בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התגוררו בהנאו שליד פרנקפורט אם-מיין פחות מ-500 יהודים מתוך מעל 40,000 תושבים. בין ילידי הנאו היו הצייר מוריץ דניאל אופנהיים בן המאה ה-19 והמדען ד"ר פריץ קורף (1942-1884) שבמלחמת העולם הראשונה שכלל שיטות להגנה מפני גזים עבור הצבא הגרמני. במלחמת העולם הראשונה נפלו עשרה יהודים מהנאו בהילחמם למען גרמניה. הרב במברגר מהנאו שירת כרב צבאי. נשים יהודיות היו בין מייסדות סניף הנאו של ארגון "הנשים למען המולדת", שירתו כאחיות בבתי חולים ושלוש מהן קיבלו אותות הצטיינות מהצלב האדום. בנק שטרן בהנאו הצטיין במכירת מלווה מלחמה, ומנהלו יוליוס שטרן קיבל על כך אות הצטיינות.
בין מלחמות העולם היו יהודי הנאו פעילים בתעשיית הצורפות והיהלומים. הם הפעילו כעשרה בתי חרושת, בהם בתי חרושת לנעליים ולסריגים, טחנות תבלינים ובית דפוס. בהנאו פעלו מספר בנקים בבעלות או בהנהלה יהודית, בית מסחר במתכות ויהלומים, בתי מסחר למוצרי חקלאות, טקסטיל והלבשה, וכן מספר בתי כל בו. בין יהודי העיר היו בעלי מקצועות חופשיים. תקופת מה פעל בהנאו כעורך עיתון העיתונאי הידוע רוברט ולטש, עורך הבטאון הציוני Juedische Rundschau ומחבר המאמר "שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב!" - מאמר בו קרא לתחיה ציונית ולנאמנות ליהדות בתגובה לחרם אפריל 1933 נגד העסקים היהודיים. בין נציגי התושבים במועצת העיר היו יהודים. אחד מהם, גוסטב הוך, היה ציר ברייכסטג במשך למעלה מ-25 שנה לא רצופות, עד 1928. עורך הדין ד"ר מקס נוסבאום היה יו"ר ועדת הכספים שניהלה את בניית הנמל בעיר בשנות העשרים.
בהנאו פעלו מספר מוסדות, איגודים וחברות של הקהילה היהודית: בתי מדרש, בית כנסת, מקווה, בית קהילה, חברת ת"ת (תלמוד תורה), אגודת נשים יהודית, חברת קברנים יהודית, לשכת סעד יהודית, בית ספר לדת ובו 75 ילדים, וכן מספר אגודות נוער. עוד לפני השואה היתה זו קהילה בדעיכה: עד סוף 1925 נסגרו ארבעה מתוך תשעה בתי הספר היסודיים היהודיים בהנאו עקב ירידת מספר הילדים היהודים במדינת הסן-נסאו בכלל ובאזור הנאו בפרט, וכן עקב האינפלציה וההתרוששות שפקדו את כלל האוכלוסיה. בבחירות לרייכסטאג ב-1924 וב-1928 הצליחו במדינת הסן-נסאו – בכפרים יותר מאשר בערים - מפלגת החופש הגרמנית הפולקית, גוש מפלגות לאומניות קיצוניות, וכן מפלגות ימין קטנות שעתידות היו להוות גורם חשוב בהצלחת הנאצים.
ביום החרם הכללי שהכריזו הנאצים על עסקים יהודיים ב-1 באפריל 1933 נפגעו יהודי הנאו. בהמשך נופצו חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודים, ויהודים פוטרו מעבודותיהם. בקיץ 1935 אסר ראש העיר על יהודים להתיישב בהנאו, לרכוש בה קרקעות ונכסים וליהנות משירותי העירייה. נוצרים חויבו להחרים עסקים יהודיים, באיום שלא ישותפו במכרזים עירוניים.
בתגובה לרדיפות הנאציות תיאם איגוד הפרובינציה לרווחה יהודית בהסן-נסאו בין ארגונים יהודים שעניינם סעד ועזרה. בשלהי 1934 התקיימה ועידת איגוד הרווחה בהנאו. הקהילות העלו את מסי החבר כדי להמשיך בפעולות הסעד של איגוד הרווחה. ב-1935 נרשמו כ-3,500 פניות לעזרה. באוקטובר 1935 הוצאו היהודים מרשימת הזכאים לעזרה ממשלתית ("עזרת החורף הגרמנית" - Winterhilfe). בתגובה ארגן איגוד הרווחה מפעל "עזרת חורף יהודית" – Juedische Winterhilfe. כדי להגיע לנזקקים במדינת הסן-נסאו הוקם ארגון שכלל שני שכירים וכ-180 מתנדבים. בפברואר 1936 סיפק מפעל הרווחה תפוחי אדמה, פחם ומצרכים בסיסיים נוספים לכמעט 1,000 משפחות - מעל רבע מיהודי האזור. בחורף 1937 נעזרו בארגון זה מעל שליש מיהודי האזור.
בתקופת השלטון הנאצי ירד בעקביות מספר היהודים במדינת הסן נסאו. כחמישית מהקהילות באזור פורקו עד 1938. בחמישית מהקהילות לא נמצא מניין והתפילה בציבור פסקה. הלידה בקרב היהודים פסקה כמעט לגמרי. ככל שהחריפה הרדיפה עברו יהודים מכפרים ועיירות אל הערים הגדולות. הנאו היתה עיר גדולה יחסית, ועל כן דעכה אוכלוסייתה היהודית לאט יותר. ועדיין, צעירים יהודים היגרו (בעזרת פעילים ציונים שהגבירו את פעילותם בעיר) או עברו לערים אחרות בגרמניה, ובמחוז נותרו בעיקר קשישים יהודים. באפריל 1938 נותרו בהנאו כ-300 יהודים. הם התקשו להשיג דרכונים, ולא כל אלה שהשיגו דרכון הצליחו להשיג גם את הסכמתה של מדינת היעד להגירתם אליה.
בקיץ 1937 נאסרה הקבורה בבית הקברות היהודי בעיר. במאי 1938 נפגע בית הכנסת בהנאו, ובאוגוסט חולל בית הקברות היהודי. בתקופה זו סגר הגסטפו מחנה קיץ שפתח "איגוד הנוער היהודי".
ב-10 בנובמבר 1938, בבוקר שלאחר ליל הבדולח, התבצע פוגרום ביהודי הנאו. מאות אנשים פרצו לבית הכנסת, החריבו אותו והעלוהו באש. הכבאים הסתפקו במניעת התפשטותה של האש לבניינים סמוכים. ספרי תורה חוללו, בתי עסק ובתים פרטיים יהודיים נפרצו ותכולתם הושחתה או נבזזה, מורה יהודי הוכה ונפטר מפצעיו לאחר מספר ימים. כארבעים גברים יהודים מהנאו נעצרו ונשלחו לבוכנוואלד, ורב הקהילה עזב את גרמניה. היהודים מיהרו למכור לארים ולעירייה את עסקיהם ונכסיהם במחירי הפסד.
ב-1939 פורקו כל הארגונים היהודיים בעיר. הקהילה הושארה על כנה כגוף חלול וחסר סמכויות ומשמעות, רק כדי להוות גוף שדרכו יוכל הגסטפו להעביר הוראות ליהודים. ביוני נותרו בעיר 82 יהודים. בספטמבר החל באלימות פינוי היהודים לבית הקהילה שיועד לשמש "בית יהודים", וב-1940 גרו כל היהודים בבתי יהודים בעיר.
ביולי 1940 סגרו הרשויות את בית הספר היהודי בהנאו. החל בספטמבר 1941 - כחודש לפני צילום תמונה זו - חויבו יהודי גרמניה מגיל שש ומעלה לענוד את הטלאי הצהוב. בחודש זה נאסר על הקהילה בהנאו להמשיך לפעול. ראש הקהילה, מקס שוואב, נשלח למחנה הריכוז אורניינבורג ובפברואר 1942 עונה שם למוות.
הגברים שבין היהודים המעטים שעוד נותרו בהנאו (בתצלום) גויסו לעבודת כפיה בעיר. הם הועסקו בחפירת תעלות ביוב וכן בפינוי הרחובות מהשלג והקרח, בעודם עונדים סרט זרוע ועליו מגן דוד, כסימן זיהוי יהודי.
בתקופה זו נותרו בהנאו כ-30 יהודים בלבד. היתר נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, עברו להתגורר בערים אחרות בגרמניה, מהן גורשו למחנות ריכוז, או שהיגרו עוד קודם לכן מגרמניה, בעיקר למדינות אמריקה. כחודש לאחר צילום תמונה זו פורסמה הודעה שיהודים ש"אינם מועסקים במפעלים חשובים לכלכלת המדינה" יישלחו למזרח. בהנאו נותרו 28 יהודים ויציאתם מגרמניה נאסרה. הם הועסקו בפינוי הרחובות משלג וקרח, וב-1942 הועסקו בפינוי הריסות ההפצצות של בעלות הברית.
במאי ובספטמבר 1942 נשלחו כ-75 יהודים מהנאו והאזור למחנות במזרח, בשני משלוחים. בהנאו נותרו יהודים למחצה ויהודים בנישואי תערובת. במרס 1943 גויסו יהודים אלה לעבודות כפיה ובפברואר 1945 גורשו רובם לגטו טרזין. רובם שרדו. בין הנספים היה ציר הרייכסטג לשעבר גוסטב הוך.
למאגר המקוון של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם נמסרו מעל 350 דפי עד לזכר יהודים מהנאו שנרצחו בשואה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 436/21
