבאר-שבע ואף יצא לקצונה. את לימודי העיצוב הגרפי למד במכללה הטכנולוגית בבאר-שבע, וקיבל תעודות הצטיינות ותעודות הערכה במהלך לימודיו. עבד אף כרעיונאי וכגרפיקאי במשרד פרסום בבאר-שבע. כיום גר בחיפה.
הכרזה, המקיימת משחק ויזואלי מורכב, מציגה התייחסות ברורה ומעניינת למוטיב הפסים: בבגדי האסירים, בפסי הרכבת, בפסי הסורגים הסוגרים על אדם שאיבד את החופש אליו הורגל. כל אלה ניכרים בבירור על פני הדמות המרכזית בכרזה ומייצגים את שאלת האדם הכלוא בתוך עצמו.
מבחינה עיצובית, הכרזה יוצרת דיאלוג בתווי הפנים של אותו אדם המופיע לפנינו כצעיר וכזקן. מבטו אלינו החודר מבעד לפסים מביע באופן מקורי אמירה מורכבת הנוגעת לניצולי השואה, שחלק מנפשם נשאר שם, מאחורי סורגים המפרידים בין אז לעכשיו ובין שם לכאן.
