רימנוב שוכנת ברכס הרי הקרפטים בדרום פולין, יותר מ-400 מטר מעל פני הים. סיפר בן העיירה, יוסף רותם (רוטנברג):
העיירה בנויה בתוך הרי הקרפטים על הר נישא, כשה"רינק" (מרכז העיר וכיכר השוק בימי שוק וירידים) בנוי לתלפיות בפסגתו ורחובות יורדים ממנו ומסתעפים לכל העברים. (ספר רימנוב, ע' 115)
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו ברימנוב כ-3,500 תושבים, כמעט מחציתם יהודים. רובם התפרנסו ממסחר, רוכלות ומלאכה. הם הסתייעו בג'וינט וביוצאי העיירה בארצות הברית. רוב ילדי הקהילה למדו ב"חדרים" - מוסדות הלימוד התורניים - ובעיירה היה גם בית ספר לבנות "בית יעקב" מטעם אגודת ישראל.
בנוסף לאגודת ישראל, פעלו בעיירה מפלגות ותנועות נוער ציוניות וקיימו בה מועדונים וספריות. עד 1935 יצא לאור בעיירה כתב עת יידי – "רימאנאווער ווארט" ("דבר רימנוב", ומילולית: המילה של רימנוב). ליהודי רימנוב הייתה נציגות ניכרת במועצת העיירה.
הגרמנים כבשו את רימנוב ב-8 בספטמבר 1939. סיפר יוסף רותם:
החלה הפצצה מסיבית על העיירה, מלווה בפצצות תבערה. ... הסתתרתי עם בני משפחתי בתוך מרתף... נתקפתי אימה וחששתי שכולנו נישרף בתוך המרתף... עליתי במהירות במדרגות ולפתע מצאתי את עצמי ליד הרחוב הראשי מול ביתנו. הוכיתי בתדהמה. סביבי לא היתה כל נפש חיה. הרחוב היה מלא מהמורות מהפגזים והפצצות. עמודי חשמל שהופלו היו מונחים ברחוב ביחד עם חוטי חשמל שהתגוללו מסביב. העפתי מבט על העיירה שעמדה כולה בלהבות.
יוסף הסתתר במרתף בעת הפלישה הגרמנית:
לפתע נשמעו מלמעלה קולות בגרמנית בתוך הבית שדרשו משוכני המרתף לצאת בידיים מורמות לרחוב, ומשם הובלנו כולנו לעבר ה"רינק". ... כל בני רימנוב הוצאו ממקומות המחסה ורוכזו בכיכר ה"רינק" כמו בקר אך לא בלי הסדר הגרמני: אוקראינים בנפרד, פולנים בנפרד, נשים יהודיות עם ילדיהן בנפרד ולבסוף הגברים היהודים אף הם בנפרד, כולם בידיים מורמות. במרכז ה"רינק" הוצבו מכונות יריה כשהן מכוונות כלפי האנשים. כך עמדנו, אינני זוכר כמה זמן. (ע' 123-122)
סיפר נחום וינברגר:
נפסק רעש התותחים. היתה דממה כשלפתע נפרצה הדלת וחייל גרמני ציווה על כל הגברים לצאת לכיוון הכיכר. בכיכר היה נורא. מאות יהודים ונוצרים כשידיהם מורמות מול שורת הבתים הנקראת "פודציעניה" [אולמות] העולה בלהבות. החום היה נורא. זרם האנשים המשיך לעבר הכיכר משך שעות ארוכות וכל דקה היתה נצח. אחר כך נתנו פקודה להפריד בין האוכלוסיה היהודית והנוצרית כשהחיילים הגרמנים מקיפים את היהודים. כל אחד ידע מה עומד להתרחש. הדרמה הגיעה לשיאה. היו הרבה מראות של פחד ויאוש, והגרמנים מסביב התמוגגו מנחת לנוכח סבלם של היהודים. ... הרבה מהם צילמו והסריטו את המאורע. ...
הגיעה מכונית שעצרה באמצע הכיכר. מתוכה יצאו קצינים גרמנים, התבוננו במראה ואחרי התייעצות קצרה נתנו פקודה: 'כל הנוצרים משוחררים והיהודים יצאו לכבות את השרפה'. המתח פג ובשמחה יצאו כולם לעבודה, לכבות את השרפה. העבודה הקשה נמשכה כל הלילה. רבים ראו בזה נס משמים. (ע' 234)
סיפר אהרן בראון:
הגרמנים הוציאו את כל היהודים לרינק ומסביב מכונות יריה וחשבנו שזה הסוף. התפללנו וצעקנו "שמע ישראל", אבל תוך זמן באה פקודה להתפזר. (ע' 61)
סיפר יוסף רותם (רוטנברג):
לבסוף החלו לשחרר את האנשים, ושוב, לפי הסדר הגרמני, כשהגברים היהודיים היו האחרונים לשחרור. אם אינני טועה, נלקח חלק מהם - כבר באותו מעמד - לעבודות כפיה. (ע' 123-122)
תצלום זה נמצא באלבום תצלומים המתעד פעילות של חיילים מדיוויזית ההרים הראשונה של הצבא הגרמני, דיוויזיה שפעלה בין היתר בדרום פולין בספטמבר ואוקטובר 1939. במהלך הפלישה הגרמנית לפולין הגיעה דיוויזיה זו לרימנוב וכן לעיירות סאנוק ופשמישל שבדרום פולין. תצלומים מימי הכיבוש הראשונים של יישובים אלה נמצאו באלבומו של חייל שהיה רץ במפקדת הדיוויזיה. באלבום מופיעים גם תצלומי נוף מאזור הטטרה ההררי של דרום פולין, גשרים הרוסים, מעצר שבויים פולנים, תושבים מקומיים, חיילים בשעת פעילות ומנוחה, וכן יהודים שנעצרו על ידי החיילים הגרמנים. בעל האלבום הוסיף מתחת לתצלומי היהודים הערות כמו "חלאה יהודית" ו"'העם הנבחר' גם הוא לומד [לעבוד]" (Die "Auserwählten" auch sie lernen's).
הגרמנים החלו בקיצוץ זקניהם של יהודים ואילצו את היהודים לענוד סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד כחול. כעבור פחות מחודש גירשו הגרמנים כמעט את כל יהודי העיר, באיומי עונש מוות, אל מעבר לנהר סן, לאזור שבשליטת הסובייטים. סיפרה פרידה פוגל-סטארי:
כל הלילה ירד גשם חזק ורוח הררית הורידה מהעצים את אחרוני העלים הצהובים של סתיו זהב פולני. לא ישנתי באותו לילה. היה זה הלילה האחרון באותו בית בו עמדה עריסתי, בו ראיתי לראשונה תכלת שמיים, בו שמעתי לראשונה ציוץ ציפורים, בו חלמתי את חלומות נעורי הוורודים.
על לוח המודעות באמצע הכיכר המרכזית תלויות היו מודעות אשר בישרו כי על היהודים לעזוב את העיירה, כי הגשר על הנהר סן פתוח ורק אלו אשר השלטונות הגרמנים מצאו אותם נחוצים רשאים להישאר. (ע' 131)
סיפר יוסף רותם:
יצאנו את הבית בחוסר כל כשבחוץ היה גשם בלתי פוסק. בחוץ לפני ביתנו כבר עמדו אותה שעה מאות אוקראינים כשהם מצוידים בשקים ומוכנים ומזומנים לרוקן את כל תוכנו של הבית. (ע' 126-125)
סיפר הרב בן ציון פירר:
בערב סוכות היתה הדרך מזרחה לעירנו שחורה מאנשים, נשים וטף. רימנוב היהודית נעתקה ממקומה והלכה בלי לדעת לאן מוליכות רגליהם של ההולכים. רובם הלכו ברגל. מיעוטים בעגלות ששכרו מן הגויים או מבעלי העגלות היהודים. גם עגלות ילדים נראו בתהלוכה מוזרה זו, ובהן ילדים רכים או מיטלטלין שלקחו עמם הפליטים. ...
העבר ניצב עתה כמו חי לנגד עיני. ... חשתי שגולי עירי וגולי ספרד, שיירה אחת הם. שיירה אחת שנמשכת מאז ועד עתה... אז עדיין לא ידעתי שהגירוש הזה שבהווה גרוע לאין ערוך מן הגירושים שבעבר. (ע' 36)
לאחר זמן קצר הצליחו כמעט כל המגורשים לשוב לרימנוב, אך שם היו במצוקה כלכלית, חשופים לחטיפה לעבודות כפייה ולמחנות עבודה. עסקיהם הוחרמו, כספים נגזלו מהם, נאסר עליהם לנוע ברחובות באופן חופשי, נאסר עליהם לקנות בחלק משעות המסחר ושוב חלה עליהם החובה לענוד על בגדיהם מגן דוד כסימן זיהוי.
ב-1940 הובאו לרימנוב יהודים מיישובי הסביבה ומערים מרוחקות כמו קרקוב, ומספר היהודים בעיירה הגיע לכ-3,000. בקיץ 1940 הועברו מפעלי היהודים וחנויותיהם לידי ארים.
ב-1941 הוקם ברימנוב גטו. חלק מיהודי העיר אולצו להשתתף בבניית מחנה שבויים לשבויים סובייטיים שלכדו הגרמנים עם הפלישה לברית המועצות (שהחלה ביוני 1941). יהודים אחרים נשלחו למחנה בפאתי העיר, שם הוחזקו לפני שנשלחו למקומות עבודה שונים. במקביל הועברו לגטו עוד מאות יהודים מיישובים סמוכים, והמצוקה בגטו גברה.
ב-13 באוגוסט 1942 התחוללה בגטו אקציה. סיפר נחום וינברגר:
השכם בבוקר היתה העיר מוקפת מאות שוטרים פולנים וגרמנים. הוציאו את כל האוכלוסיה היהודית לכיכר העיר, הפרידו 35 גברים וכל היתר שלחו לתחנת הרכבת לדרכם האחרונה. (ע' 237)
חלק קטן מיהודי הגטו הועברו למחנה העבודה בפלאשוב. עשרות יהודים נרצחו במקום בירי והיתר גורשו למחנה המוות בלז'ץ.
יד ושם, ארכיון התצלומים, FA300/171
