בינואר 1945, מיד לאחר שחרור ורשה בידי הצבא האדום, הגיעה ניצולת השואה פרנצישקה אוליבה לאוטבוצק שליד ורשה. היא נתקלה בילדים עוטי בלואים ומורעבים. חייל סובייטי הנחה אותה לדירה נטושה שחלונותיה פרוצים ולא היו בה חימום, ריהוט או מים זורמים. בבית התרכזו יותר מעשרה יתומים יהודים. במרס לקח הוועד המרכזי של יהודי פולין את הבית תחת חסותו. ביוני כבר היו בבית הילדים כ-130 ילדים ניצולי שואה.
הילדים שהחלו להתרכז בבית הילדים באוטבוצק הגיעו במצב גופני ונפשי ירוד, לאחר חוויותיהם בשואה. הם היו מלאי כינים וחסרו לבוש. עד שהושגו עבורם בגדים נקיים, הולבשו הילדים בשמיכות ובסדינים. עבור רבים מהילדים היה זה הזיכרון הראשון שלהם אי-פעם ללא כינים. אחד הילדים הוסתר בבור באדמה, ועקב כך איבד את יכולתו ללכת. אחרים נשלחו לבית הבראה באוטבוצק כדי לשקמם.
לראשונה מזה שנים לא נאלצו הילדים להאבק על מזון ועל מנת לשרוד. בבית הילדים חוו הילדים פעילויות תרבות, הצגות, ריקודים וטיולים ביער. כאן מופיעה קבוצה מילדי בית הילדים באוטבוצק בספטמבר 1945, בעת טיול ביער. מימין: יורק גלאס, שעלה לישראל והתיישב בקיבוץ עמיר. תמרה בוכמן, שהיגרה לטורונטו, קנדה. אווה גולדברג, שעלתה לישראל והתיישבה ברמת ישי. רפאל יעקובוביץ, שהיגר לגרמניה. יאנק קארץ', שעלה לישראל והתיישב בירושלים. יז'י מורדכלס, שהיגר לפריס. ויסיה בלום, שעלתה לישראל, לירושלים.
פעילויות אלה השיבו לילדים היבטים של ילדות שנשללו מהם בשואה. לאחר שנים של חיים ללא מסגרת, נאלצו הילדים להתגבר על הקושי שבמסגרת חינוכית. רבים מהם נזכרו לימים באווירת הפעילות והעבודה בבית הילדים, ותיארו עד כמה עזרה להם אווירה זו להתחיל להתמודד עם עברם הכואב. סיפרה סטפה פרומר:
היו לנו מורים לציור, ריקודים, גננות, מלאכה, לשון ועוד. למדנו גם היסטוריה יהודית, חגגנו את החגים היהודיים בפאר. שום בית ספר פרטי, העשיר ביותר, לא היה מסוגל לתת לילדים כל כך הרבה, כמו שקיבלנו בבית הילדים.
רוב המורים ואנשי הצוות בבית הילדים היו אף הם ניצולי שואה. בעבודתם בבית הילדים מצאו ייעוד ושליחות, לאחר האובדן שחוו בשואה.
רבים מילדי בית הילדים היו במסתור כל שנות השואה, וחבריהם בבית הילדים היו הילדים הראשונים מזה שנים שעמם יכלו לשחק וליצור חברויות. ילדים אחרים, ששרדו את המלחמה תחת זהות שאולה, יכלו סוף-סוף להיפתח לילדים אחרים בלי לפחד מחשיפת זהותם האמיתית. ילדים אלה התרגלו להיות שקטים ומרוחקים מחברה, והיה עליהם ללמוד כיצד לתקשר עם ילדים אחרים וכיצד להיפתח לסביבתם. הם החלו לשחק כילדים נורמליים ולגבש חברויות עם ילדים אחרים.
לבית הילדים החלו לחדור מסרים ציוניים. האנטישמיות שחוו הילדים בעת שהותם בבתי הספר הפולניים ובמגעם עם הסביבה, סייעה לחזק את הרגשות הציוניים בקרב רבים מהילדים. חלק מהילדים המבוגרים יותר ברחו מבית הילדים ונכנסו לבתים שניהלו תנועות ציוניות, שם החלו את מסעם הארוך ורב התלאות לארץ ישראל.
בית הילדים הסתייע בתמיכת הג'וינט. בסוף 1949 נשארו בבית הילדים רק 52 ילדים ובית הילדים הפסיק לפעול.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 5792/7
