מאמר חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה" לא היה מליצה גרידא אלא משנה מעשית שעל־פיה יצקה הקהילה המסורתית את מוסדותיה ולאורה פעלו ראשיה. סמכות הקהילה הקיפה את כל תחומי החיים וחייבה כל יהודי שהתגורר בתחומה להשתייך אליה. משעת לידתו ועד פטירתו, בשמחה ובאבל, היה היהודי קשור במוסדות הקהילה והיא סיפקה לו זהות ומסגרת חברתית, חינוכית, דתית וכלכלית באמצעות המוסדות והארגונים שהקימה: בתי כנסת, בתי דין, מקוואות, קופות צדקה, בתי מחסה לחולים ולעניים ועוד. נציגי הקהילה ייצגו אותה ואת חבריה לפני השלטונות ואת השלטון לפני חברי הקהילה. על־אף ייחודה של כל קהילה וקהילה באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם ניכרים קווי דמיון מרובים בין דרכי הארגון והפעולה של הקהילות בכל אתר ואתר.
בעת החדשה התחוללו שינויים דרמטיים במאפייניה של הקהילה היהודית, באופייה ובדפוסי קיומה בשל תהליכי מודרניזציה והתערבות של השלטונות. בחלקים נרחבים של אירופה וארצות אגן הים התיכון נוצר ארגון יהודי מסוג חדש: קהילת פולחן – עדת מאמינים דתית שעיקר עניינה מענה לצורכי הדת של חבריה לצד מענה לצרכים החברתיים והכלכליים שלהם. שינוי זה חיזק את מעמדו של הרב ואת חשיבותם של בתי הכנסת ובתי המדרש, שהיו למוסדות הציבוריים העיקריים.
לצידן של קהילות הפולחן התפתחו למן סוף המאה השמונה־עשרה חלופות לקהילה המסורתית. בשטחי מזרח אירופה צמחו חצרות החסידים והישיבות העל־קהילתיות, שהראשונה בהן הוקמה בוולוז'ין בשנת 1803. בד בבד פעלו אנשי תנועת ההשכלה בתפוצות ישראל ליצירת אגודות חברתיות שישמשו גרסה מתוקנת של הפעילות החברתית בקהילה היהודית. קהילות אלה לא נזקקו להכרה רשמית מצד השלטון כי כוחן היה בחיבור המסורתי בין אמונה דתית לארגון חברתי.
ממחצית המאה התשע־עשרה התעוררה בקרב היהודים מודעות אידיאולוגית, פוליטית ולאומית מגוונת וזו הולידה תודעה חדשה של זהות קבוצתית. תודעה זו השפיעה על פניה של הקהילה היהודית והתבטאה ביצירתן של מסגרות חברתיות חדשות ווֹלונטריות ששימשו תחליף מודרני וחילוני לקיום הקהילתי הדתי ויצרו כעין חברה אזרחית.
ערב מלחמת העולם השנייה היו קהילות ישראל בשטעטלעך ובמלאח, בכפרים, בעיירות ובערים, במזרח ובמערב, עשירות במוסדות פילנתרופיים, במפלגות, בארגוני שדולה ועזרה הדדית, בגופי ייצוג אל מול השלטונות וכלפי החברה הלא־יהודית, באיגודים מקצועיים ובארגוני מהגרים של יהודים, ופרחו בהן שלל מוסדות חינוך ותרבות, תנועות נוער, ארגוני ספורט, ספריות, עיתונים, תיאטראות, תזמורות ומקהלות. העושר הזה התקיים לצד המוסדות המסורתיים – בתי כנסת, בתי דין, מקוואות, חדרים ותלמודי תורה, בתי מדרש, חברות גמילות חסדים וחברה קדישא.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ולאחר מכן, עם השתלטותה של גרמניה על מרבית מרחבי אירופה וצפון אפריקה, נקלעה החברה היהודית אל מציאות חיים קיצונית. אל מול הרדיפות והאימה היום־יומיות התקיים מאבק עיקש על קיום החיים הפיזיים והרוחניים כאחד. תחושת גורל משותף, אחריות הדדית וסולידריות המשיכו לעמוד בלב הקיום הקהילתי של היהודים בשואה.
הקמת הגטאות במזרח אירופה, תולדה של מדיניות גרמנית שנועדה להפריד את היהודים ולבדלם, הפכה את הקהילות ליחידות אדמיניסטרטיביות סגורות ומנותקות זו מזו ומסביבתן הקרובה. במקומות רבים בארצות הכיבוש איבדה ההנהגה הוותיקה את יכולתה לפעול ובמקומה כפו הגרמנים על הקהילות הנהגה חדשה. מעתה הופקדה הנהגת הקהילה על מילוי הפקודות של השלטון הגרמני הנאצי ועל קשת רחבה של נושאים שהיו מסורים בשגרה בידי מוסדות ממלכתיים ועירוניים כגון הספקת מזון, עבודה, דיור, בריאות ותברואה ואף תחומים שהיו זרים בתכלית למסורת היהודית בגולה כמו משטרה ובתי סוהר. כמו כן המשיכה הקהילה לשאת על כתפיה את האחריות שהייתה מסורה לקהילות בעבר למילוי צורכי דת, קבורה, סעד וחינוך.
מסע הרצח הטוטלי של היהודים המיט חורבן גמור על אלפי קהילות בשטחי הכיבוש הגרמני ברחבי אירופה וצפון אפריקה; עם היהודים עצמם נמחקו גם הקהילות, רבות מהן נמחו כליל.
העולם היהודי שלאחר השואה מצא עצמו במציאות חדשה: מיליוני יהודים נרצחו ועם מותם נהפכו תרבות עשירה ומוסדות קהילתיים ותיקים לזיכרון. במקומות רבים התגייסו הניצולים, ככל שיכלו, לשקם את הקהילות ולחדשן. בישראל ובמקומות אחרים שאליהם היגרו הניצולים התאגדו רבים מהם בלַנדסמַנשַפטים, ועָדים של יוצאי קהילה, שהיוו קהילת זיכרון גם שנים ארוכות לאחר שמרבית בני הקהילה נרצחו, מוסדותיה חרבו ושרידיה התפזרו ברחבי תבל.
מאות קהילות שחרבו זכו למצבות זיכרון במתכונת של ספרי יזכור, מפעל עצום ממדים שיזמו ניצולי שואה ויוצאי הקהילות שעזבו לפני מלחמת העולם השנייה כדי להנציח את אחד מן המאפיינים המפוארים בתולדות העם היהודי – הקהילה.
מורשת הקהילה היא מאוצרות התרבות האדירים והיקרים שהעניקה לנו ההיסטוריה היהודית. סיפור חורבנן של הקהילות הוא מן הבורות העמוקים ביותר שפערה השואה בנפשו ובגופו של העם היהודי. העמקה בתולדותיה של הקהילה היהודית ולימוד קורות חורבנה ממחישים את ממדי האסון והאובדן שחווה העם היהודי בתקופת השואה.
