העיירה פריסוב נמצאת כשבעים ק"מ מדרום מזרח לוורשה. ערב מלחמת העולם השניה חיו בה כ-1,900 יהודים - יותר ממחצית תושביה. בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פריסוב ובנובמבר 1940 הקימו בעיירה גטו בו נכלאו גם פליטים מגארוולין הסמוכה, מוורשה וממערב פולין, פליטים שהגיעו אל העיירה באביב 1940.
באביב 1942 רצחו הגרמנים חלק מחברי היודנרט וכן את ראש שירות הסדר היהודי בגטו פריסוב. לאחר רציחות אלה התמנה טוביה מילר לתפקיד ראש שירות הסדר היהודי בגטו, והצטווה לשלוח יהודים למחנה עבודה. בלית ברירה גייס מילר קבוצות יהודים, אך בעת שליווה אותם אל המחנה, עודד אותם לנסות לברוח.
באוגוסט הגיעו לפריסוב פליטים יהודים ממינסק מזובייצקי, סטוצ'ק לוקובסקי ואוטבוצק, שרוב יהודיהן גורשו למחנות השמדה. הגרמנים דרשו גיוס 600 צעירים יהודים מפריסוב לעבודת כפייה. היודנרט נענה בשל חששו מגירוש להשמדה. למרות שהיודנרט נענה, נכנסו לפריסוב ב-27 בספטמבר אנשי אס-אס, שוטרים ומכבי אש פולנים, רצחו 39 מתושבי הגטו וגירשו את השאר למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגירוש הקיף כ-3,500 יהודים שגרו בפריסוב, בהם כ-2,000 פליטים שהגיעו לפריסוב מיישובים אחרים. מעטים הצליחו לחמוק מהגירוש.
סיפרה דוניה לוקס גוטרמן, שהיתה בת 13 בעת הגירוש:
אמרו שכל היהודים צריכים לצאת לרחוב, כי הולכים לקחת אותם ללאגר [למחנה]. לא רציתי ללכת לטרבלינקה. אמרתי: "אם בין כה וכה אני צריכה למות, אמות בצורה אחרת."
ההורים שלי לא ברחו מהבית. אבא אמר לי: "האחות בבית, [למה] את לא בורחת? את עוד צעירה, את תישארי בחיים, תברחי." כך אמר לי אבא שלי.
מהגטו לקחו אותנו לרכבת, ובדרך ברחתי.
יומיים ראשונים הייתי ביער. לא ידעתי לאן ללכת. ישנתי ביער כל הלילה. בבוקר שמעתי קולות. שמעתי בכביש ליד היער איך הובילו יהודים מהגטו כדי לרצוח אותם.
הייתי כמה שנים ביער, בקור. הלכתי לפולנים לבקש אוכל. הם ידעו שאני יהודיה, והיו כאלה שלקחו אותי הביתה, שאני אעזור להם עם הפרות, להוציא אותן לשדות, למרעה.
כשנשלחו יהודי הגטו להשמדה הוזהר טוביה מילר על ידי מכר פולני. סיפר טוביה:
הגיעה הז'נדרמריה [משטרה] לתחנת המשטרה הפולנית בשעה ארבע לפנות בוקר. ... הקיפו את העיר בז'נדרמריה. אוקראינים, שחורים [אס-אס] ואפילו מכבי אש היו מגויסים. הפינוי בוצע רק לפנות בוקר, אבל בערב [הקודם] ציוו להביא מהגטו את היהודים היותר עשירים, שימסרו זהב ויהלומים. הז'נדרמריה הלכה עם המשטרה הפולנית, כי הם לא ידעו איפה יהודים אלה גרים.
באותו הרגע הם הלכו אלי, לקחת את חמי, משה מנדלוורק. הוא היה מעבד עורות יחידי בסביבות אלה. כאשר ראיתי שהז'נדרמריה הולכת אלי, לדירתי, התחבאתי מאחורי הדלת. הז'נדרמריה נכנסה לדירתי ושאלה איפה משה מנדלוורק וטוביה מילר. אשתי אמרה שאנחנו בעיר.
הז'נדרמים אמרו שכעבור חמש דקות אנחנו חייבים להיות בכיכר העיר, והלכו. כאשר יצאו, קפצתי לחצר. אשתי הוציאה לי את המקטורן. הורדתי את השעון והטבעת ונתתי לה. היא אמרה: "ברח, כי יהרגו אותך."
משפחתי נספתה. ממשפחתי אין עוד איש.
טוביה התחבא בערימת קש ושמע על גירוש היהודים, בהם אשתו וילדיו. הוא פנה למחנה עבודה בשיז'יני הסמוכה. בעת גירוש היהודים משיז'יני לקאלושין, הסתתר באסם. איכר שעזר לו סיפר לו שבקאלושין יש גטו ובאותה תקופה לא נרצחו היהודים שהתגוררו שם. טוביה פנה לקאלושין.
בדצמבר 1942 חוסל גטו קאלושין ותושביו שולחו לטרבלינקה, להשמדה. טוביה הועלה לקרונות הבקר שבהם גורשו יהודי הגטו, אך ברח מהקרון בקפיצה. הגרמנים ירו אחריו, אך הוא שרד. הוא נפל לביצה, נחלץ בקושי ונדד עד הבוקר. בבוקר ישן על עץ וקשר עצמו לעץ בחגורה, כדי שלא ייפול. בלילה נדד והגיע לחווה של איכר, שם שהה בזהות בדויה של פולני. לאחר שלושה חודשים יצר קשר ביערות עם יהודים אחרים, בהם מכרים מפריסוב. הם גילפו עץ בצורת רובים ואקדחים, וכך איימו על איכרים והשיגו מזון, לבוש ונשק. ביערות פגש טוביה את מינה קלצ'בסקה. לימים נישאו השניים ונולד להם בן.
ב-1946 עברו טוביה ומינה לגרמניה וב-1949 עלו לישראל.
בשנת 1956 מסר טוביה דפי עד להנצחת אביו ברוך, אמו רחל-רולה, אשתו הראשונה טמה, ילדיו מרים בת התשע, אברהם-משה בן השש וחוה בת הארבע, ארבעה אחיו ואחיותיו – כולם מפריסוב - ובסך הכל, כשלושים מבני משפחתו שנרצחו בשואה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1869/435B
