טקסט מלווה מיוחד שכתב דויד גרוסמן
מיליון וחמש מאות אלף ילדים יהודים נרצחו בשואה.
לעולם לא יוכל אדם לעמוד מול העובדה הזאת במלוא הַכּרתו.
כל אחד מהם היה בראשית חייו. כל אחד היה עולם מלא. צעירים כל כך היו, כשלמדו על בשרם איך אדם, ומשפחה, והאנושיות עצמה, נקרעים לגזרים.
רוב הילדים שנספו לא הותירו סימן. רק מעט מאוד יומנים, מכתבים וציורים שלהם שָרדו.
האמנית מיכל רובנר עוררה לחיים ציורים שציירו ילדים בשנות המלחמה וההשמדה. קו לְקו, בעיפרון, שבריריים ועזים, הציורים מהבהבים מקירות הבלוק, איתותים ששולחת אלינו הילדוּת, שנסחפה ואבדה בשואה.
כשאנו מתבוננים בהם כאן, באושוויץ, נוכל לחוש עד כמה האמנות היא המקום שבו עשויים להתקיים, בעת ובעונה אחת, החיים ואובדנם. לרגעים אפשר לדַמוֹת, מֵעבר לציור, את הילד שצייר אותו- אוחז בָּעיפרון ולשונו נתונה בריכוז בין שפתיו. אפשר להרגיש את מאמץ הדיוק וההתכוונות שהשקיע הילד בְציור הציפור, הבית, החיילים, עגלת התינוק הריקה. הרַכּבות.
באותה שעה עצמה, השתוללה בעולם סוּפה, מעשה ידי הנאצים ושותפיהם, שרצחו מיליוני אנשים, באדישות ובעיוורון לייחודו של כל אחד ואחד מהם; שמָחקו לבסוף גם את הילד המצייר עצמו.
במזיגה של תום-ילדות ופיכחון מר, השאירו הילדים-המציירים זיכָּרון וְעֵדוּת, ושימרו רגעים ומראות מתוך התמונה הנוראה ביותר שיצר האדם מעודו.
דויד גרוסמן
ישראל
