אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנרט - המועצה היהודית שמינו הגרמנים בוורשה - ניהל יומן במשך שנים, עד התאבדותו ביולי 1942, עם תחילת הגירוש הגדול של יהודי ורשה להשמדה בטרבלינקה. בחודשים שלפני הקמת גטו ורשה כתב צ'רניאקוב ביומנו כי מגיעות מרחבי פולין ידיעות על הקמת גטאות בערים ובעיירות. במקביל כתב צ'רניאקוב על תכניות הגרמנים להקים גטו בוורשה:
25.6.40: בתכנית צומצם ה"שפרה-גביט" (sperregebiet – אזור ההסגר) והוצאו הרחובות חמיילנה, מרשלקובסקה, העיר הישנה וכו'. לעומת זאת סיפחו את... בית העלמין היהודי [שלוש הנקודות הן במקור. כנראה צ'רניאקוב כתב זאת באירוניה מרה]. בית החולים היהודי הוא מחוץ לתחום.
27.9.40: ידיעה על הגיטו. השטח צומצם במידה רבה. רח' טלומצקה עם בית הכנסת, בית החולים בצ'יסטה, יהיו כנראה מחוץ לגטו. [כאן ממשיך ומונה צ'רניאקוב רשימה ארוכה של רחובות שהוצאו מהשטח שבו תוכנן לקום הגטו.]
2.10.40: התוויית גבולות הגיטו נערכה אתמול.
10.10.40: בזמן האחרון מתרבים מקרי ההתאבדות בין היהודים.
14.10.40: הופיע כרוזו של פישר [ד"ר לודוויג פישר, מושל מחוז ורשה, שהקים מטה בוורשה] על הגיטו. אין הרחובות מתאימים לתכנית שנמסרה לי. ... מוציאים מן הגיטו את כיכר קרצלק ואת בתי המשפט ברח' לשנו.
היעדר מידע ברור על גבולות הגטו הקשה על היהודים שנאלצו לעבור לתחומו. מרביתם העבירו את חפציהם לגטו בעגלות יד מאולתרות או על גבם, ונאלצו לנטוש מאחור רבים ממיטלטליהם. אחדים הצליחו להפקיד את חפציהם אצל חברים פולנים. יהודים רבים שילמו עבור דירה שחשבו שהיא בתחומי הגטו, עברו אליה - ואז גילו שגם דירה זו הושארה מחוץ לתחומי הגטו. היה עליהם לחפש דירה חדשה ולעבור שוב, וזאת לאחר שכבר הוציאו את שארית הונם. "בני אדם מתרוצצים כמתועתעים", כתב צ'רניאקוב ביומנו ב-20 באוקטובר. כעבור שלושה ימים כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ביומנו: "האנשים מסתובבים כסהרורים משום שאינם יודעים לאן עליהם לעבור."
ב-25 באוקטובר כתב צ'רניאקוב:
נקראתי אל [ולדמר] שן [הממונה הראשון על גטו ורשה] לשעה 10 בבוקר. [אוטו] מונס [עוזרו של שן] הכריז ... בתשובה לטענותי: (1) חילופים נוספים [כלומר, משא ומתן נוסף לשם הקצאת רחובות נוספים לגטו] לא יהיו; (2) אין הארכת המועד, אלא אם כן אוכיח עד ליום ב' שהיהודים עוברים בקצב מהיר.
יומיים לאחר מכן כתב צ'רניאקוב כי אחרי שתיאר בפני מונס ושן את קצב העברת היהודים, נדחה המועד האחרון לכניסה לגטו ל-15 בנובמבר.
עד הרגע האחרון רווחו שמועות בגטו כי חתימת הגטו תידחה לאפריל 1941. מנגד, ב-2 בנובמבר כתבה מרי ברג ביומנה:
שמועה עקשנית מסתובבת, לפיה הרובע היהודי ייסגר בקרוב. יש שאומרים שהדבר יהיה טוב יותר עבורנו, כי הגרמנים לא יעזו לבצע את פשעיהם כה בגלוי, וכי כך נהיה מוגנים מהתקפותיהם של הפורעים הפולנים. אחרים, בעיקר אלה מאתנו שנמלטו מגטו לודז' [שהוקם כחמישה חודשים קודם לכן], מבועתים: הם כבר חוו את החיים ברובע יהודי מבודד תחת השליטה הגרמנית.
הגרמנים הודיעו ליהודים מיישובים הסמוכים לוורשה שעליהם להתרכז בתחומי גטו ורשה. עד נובמבר 1940 עברו אל העיר כ-100,000 פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה ואולצו להתרכז בגטו. ב-15 בנובמבר נכלאו פליטים אלה בגטו ורשה, בנוסף ל-350,000 יהודי ורשה עצמה. כך הגיע מספר היהודים שנכלאו בגטו לחצי מיליון כמעט. בגטו נכלאו יותר מ-25 אחוזים מתושבי העיר, אף על פי שהגטו השתרע על 2.4 אחוזים בלבד משטח העיר. ביום זה כתבה מרי ברג ביומנה:
היום נוסד באופן רשמי הגטו היהודי. על היהודים נאסר לנוע אל מחוץ לגבולות שהותוו על ידי רחובות מסוימים. יש תנועה ערה. עמנו ממהר בעצבנות ברחובות, לוחש שמועות מגוונות, כל אחת דמיונית יותר מהאחרת.
העבודה על החומות – שתהיינה בגובה שלושה יארד [כמעט 3 מטר] – כבר החלה. בנאים יהודים, עליהם מפקחים חיילים נאצים, מניחים לבנים על גבי לבנים. אלה שאינם עובדים מהר מספיק, נענשים בהצלפות על ידי המפקחים. זה גורם לי לחשוב על התיאור התנ"כי של העבדות שלנו במצרים. אבל איפה משה שישחרר אותנו מעבדותנו החדשה?
כעבור יומיים כתב חיים אהרן קפלן ביומנו:
אשר יגורנו בא לנו. היתה לנו הרגשה מוקדמת שנכונים לנו חיי גיטו, חיי צער ועוני, חיי בושה ושפלות, חיי רעב וכפן, אבל איש לא האמין שהשעה הגורלית תקדים כל כך לבוא. ופתאום – הפתעה מחרידה! באור ליום ש"ק פ' וירא תש"א, י"ד למרחשון, עלינו על מיטותינו למנוחת לילה ברובע יהודי ולמחרת בבוקר קמנו בגיטו יהודי סגור, גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו. הברבר הדגיש לא פעם ושתים שאין זה גיטו אלא רובע יהודי, כשם שיש רובע פולני ורובע גרמני; אבל גם הפעם שיקר: מלאכתו בכך! בשבת בשעות הבוקר כבר הועמד משמר משולש בכל המקומות המפולשים, שמפני החיבור הטראמי [Tram, רכבת חשמלית] אין בהם חומות, שלא נתן ליהודים נושאי תו החרפה לעבור אל הרובע הארי. במקומות ש... בהם טרם נבנו חומות גבוהות ובכל פרשת דרכים שמסילה טרמית [Tram = רכבת קלה] מחברת שני רחובות הועמד משמר צבא גרמני ועל ידו שוטרי הקהילה היהודית העומדים נכון לשרתו. זכינו אפוא "לזכויות מדיניות מלאות ושלמות" עד למשטרה יהודית בפולין המדינה, אידיאל שהאוטונומיסטים היהודים בכל הדורות שאפו אליו בכל לבם ונפשם... נכנסנו אפוא לחיים חדשים ואין לשער את הבהלה והחרדה שקמו ברובע היהודי. פתאום ראינו את עצמנו גדורים מכל צד, מובדלים ומופרשים מתבל ומלואה, מגורשים מחברת מין האדם, מתועב גוי שצא צא יקראו לו, טמאים ומצורעים שמצווה להרחיקם ולהפרישם מסביבת בני אדם בכדי שלא יטמאו וינַגעו את אוירהּ.
לאחר יומיים נוספים כתב קפלן:
אם נאמר שחשכה עלינו השמש בצהרים – אין זו מליצה. גיטו סגור אינו אלא בית כלא לפושעים. יחדל כל משא ומתן, בין מסחרי, בין ידידותי עם העולם החיצון. נתנוון ונרקב בתוך הרחובות הצרים והקרפיפים העקומים שהמונים לרבבות שטים בהם אנה ואנה מבוטלים ומלאי יאוש. אלפי שדודים וירודים מנכסיהם ומעסקיהם באין מקום מחסה ומקלט. הרי באמת אין זה גיטו אלא מחנה ריכוז לבני בליעל. מסופקני אם כל השטח שהוקצה לגיטו מקיף עשרה קילומטרים מרובעים. ובשעה שבמחנה ריכוז פרנסתך הזעומה מוכנה לך ע"י הנוגשׂ ואין לך דאגת פרנסה הרי כאן אתה צפוי לעוני ומחסור ומזונותיך יהיו לך קשים יותר מקריעת ים סוף. החילונו להתבייש איש בפני רעהו. מה זאת עשה לנו אלוהים.
ב-19 בנובמבר כתב רינגלבלום: "יום השבת בו הופעל הגטו (16 בנובמבר) היה יום אימים. הציבור לא ידע כי הגטו יהיה סגור ולכן נפל עליו הדבר כרעם ביום בהיר." כ-11,000 יהודים שעדיין נותרו מחוץ לגטו ביום זה, הוכנסו אליו בכוח למחרת. הם איבדו את כל רכושם - כך כתבה מרי ברג ביומנה ב-20 בנובמבר - להוציא מה שיכלו לשאת בידיהם. היהודים נותקו מכל העסקים שעוד נותרו להם ומכל קשריהם עם פולנים.
"נותקנו מהעולם. אין מכשירי רדיו, אין טלפונים, אין עיתונים", כתבה ברג. לאחר יומיים כתבה:
הגטו מבודד שבוע שלם. חומות הלבנים האדומות בשולי רחובות הגטו הוגבהו באופן ניכר. היישוב האומלל שלנו הומה כנחיל דבורים. בבתים ובחצרות, בכל מקום שאוזן הגסטפו אינה מגיעה אליו, אנשים מתדיינים בעצבנות לגבי כוונותיהם האמתיות של הנאצים בכך שבודדו את הרובע היהודי. כיצד נוכל להשיג אספקה? איך נשמר את הסדר? ואולי באמת יהיה טוב יותר, אולי ישאירו אותנו מעתה לנפשנו?
ב-24 בנובמבר כתבה ברג:
זהו חג המולד השני שלנו במהלך המלחמה. מחלוני נשקף הצד הארי ואני יכולה לראות עצי חג מולד מוארים. אבל עצי אורן קטנים נמכרו גם בגטו הבוקר, במחירים מופקעים. הם הוברחו אתמול. ראיתי אנשים רועדים [מקור? מפחד? מרי ברג לא פירטה] ממהרים הביתה עם העצים הקטנים לחוצים לחזותיהם. היו אלה מומרים, או דור ראשון של נוצרים שאותם הנאצים מחשיבים יהודים וכלאו אותם בגטו.
בתוך שנה וחצי, עד קיץ 1942, מתו בגטו ורשה מעל 80,000 יהודים בקור, צפיפות, רעב ומחלות. ביולי 1942 החלו הגירושים מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 24bo2
